חבל יוסף (אולם המשפט) חלק ב קמה

אינו מחויב למכור. דאל"ה הו"ל לדונו תיכף בזכות שהקדיש נכסיו דהא כבר כ' דאיסור בל תלין איכא אפי' לא תבעו. ולא היה רשאי להשיב לו אין לי מעות. ואף דבמחילה ממש נראה דליכא איסור כלל מ"מ טפי עדיף דהקדיש כו'. וע"כ דאינו מחויב כלל למכור והוה ג"כ זכות גמור ומ"מ כשרוצה כלי משמע שם דמחויב ליתן לו וצ"ע:

שם או שהמחהו אצל שולחני עב"י שכתב דמשמע קצת אפי' לא נתרצה הפועל. והוא תימה גדולה לענ"ד דדרשא נפקא מאתך וזה אינו אתך. ואי לא נתרצה לו הרי אתך הוא דפשיטא דאינו נפטר ממנו מדינא אפי' בשאר ב"ח דמאי אית ליה גבי דשולחני ועש"ך סי' פ"ו דכופין אותו לגבות ולשלם. והא דאיצטריך למעוטי אף דבקבל עליו מדעתו הרי לא גרע מלא תבעו דאינו עובר. דפשוט דלרבה דס"ל דחוזר בו ודאי איצטריך לאשמעינן דאע"ג דהשתא מהדר ביה אפ"ה כיון דכבר נתרצה תחילה תו ליכא גם השתא בל תלין. ולר"ש דס"ל דאינו חוזר באמת היינו דפריך שם לדידיה מעבר הוא דלא עבר הא מהדר קאהדר ביה ע"ש וצ"ע:

עש"ך בשם ס"ח דכ' דיתנה עם הפועלים שלא יעבור על ב"ת כו' ואין זה מתנה על מש"כ בתורה דהרי אמרו חכמים דהוא מתנה להאכילו לחם צר וכו' אע"פ שחייב כסעודת שלמה כו' וכוונתו על מתני' דר"פ השוכר פועלים. ואין זה מובן כלל דהתם לא חייבתו תורה מזונות ומשום תנאו א"ל שיחזור בו עד שלא יתחיל במלאכה דליכא קנין ואפי' אי הוי קנין מ"מ יכולים למחול אבל כאן דעיקר השכר אין מוחלין נראה פשוט דממילא איכא ב"ת. והוי כע"מ שלא ישמטנו שביעית. ואולי דה"נ קאמר שיתרצו למחול עיקר השכר כשיתבעוהו ולא יתן להם ובזה פשוט דהוי כמחילה ומ"מ הוי כמוחל דבר שלא בל"ע וצ"ע. והא דאיצטריך תנאי היינו כמש"כ התוס' גבי מ"ז שם ודו"ק:

הלכות שאלה סי' ש"מ ס"א בהג"ה אבל אם אירע האונס מכח המשאיל פטור. ולכן מי שיש לו משכון אצל עו"ג והשאילו לחבירו לקח עליו עוד מעות ונשרף המשכון פטור השואל ע"כ דנתקשה דלהוי כישב עם חבירו על ספסל של חבירו דודאי הוי שואל על חלקו והוא בשותפות עם המשאיל ע"ש. ולענ"ד י"ל דבאמת בשביל מה שלוה עכשיו ע"י משכנו אין בזה דין שאלה כלל דכיון דקי"ל דאין עו"ג קונה משכון וא"כ מה שלוה בשבילו לא הוי אלא כשאלה לראות בה דקיי"ל דאין דינו כשואל להתחייב באונסין כמבואר לקמן סשמ"ו. אלא דעיקר השאלה לא הוי אלא בשביל שאם לא ישלם יהי' נחלט להעו"ג לגמרי והוי כעין דאמרינן גבי לוקח כלי מבית האומן לשגרן לבית חמיו דכתבו שם קצת פוסקים דהטעם דחייב באונסין דהוי כשואל מעכשיו וא"כ הרי באמת מבואר שם דאינו אלא בהנאת לוקח לבד אבל בהנאת שניהם לא מיחשב מתחלה כשואל ע"ש ואף דהנאת שניהם דהתם היינו דגם המוכר יש לו הנאה ממה שזה לוקח. אבל כאן מההלואה של השואל אין לו שום הנאה. מ"מ ודאי דנראה מהסברא דכיון דאין אנו מחייבים אותו אלא משום סופו כל שאין הלקיחה לגמרי רק בשבילו אין לחייבו וצ"ע:

שם והוא שלא ישנה לעשות מלאכה אחרת חוץ ממה ששאלה בשבילה שאם שינה אפי' לקלה כו' עסמ"ע דנתקשה דכיון דמותר לשנות לקלה לכתחלה. למה יתחייב. ולקמן סי' שמ"ב מבואר דאפי' השאילו לאחר פטור במתה מ"מ אם יש לו עדים ולענ"ד עפ"מ שכתב הרמב"ן הביאו הש"ך סק"ה דלהכי פטור שואל במתה מחמת מלאכה אע"ג דחייב בכל אונסין ובמתה מאליה אע"ג דמה"מ מה לי הכא מה לי התם ואפ"ה השואל הוא חייב. דבמתה מ"מ המשאיל פשע שהשאילה למלאכה והיא אינה יכולה כו'. והנה ודאי ל"ד דפשע המשאיל אלא אפי' היתה עושה מלאכה זו תמיד והי' ראויה לה גם עכשיו לפי האומד. ועכשיו נאנסה מחמת מלאכה זו אפ"ה פטור השואל. ועיקר דבריו דבזה תלינן האונס על המשאיל וחיוב השואל באונסין אינו אלא באונסין סתמא. אבל כשהאונס בא מחמת המשאיל ולתא דידיה גרם לא נתחייב. וא"כ לפ"ז נראה לי פשוט לדמותו לההיא דלעיל גבי חוכר דבמכת מדינה קיי"ל דמנכה לו מחכורו דתלינן דמזלא דמשכיר גרם. ואפ"ה אמרינן דא"ל זרע חטים וזרע שעורים הוי פסידא דשוכר. אע"ג דקיי"ל שם בהדיא דחטים יזרענה שעורים. אפ"ה אחריות האונס הוי לדידיה. וה"נ אף דמותר לשנות מ"מ לא מיקרי בזה לתא דמשאיל גרם והוי כשאר אונסין דהוי ברשות שואל וזה נכון. אבל מה שעשה בה אחר אותה מלאכה עצמה אין בזה שינוי כלל וכן משמע גבי חוכר שם ודו"ק:

ס"ג השואל בהמה לילך בה דרך ידוע ובאו עליו ליסטים באותה הדרך כו' חשוב מתה מ"מ וי"ח וכבר הכריעו האחרונים כהחו'. וכ"נ לענ"ד מדאמרינן בר"פ המפקיד דמתה מחמת מלאכה לא שכיחא ע"ש. ואי ס"ד דגם בכה"ג חשוב מ"מ ודאי דזה אינו ל"ש יותר משאר אונסין דחשיב שם שכיח גבי ש"ש ע"ש. ועוד נראה לי ראיה ברורה מהשוכר את האומנין (דפ"א) גבי הנהו תרי דהוי קמסגי באורחא מטו לנהרא שקלי' לסדינא דחבריה ושטפוה מיא וחייבו רבא ורבנן לא אקשו ליה אלא משום שאילה בבעלים ע"ש. ומדלא אמר פשע בה משמע דלא היה בפשיעה. וכן מוכח עוד ע"כ דהא לקמן צ"ז בעי למפשט מהא דאיכסיף שם רבא דסבר פשיעה בבעלים פטור ודחי לה. ולא אייתי הא דהכא. וע"כ דהכא לא הוה בפשיעה. ואפ"ה חייבו אף דלהאי נהרא אושלי'. וע"כ דאפי' בכה"ג לא חשיב מתה מ"מ ולענ"ד זה ראיה גדולה:

שם בהג"ה אבל לא הרגיש מיד לא יכול לשבע. עש"ך דהמחבר השמיט זה לפי שכתב בב"י דהוא תמוה דלמה יתחייב מספק והש"ך הכריע כהרב משום דשפיר מחויב בכאן מספק דהוי מחויב שבועה וא"י לשבע משלם. אמנם באמת צריך להבין מ"ש מהא דסרצ"ב ש"ך סקכ"ה גבי ספק נאבד שלו או של חבירו. דכתב בעצמו דלא הוי משאיל"מ דנשבע דנאבד ותלינן בשל חבירו ע"ש וה"נ למה לא סגי כשישבע שמתה בדרך ונתלה שמתה מחמת מלאכה. ובסרצ"א נסתייע בסברא זו מדברי הת"ה שהביא שם סקי"ב דכתב דאם השומר א"י אם נאבד באונס או בפשיעה חייב דהוי מחויב שבועה וא"י לשבע ע"ש. ובאמת לענ"ד אינו מוכרח דודאי פקדון ברשותיה דמריה קאי וכל ספק שנולד בו. ברשות המפקיד קאי. אמנם נראה ברור דזה דוקא בספק הנולד לב"ד בלא טענותיהם. אבל בההיא דהת"ה ספק אם בפשיעה או באונס קיי"ל בכ"ד דאונס לא שכיח. וכעין שכתב התוס' בריש כתובות (ד"ט) דזנות תלינן דהוא ברצון ולא באונס, וכן קי"ל דלא טענינן נאנסו ליתומים דלא שכיח. וא"כ כ"ז שא"י לשבע שהוא באונס מחזקינן שהוא בפשיעה. אבל בהא דהכא בספק אם האונס מחמת מלאכה או שאר אונס. בודאי דאין לתלות בזה יותר מבזה. ולא מחייב מספיקא. וע' לעיל סוסש"ג גבי רועה שהניח עדרו ובא ארי וטרף דכתב הרמב"ם דמסתם חייב דשמא היה יכול להציל. וכתב הב"י בטעמו דהוא שכיח שיהיה יכול להציל ע"י רועים ומקלות והשיג עליו הש"ך דא"צ לזה אלא דחייב מספק משום דאי"ל ע"ש. ואזלי לשיטתם כאן. ובסמ"ע שם נראה דמסכים לדברי הב"י וכתב דבש"ח דא"צ לשכור בודאי דל"ש דיהיה מצוי רועים ומקלות בחנם. וג"ז נראה דלא דמי לההיא דהת"ה דא"י אם נאבד בפשיעה דחייב כנ"ל דכיון דהאונס נודע אלא דיש להסתפק שמא יכול להציל בודאי אינו ראוי להסתפק בזה אלא בשכיח ודו"ק:

ס"ח שלחה ביד עבדו הכנעני אפי' א"ל המשאיל שלח כו' ע"כ דקשה מדלעיל סקכ"א גבי הלואה דא"ל שלח אפי' ביד קטן פטור. ולענ"ד י"ל ע"פ דברי הרמב"ן בחידושי' על ב"ב (דקס"ח) בסוגיא דמשליש שטרו. דשואל יש לו קנין לחיוב אונסין. וא"כ ל"מ מחילת המשאיל עד שתחזור לרשותו ובלא"ה הוה כקבל עליו אונסי פרת חבירו דודאי ל"מ בלא קנין. ול"ד להלואה דמהני מחילה. ומחל לו ע"ת מסירת הקטן. אבל בשאלה צריכה קנין לחזרה ודו"ק:

שם בהג"ה החזירה ליד אשת המשאיל ונאנסה חייב כו' ע' סצ"ו דנו"נ בתוך הבית חייב לשלם הלואתה וכ"כ שם השיך בשם הרש"ל ע"ש. ולפ"ז נראה דכ"ש דנפטר השואל כשהחזיר לידה. אבל צ"ע בס"ס ק"כ דהביא הש"ך בשם הרש"ל דפרע הלוה לאשת המלוה לא נפטר. ולכאורה סותרין דברי עצמן בססצ"ו דלמה יגרע מלותה וצ"ע כעת:

סשמ"א ס"ג הניח להם אביהם פרה שאולה משתמשין בה כל ימי שאילתה עסמ"ע שכתב דל"ד למקבל שמת שמסלק