חבל יוסף (אולם המשפט) חלק ב קמד

השכירות אלא בכסף ואפילו התנו על חפץ ע' לעיל סו"ס של"ב בהג"ה ודו"ק:

סי' של"ז ס"ג ובדבר שיש בו חיוב אחר כגון חטין אוכל כו' בסמ"ע כתב דוקא חטין דרגילות לעשות פת שיש בו חיוב חלה. אבל שעורים וש"ד דאין רגילות לעשות פת לא. והט"ז השיג עליו והוכיח מדברי הת' גבי פרות הדשות בתרו"מ דרש"י פירש משום דאין רגילות להיות תרו"מ בשעת דישה קודם מירוח והקשו דא"כ חולין מתוקנים נמי וכ' דהטעם דאינו ראוי לו כו' ומשמע הא בחולין מתוקנים אע"פ שאינו רגיל לא מיפטר. וה"נ אינו רגיל דחיוב חלה לא הו"ל למיפטר ע"ש, ול"י שום דמיון לזה דהתם אנו באים לפוטרו בשביל זה עצמו דאינו רגיל. ודאי שפיר אמרינן דלא שייך לחלק בזה ולא מיפטר וכדאמרינן שם בהדיא מידי מעשר גרים ג"מ גרים. ולא איכפת לן אי הוה תרו"מ או טבל שלא נתקן או חולין מתוקנים. אבל כאן ודאי שפיר י"ל דכל דאינו רגיל להביאו לחיוב חלה הוה ג"מ דידיה לחיוב מעשר והוא כבר נגמר מלאכתו וזה פשוט. ומ"מ משמע בהדיא בתוספו' ד"ה א"ר דדוקא היכי דלא שייך כלל חלה מיפטר בנגמר מלאכתו למעשר ע"ש:

ש"ך סק"ג דגם הם לא ס"ל דר"א מדהשמיטו כן צ"ל והנה מימרא דאשכול ראשון שבצר. כבר כתב הרמב"ם בפירוש דכ"ז שלא מלא הסל אינו אוכל והביאו הטור ע"ש:

ס"י ולא מנכינן ליה אאגריה כ"כ הרא"ש וכ' ראיה מר"פ א"נ דאמרינן סלוקי בלא זוזי אפוקי הוא. והט"ז תמה על זה דהתם לענין אבק רבית דתפיסה ג"כ ל"מ כל שכבר בא לידו. שפיר אמרינן דהוא אפוקי. אבל כאן ל"ג מתפיס קודם שנולד הספק כו' ולולי ד"ק נראה דגם זה גופיה אי הוה תפיס קודם שנולד הספק תלי ג"כ בהא דפא"נ הנ"ל. דודאי אי הוה השכירות והאכילה חדא מלתא שפיר הוה תפס קודם שנולד הספק. אבל כיון דהוה מלתא אחריתי. א"כ בא לתפוס השכירות של זה בשביל ספק החיוב על מה שאכל. ודאי חשיב תפס אחר שנולד הספק. ובמקום דאיכא ב"ת נראה דיש נ"מ בזה גם לשיטת הרמב"ם דס"ל דגם לאחר שנולד הספק מהני תפיסה. דכאן דהוה איסור. ודאי גם להרמב"ם א"י לעשות האיסור בשביל ספק החיוב. ואע"ג דבספק בעיקר החיוב קיי"ל דאפי' ממון שיש בו איסור הוא לקולא כמו שכתב הר"ן בריש נדרים גבי יש יד לצדקה. מ"מ נראה ברור שזה דוקא כ"ז שלא נתברר האיסור אבל כשכבר נתברר האיסור ודאי דלא נפקע האיסור משום ספק שמצד אחר. אבל אי הוי חד מילתא הוי בודאי כשאר ספק ממון דאפילו בממון שיש בו איסור הוא לקולא וצ"ע בזה ודו"ק:

סי"ג אסור למוץ הענבים וכן להבהב. בסמ"ע הקשה דלהבהב הוי ספיקא ולא מפקינן מיניה ולמוץ הוי ודאי איסור ומפקינן ולמה כללם ביחד. והט"ז תי' דגם למוץ לא שייך לאפוקי דמי יודע דאם לא מצץ לא היה אוכלו ע"ש. ולא נתברר לי סברא זו דכיון דאסרה לו תורה למוץ כל מה שמצץ הוי כנתן אל כליו דהוי גזל מעליא אף דהיה רשאי לאוכלו. ולולי ד"ק היה נראה להיפך דגם לענין הבהוב מפקינן אע"ג דספיקא הוא והטעם דהא באכילת פועל יכול להתנות שלא יאכל. וכיון דלכתחלה לא שרי ליה להבהב ודאי תו הוי כהתנה בשעת השכירות דלא יהבהב והוי לדידן ודאי איסור. אבל בגפן אחר דלא נ"מ לבעה"ב אם יאכל מזה או מזה לא שייך דהוי כהתנה ומש"ה אכתי ספיקא הוא וזה נכון:

סט"ז אפי' נזיר כו' עסמ"ע וש"ך ולשון אפילו נזיר גם מדהוצרכו להביאו כל עיקר. ע"כ מוכרח כהסמ"ע. וצ"ל דלהמסקנא שם דגם בכ"א אינו יכול ליתן לאשתו ובניו לתנא דמתניתין. ודאי דהך ברייתא ל"פ אמתניתין אלא דרבותא קמ"ל כמו שכתב הסמ"ע ע"ש:

סי' של"ח ס"א הבהמה אוכלת כו' בין במחובר עש"ס דאי אמרינן דעושה בגפן זה אינו אוכל בגפן אחר לא שייך אכילת בהמה במחובר אלא בשרכא. ואע"ג דגם מספיקא אסור לו לחוסמה. נ"מ לענין תשלומין בדיעבד דלא מפקינן מניה בדיעבד שיעור ד"ק בכה"ג אי לא הוי בשרכא:

ס"ד חסמה ודש בה לוקה ומשלם כו' שמשעת משיכה נתחייב במזונותי'. ע' שיטה מקובצת דאי לא משכה עד שעת דישה בחסימה תו הוה באין כאחד ופטור. ובזה יתיישב קו' הש"ך סק"ב על הב"ח שכתב לתרץ מה שהוצרך הטור לכתוב בספק חסימה דאינו לוקה דהיינו כדי שנודע שחייב לשלם והקשה עליו הש"ך דהא בחסימה בל"ה לוקה ומשלם. דנ"מ בכה"ג ופשוט. ומש"כ עוד דבזה"ז דמי ללא אתרי ביה איני רואה שום הכרח לזה דהתם ליכא עליו שום חיוב כלל אבל הכא אם יבנה המקדש ילקוהו ואין לחייבו ממון כלל וצ"ע:

ס"ו אמר לכותי חסום פרתי ודוש בה. ישב לה קוץ בפי' כו' אסור ואינו לוקה עסמ"ע סקי"ב דכתב אע"ג דהוי בעיא דלא איפשטא מ"מ לענין תשלומין הוה חיוב ודאי ע"ש ונראה מדבריו דאע"ג דלענין איסור הוא ספק מ"מ לענין תשלומין כ"ז שבגרמתו לא אכלה חייב דאפי' לא עביד איסור מ"מ מנע ממנה זכות ממון שזכה. וכן משמע מדברי הב"ח שהביא הש"ך דכתב דמש"ה אשמעינן הטור דאינו לוקה כדי שנדע דמשלם. ואי דאם אינו לוקה אין בו חיוב תשלומים. ולא הוי חיוב התשלומין אלא ספיקא וא"כ לא הוה שייך תשלומין אלא בתפס דלא מפקינן. והרי בתפס כתב רש"י דאפילו לוקה מ"מ מהני תפיסה דאתנן אסרה תורה אפילו בא על אמו וא"כ מאי קמ"ל הטור במש"כ דאינו לוקה וע"כ דס"ל דחיוב התשלומין הוא בודאי ואפילו אינו לוקה תשלומין איכא. וא"כ אע"ג דאם היה ודאי איסור ולוקה היה מן הדין דאינו מתחייב ממון דנפטר במלקות. מ"מ לדידן דהוא ספק והתראת ספק לא שמה התראה א"כ אפי' באמת יש בו מלקות ל"ג מלא אתרי ביה דאינו פטור וא"כ יש כאן חיוב ממון ברור וגם בלא תפס פסקינן דחייב לשלם. וזה מוכרח בשי'. אבל הש"מ בשם הריטב"א כתב בהדיא דגם לענין תשלומין פטור. כיון דלא עבד איסורא ומספיקא לא מפקינן מניה. וכיון דלא הביאו דבריו ודאי לא ראו אותם ואי הוה שמיעא להו לא הוה פליגי עליו וכוותי' נקטינן. ולפ"ז נראה כיון דהטור כלל בהו גם הך דאומר לגוי נראה דגם שם אע"ג דהוה ודאי איסורא דרבנן. מ"מ רבנן לא תיקנו אלא לענין איסורא אבל לענין ממונ' הוה כד"ת ופטור וצ"ע:

ס"ח פרות המהלכות על התבואה כו' ובהג"ה שעורין שהושרו כו' אבל משום מראית העין כו' ע' באוה"ג בסק"צ. ולענ"ד ברור דלשיטת הרב והטור דמפרשי מרכסות דברייתא לענין שעורין שהושרו ומשום נגמר מלאכה ובזה איכא מראית העין ואע"ג דפטור מן הדין ומש"ה מפרשי ג"כ אבל משום מראית העין דבריית' גם על הרישא. אבל לשיטת הרמב"ם דמפרש מהלכות ולא שייך בזה כלל מראית העין ע"כ מפרש לה אסיפא בתרו"מ דוקא וז"ב:

סי' של"ט ס"ד שכיר שעות כו' ולא הביאו הא דר"א אפי' לא שכרו אלא לאשכול אחד עובר בב"ת ולכאורה אמרינן התם דלית ביה פלוגתא כלל. והנראה דס"ל כשיטת הת' שם בא"נ דרבותא דר"א לא הוה אלא דאיירי אפילו אי אכלו. והיינו לשי' דאמר בהפועלים דאפילו לא שכרו אלא לאשכול אחד אוכלו וכבר פסקו שם דלא כר"א דס"ל כיחידאה ע"ש. ובלא אכלו לית ביה רבותא כלל דהוה בכלל שכיר שעות. אבל לפ"ז צ"ע קצת דאדרבה הו"ל למפסק כוותי' גם שם כיון דסוגיא דעלמא כוותי'. היינו שיקול הדעת וצ"ע:

ס"י אינו עובר אלא א"כ תבעו בש"מ בשם הזוהר דאיסורא הוה אפי' לא תבעו. ונראה לי ראיה ברורה מדאמרינן גבי עבר זמנו דבעה"ב אית ליה תרי חזקה חדא דאין שכיר משהה שכרו וחזקה אין בעה"ב עובר בב"ת. ואי ליכא אפי' איסורא כשאין השכיר תובע. א"כ אין כאן אלא החזקה דאין שכיר משהה אלא דאיסורא איכא אפי' בלא תביעה. ובזה א"ש קו' התו' גבי מ"ז דאגרי' ע"י שליח דהקשו דמ"מ איכא איסורא דבל תשהה. ובזה א"ש דלא חשש אלא על בל תלין דוקא דאיכא איסורא אפילו בלא תביעה ושמא ישכח. וכדאמרינן גבי מלוה בלא עדים כ"ש מר דטרוד בגירסא. אבל בל תשהה דלא שייך ודאי אלא כשתבעו לא חשש מידי וזה נכון:

שם או לא היה לו מעות עב"י דברמב"ם איתא לא היה לו מה לתן. והמגיד כתב מעות ומבואר כונתו דאע"ג דדינו דפועל דמחויב למכור כליו ולתן לו מעות. מ"מ אינו עובר בב"ת כשאינו מוכר. ונראה לי ראיה ברורה מר"פ מפנין גבי אחד שנשכר אצל בעה"ב ג"ש א"ל תן לו שכרי א"ל אין לי מעות אמר לו תן לי פירות כו'. במה חשדתני שמא פרגמטיא נזדמנה לך בזול כו' שמא הקדיש נכסיו כו' משמע דכי נזדמנה לו פרגמטיא והוציא מעותיו