חבל יוסף (אולם המשפט) חלק ב קמג

בתחלה בדבר האבוד שוכר כו' ולולי שאיני כדאי היה נראה לדקדק כן ממתני' דתנן דבדבר שאינו אבוד אין להם אלא תרעומות. ובדבר האבוד שוכר עליהם. ומפרשינן כשאינו מוצא עכשיו לשכור. ומסתמ' הפועלים נמי בכה"ג שאין מוצאין עכשיו להשתכר. וא"כ ע"כ דבתחל' נמי לא היו מוצאין להשתכר דאל"ה אפי' לא התחילו במלאכה משלם להם שכרם כפועל בטל כמבואר בס"א. וא"כ בסתמא בסיפא ג"כ בדבר האבוד אפי' כשלא היה מוצא הבעה"ב גם בתחלה לשכור דומיא דפועלים ברישא. ואפ"ה שוכר עליהן וכה"ג דקדקו הפוס' דבדבר האבוד אפי' לא הלכו דומיא דרישא ע' רא"ש ודו"ק:

שם בהג"ה ואם מצא פועלים אחרים לשכור והטעה את אלו צריך ליתן להם כפי מה שפסק כו' בתשובת הרא"ש דהטעה לקבלן אפי' בדבר שאינו אבוד ואפי' מצא לשכור לא נתחייב. והטור הביא בלא מצא לשכור וכתב הבדה"ב דמש"ה כתב הטור דאינו מוצא לשכור שלא יסתור דבריו בפסקיו שהוא דברי ההג"ה הזו. ולכ' עדיין הוא קשה דבדבר שאינו אבוד אפילו אינו מוצא עכשיו לשכור כיון דאין לו עליהם אלא שיהיה ידם עה"ת ודאי לא עדיף מדבר האבוד שמוצא לשכור. ולולי שאיני כדאי הי' נראה בישוב דברי התשובה דמשמע שם בהדיא דלא נשתנה השער כלל ולא היה לו להשתכר יותר אף במ"א ע"ש. וא"כ נראה כיון דקבלן אסור לו לחזור ורמי עליה מצוה לעשות מלאכתו ה"ה כדין בורח מביהא"ס והיה מעבורת לפניו וא"ל טול דינר והעבירני דמבואר לעיל סי' רס"ד דאין לו אלא שכרו דכיון דמצוה רמיא עליו יכול לומר משטה אני בך ואין לו אלא שכרו או מה שהיה יכול להשתכר. וה"נ כאן בקבלן דאסור לחזור בו ורמיא עלי' מצוה יכול לומר משטה אני בך. והא דהג"ה דהכא דצריך ליתן כפי מה שפסק פשוט דהיינו בנשתנה השער ונתייקר שהיה לו להרויח ממ"א דבכה"ג מבו' שם דא"י לומר משטה ואפ"ה בדבר האבוד יכול להטעותו אפי' בכה"ג. אבל במוצא עכשיו לשכור שאין דינו להטעותו והיה לו להרויח ממ"א דלא שייך משטה ודאי צריך ליתן להם כפ"מ שפסק אבל בדליכא הך טעמא כנידון דהתשו' שם פשוט דיכול לומר משטה כדין מעבורת ואין לו אלא שכרו ודו"ק:

ס"ח אמר לאומן עשה לי כלי פלוני ואקחנו ממך כו' והוא דבר שאם לא יקחנה מיד מפסיד חייב. משמע דוקא בכה"ג דמפסיד תיכף וכן כתב בנתיבות ולכאורה יש להבין מהא דלעיל סקפ"ב האומר לחבירו קח סחורה זו ואשתתף עמך לא יוכל לחזור בו. ולא הוזכר שם תנאי זה דיפסיד. ואין לומר דהתם שאני דתיכף בשעת קנין ה"ה נקנה לגמרי להמשלח בשעת קניה אף להרויח כדלעיל סקפ"ג ס"ד. דהא משמע שם דאפילו חזר בו בפני עדים קודם שקנה דלא נקנה מטעם שליחות. דהרי ביטל השליחות. מ"מ כיון דלא היה בפניו נתחייב מדין ערבות וצ"ע:

שם בהג"ה האב שהשכיר בנו כו' דודאי ניחא ליה מה שעושה האב. עש"ך שכתב דהיינו כשידע מקצבתו ונכנס למלאכה וא"כ ה"ה באחר כדקיי"ל לקמן ריש סי' של"ו ע"ש והנתיבות כ' דבאחר אם הוזיל יותר מכדי שכירות יכול לומר לתקוני שדרתיך דלא עדיף משליח גמור ודוקא באב אמרינן דמסתמא ניחא ליה והנה בתשובת הרמב"ן אין הכרע כלל לזה. וגם לא מצינו בשום מקום דניחא ליה במה שעשה האב. זולת בגר קטן בפ"ק דכתובות ובקדושין אמרינן שמא נתרצה הבן לא חיישינן ע"ש. ועיקר סברתו לא נראה כלל, דלתקוני שדרתיך ולא לעוות לא שייך אלא בשלח שליח שיעשה. אבל בנתרצה על מה שעשה שלוחו כבר ודאי מדלא שאל איך עשה נתרצה על הכל וכההיא דלעיל סס"א סי"ג דאמר לא ידעתי מה היה בשטר אפי' הוא עם הארץ. אינה טענה דמסתמא נתרצה על הכל וצ"ע:

שם וי"א דאם א"ל דרך כעס שאינו פטור ע' ת' כתובות (ס"ג) גבי מאיס עלי דכתבו בשם ר"ת דפליגי שם אמוראי בהא דאמרה מאיס עלי ואיני רוצה בו ואיני רוצה כתובתו אי הוי מחילה משום די"ל דאמרה אגב צערה, וקיי"ל לדינא דהוי מחילה אע"ג דאגב צערה אמרה. ומיהו גבי אביו ואמו מזרקים בו כלים בס"פ נגה"ד מסקינן כיון דאגב צערא עבדי אינן נאסרין מדינא וצ"ע:

סי' של"ד ש"ך סוסק"ב אלא דנ"מ שצריך להחזיר לו כפועל בטל מה שהבית פנוי לו לעשות בו מה שירצה בפועל בטל דעלמא משמע דהוא מה שאין האדם צריך לטרוח. ובבהמה וכלים מה שאין נפחתין בעשית המלאכה ונראה דבבית ס"ל דלא שייך האי סברא דביתא מיתבא יתיב. וטוב יותר שמשתמשין בו וכדלקמן סשס"ג. ומ"מ צ"ע לענ"ד דבשביל זה שהבית פנוי לו למה יתחייב בו דהא זה ודאי הוה כחצר דלא קיימא לאגרא וגברא דלא עביד למיגר דמיקרי זה לא נהנה וזה לא חסר לקמן שם. וכן משמע להדיא לעיל סי' קע"א גבי שני אחין אחד עני ואחד עשיר שירשו מאביהם מרחץ ובית הבד דאם העני אינו מוצא להשכיר לכ"ע מפסיד העני. ומשמע דאין העשיר נותן לו כלום אף דמשתמש יותר ברווח ע"ש וצ"ע:

ס"ב בהג"ה י"א הא דאמרינן דאם אירע אונס פסידא דפועלים היינו ששכרם למלאכה ידועה. אבל אם שכרן סתם. יכול לומר לו תן לי מלאכה אחרת כזו. ולא זכיתי להבין דמ"מ אם אין לו מלאכה אחרת אין לך אונס גדול מזה. ומאי גרע מהאונס שהיה לו על מלאכה זו דפטור בעה"ב. וה"נ ליפטר כשאין לו מלאכה אחרת. והרא"ש כתב זה גבי אגרי' לריפקא ואתי מיטרא דבסיירא פועלים לארעא אמרינן דאע"ג דבעה"ב היה לו למידע גם הפועלים הו"ל למידע ופטור הבעה"ב ובלא סיירא כ' חד טעם דהפועלים לא הו"ל למידע וכ' ועוי"ל דאפי' הו"ל למידע אשדה זו י"ל דסברי דיש לו שדה אחריתי ולא הו"ל למידע. וכ"ז כשהבעה"ב הו"ל למידע אבל היכי דהבעה"ב לא הו"ל למידע מאי מהני הך סברא דיתן לו מלאכה אחרת דמ"מ אנוס הוא שאין לו מלאכה אחרת ואולי דבאמת אינו אלא כשיכול לתן להם מלאכה אחרת וצע"ג:

סי' של"ה ס"א ואם אין לו נותן להם כפועל בטל בקצוה"ח סשט"ז כתב דבחוזר מרצונו לא שייך לנכות כפועל בטל כיון שרוצה לעשות לגמרי ע"ש באריכות. ולענ"ד לא משמע כן בתשובת הרמב"ן שהביא הב"י סשל"ג מחס"ד גבי מי שמרד במלמדו דכתב דבמלמד הוה כאוכלסא דמחוזא דחלשי ואינו מנכה לו ע"ש משמע בהדיא דהא ל"ה אף שמרד מרצונו הוה מנכה לו. וכן משמע בהדיא בנ"י גבי חזר בו בעה"ב ידו על התחתונה ע"ש וכן נראה לכאורה כיון דהשומא הוה מה שדרך ב"א להפחית א"כ הרי נהנה בזה ומאי נ"מ שחוזר ברצון. וכן כ' הפוס' בסרס"ה גבי משיב אבידה דאע"ג דאינו מן הדין שיפסיד אינו נוטל אלא כפ"ב דבזה אינו מפסיד כלל ע"ש ועוד דאפי' בחובל בחבירו לקמן סי' ת"כ מבואר דאין נותן השבת אלא כפועל בטל ע"ש ודו"ק:

בהג"ה שכר מלמד ע"מ שילך אצל קרובו לנסותו כו' מאחר שידע עכשיו מוקמינן ליה אחזקה שידע כבר. במרדכי שם מפורש דקיי"ל כר"נ דאזלינן בתר השתא גבי אם בריא הוא כו'. והנה כבר פסק הרב בסי' רנ"א דלא כר"נ ע"ש ונראה דטעם הרב כמש"כ שם. דברי ושמא וחזקה זו לכ"ע מהני כדקיי"ל גבי חנוני על פנקסו דמהני ליה ברי ושמא בצירוף חזקה כמש"כ שם הש"ך בשם הרמב"ן והפוסקים וכ"ש בחזקה זו דיש פוסקים דמהני לגמרי אפילו בחזקה לאפוקי ממונא לחודה וע' מש"כ שם ולפ"ז נראה בההיא דסש"ו דצריך להביא ראיה שהוא מומחה דאפילו מביא ראיה שהוא מומחה השתא ואפי' נשתהה סגי בזה דמוקמינן לי' אחזקה דהשתא מק"ו מכאן דהוא לאפוקי ודו"ק:

סי' של"ו ש"ך סק"א ונראה כונת הרמ"ה על סוף הברייתא דנוטל מן המערער מה שהנהו כו'. ולענ"ד טעם הסמ"ע משום דא"כ אכתי פסול. משום דהראשון נוח לו והשני קשה הימנו וכדאמרינן שם גבי מכר לו בית ושדה ע"ש ועוד דהרי ודאי אמת דיכול לתבוע מן הראשון ג"כ כדהכא ודו"ק:

ס"ב השוכר את הפועל אינו יכול לומר טול מה שעשית בשכרך ערש"י דפי' אע"ג דבעלמא שוה כסף ככסף הכא כתב לא תלין שכרו מה דאתני בהדי' משמע, וערש"א שם דכתב בפשיטות דאם שכרו שליח וא"ל שכרך על בעה"ב דליכא בעל תלין יכול לומר טול מה שעשית בשכרך. ולפ"ז כ"ש בקבלנות למ"ד דליכא בית יכול לומר טול כו' [ומיהו י"ל דהא למ"ד דאינו עובר עיקר הטעם משום דאומן קונה בשבח כלי א"כ לא גרע ממכר לו סחורה דמבואר לעיל סק"א דאינו מורידו לשומא וצריך ליתן לו דוקא כסף ע"ש] אבל נראה דשכרו דמגלה דמאי דאתני בהדי' הוא ג"מ בכל שכירות. ולא תלי כלל עם בל תלין ושייך בכ"ג. עוד נראה לי אע"ג דכתב רש"י מאי דאתני בהדי' ל"ד דא"כ אפילו התנו על חפץ נמי אלא הרגילות להתנות והיינו כסף דהוא הנעשה דמים באחר כדאיתא בריש פרק הזהב והוא סתם שכירות ומבואר יותר ע"פ דברי הרא"ש ר"פ השוכר את הפועל בע"ז. דאין חיוב