חבל יוסף (אולם המשפט) חלק ב קמב

לחזור דהוה כהתחיל במלאכה ואין כוונתו אלא דכשמשך הוא כבר כדין פועל שהתחיל במלאכה דהוא קנין לענין דין פועל כמבואר בר"פ הפועלי' עד שלא יתחילו במלאכה צא ואמור להם כו'. ואתא לאפוקי מהי"מ דמשמע דס"ל דלא שייך בזה משיכה כלל. אבל עכ"פ לא עדיף משאר פועלים שעכ"פ יכולין לחזור בהם וא"כ ודאי דהריטב"א יחידאה הוא כנגד כל הני פוסקי'. וגם פשטא דסוגיא דריש האומנין דארגו חצי' והניחו חצי' משמע דאפילו משכו כולו חוזר. והריטב"א נדחק דאיירי דלא משכו אלא חצי' והוא דחוק. וע' מש"כ בסקפ"ה. וא' מן הגדולים כתב די"ל דאומן שאני דכיון דעושה בהצמר מלאכתו להשביח הוה כשכר כלי אומנות דנקנה לו הכלי למלאכתו וה"נ נקנה לו הצמר לעשות מלאכתו. ולענ"ד אין זה מספיק ליישב דברי הריטב"א דא"כ לא נקנה לו החפץ אלא למלאכתו ואח"כ כשעשה מלאכתו אין לו קנין אלא בהשבח שעשה דזה ודאי הוא קנוי לו ממילא. אבל עכ"פ אין לו אלא גוף השבח כמו שהוא. ואין הבעה"ב חייב לשלם לו אלא יכול לומר טול שבחך. ומדברי הריטב"א משמע דהוא כדין פועל דעלמא דא"י לומר טול מה שעשית בשכרך וגם מן הסברא נראה דלא שייך קנין אלא בשואל ושוכר שקונה את החפץ למלאכה. ואין המשכיר יכול לטלו ממנו בשום ממון שבעולם. אבל כאן באומן הרי אינו מתחייב אלא בהשכר. וכשירצה ליתן לו שכרו ולא יעשה המלאכה ודאי רשאי וכן כשיש לו להשתכר במ"א משמע גבי שוכר את הספינה דאף שבעל הספינה קנה את הסחורה בספינתו דהוה ככליו דל"ג ממשיכה. מ"מ יכול בעל הסחורה לחזור בו ואינו דומה לשכירות הספינה דמבואר שם בש"ך סק"א דא"י נחזור כלל וכמש"כ שם הקצוה"ח. וכן הוא בסשי"ב גבי שכר את הבית לזמן דא"י להוציאו אפי' ליפה ממנו. והיינו משום דנקנה לו גוף הדבר לזמן. אבל כאן אינו קנין בגוף הדבר אלא חיוב לשכירות וא"כ ודאי דה"נ לא עדיף בזה מכל ש"ש ודו"ק. עוד נראה ראיה נכונה דלא שייך שיהיה משיכת החפץ קנין לענין שומרין. מב"מ (צ"ד) גבי מתנה ש"ח להיות כשואל דפריך בפשיטות במאי בדברים כו' ואי דמשיכת החפץ הוא קנין גמור לגבי שומרים א"כ הוה ככל תנאי מכירה דמהני בקנין החפץ. וע"כ דאין כאן קנין כלל. אלא דההתחלת מלאכה הוא הקנין שם וכדין פועלים שפסקה להם תורה. ומש"ה ס"ד דל"מ אלא כדיניהם כדין שומרין ולגי' שלפנינו מתנה ש"ש הראי' חזק' יותר ודו"ק:

ש"ך סקי"ד מש"כ דהריטב"א מודה דבפועל אפילו בקנין חוזר הנה בנ"י ב"ב (פ"ו) גבי השוכר את הפועל מדינר ליום מבואר שם בשם הריטב"א דגם בפועל איכא גוונא דא"י לחזור בו ובודאי אין טוב יותר מקנין ע"ש. ומש"כ דהרא"ש שחילק גבי משך כלי אומנות דבפועל ל"מ. ה"נ גבי קנין. זה ודאי ברור ומוכרח דהא באר טעמו דל"ג מע"ע. ובודאי אין קנין יותר מע"ע דקיי"ל דגופו קנוי. ונראה דאפי' בהתנה הוה כמתנה ע"מ שכתוב בתורה דל"מ וכדאמרינן בקדושין גבי יעוד. וגם לענין קבלן דגם הרא"ש מודה כשיטת ר"ת גבי משך כלי אומנות ע"ש. אמנם בש"מ כ' בשיטת ר"ת דאינו אלא כהתחלת מלאכה. וכן הסכימו קצת אחרונים וא"כ נראה דמשמעות הש"ס בר"פ האומנין דאין נ"מ בין פועל לקבלן אלא דקבלן ידו על התחתונה אבל בעיקר דין החזרה משמע דשוין הן. ולעולם אין קנין על גופו אלא בע"ע בזמן שהיובל נוהג וכן נראה דעת הקצוה"ח דגם בקבלן ל"מ שום קנין ע"ש. וכן נראה מסתימת המחבר וע' הג"א ס"ו. ולהלכה אין דברי מן המנין במקום שדברו בו הראשונים ובאתרא דזקוקין דנור כו'. והיכי שאין הקבלנות על גופו דוקא ויכול לעשות ע"י אחרים. פשיטא דהוא חיוב גמור כמבואר בכ"מ ודו"ק:

ס"ג ואפי' קבל כבר דמי שכירותו ואין בידו לשלם יכול לחזור כו' כתב ביאורי הגר"א דדמי לעבד ואמרינן בקדושין האי שטר ה"ד אי דכ' ליה שטרא אדמי' היינו כסף כו'. והוא תמוה מאוד לענ"ד דהתם ע"כ הוא דוקא כשמתרצה האדון אלא דמ"מ ע"ע אינו יוצא בלא קנין כמבואר שם ובזה הוא כנתן כסף שהוא קנין וכמש"כ בזה בסק"צ ע"ש. אבל לכופו ע"כ מבו' שם בהדיא גבי מפדין אותה בע"כ. אמאי נקיט בידי' מרגניתא יהבינן לי' חספא ע"ש. ומ"מ אין כאז קושי' על השו"ע דהתם דוקא בע"ע שנקנה גופו אבל בפועל בעלמא אין שום קנין על גופו. אלא מעותיו הם כמלוה בידו וכבר מבו' בסצ"ז דאינו יכול לכופו לעשות לו מלאכה ואפי' התנה בכך ע"ש ודו"ק:

ס"ד ואם היה הנשאר שוה שני דינרים נותן סלע כו' עש"ך שהאריך מדברי הראב"ד דבכה"ג אינו נותן לו אלא שני דינרים כשוי' של עכשיו. ולפ"ז גם בבעה"ב החוזר והוקר עכשיו נותן להם כשער היוקר. והתו' שם ד"ה השוכר את האומנין וחזרו בו כו' כתבו דזה אין סברא כלל דמה מפסידין בחזרת הבעה"ב ע"ש. ופשוט דה"ה להיפך כשהפועלים חוזרים והוזלה המלאכה וכן מצאתי ברש"א שם בפירושן. ונראה הא דהעמידו דברי' אסיפא בבעה"ב משום דמהך סברא הוכיחו לפרש הא דידו על התחתונה דהוא לענין דהוזל אינו מנכה אלא מה שצריך ליתן לפועלים לגמור המלאכה ועל זה הוקשה להם מהא דזל עבידתא ואימר בעה"ב דמאי מרויח בזה ע"ש וקושיא זו לא שייך אלא בהך גוונא דבעה"ב אבל חזרו פועלים באייקר אף דבעה"ב מנכה להם כל מה שיצטרך ליתן. מ"מ גם לפ"ז הרבה פעמים מרויחין. כגון שהוקר ביותר ממה שעשו דאין מחויבים לשלם מכיסם ודו"ק היטב:

שם בהג"ה ובעה"ב שחוזר בו דינו כקבלן לכאורה הרי הוא מבואר בס"א דצריך לשלם לו כפועל בטל לגמרי אף על מה שלא עשה. ואפי' נאמר דהכא מיירי כשמוצא עכשיו להשתכר. מ"מ מאי שייך דהוא כקבלן אלא דאינו נפטר מהם עד שיתן להם כל שכרם לבד מה שימצאו להשתכר. ולשיטת הראב"ד בש"ך סקכ"ח דחזרו פועלים והוזלה אינו נותן להם גם על העבר אלא כשעת הזול. וא"כ ה"נ בחזר בעה"ב והוקר נותן להם ע"כ כשעת היוקר וא"כ מהני הא דידו על התחתונה לענין זה. אבל כבר הבאנו שם דהתו' חולקים בזה. אמנם נראה לי מדברי התו' שכ' דהלכו אורחא דמילתא דבאופן זה אינו מוצא להשתכר. אבל באמת גם בלא הלכו חייב באינו מוצא להשתכר. ולא כתבו דבהלכו מהני אפי' לא היו מוצאים גם מעיקרא להשתכר ש"מ דס"ל דבכה"ג אפי' הלכו ל"מ. ולא ס"ל כשי' הפוסקים בזה ותדע דהא הנ"י כתב באמת דהך דהלכו בכה"ג דלא היו מוצאים מעיקרא להשתכר ע"ש. וש"מ דהתו' לא ס"ל הכי. וא"כ איכא לאשכוחי הא דאיצטריך לידו על התחתונה בכה"ג דלא היו מוצאים גם תחילה להשתכר דלא נתחייב מחמת גרמי ואפ"ה ידו על התחתונה [ובאמת בקבלן דאין המלאכה על הזמן מיוחד נראה דלא שייך לעולם גרמי דהא לעולם היו יכולים לקבל גם של אחרים]. אמנם הטור כתב שניהם בפירוש וא"כ צריך ישוב הא דידו על התחתונה. ונלע"ד דחיוב בעל הבית אינו אלא כשאינו מוצא להשתכר אבל כשמוצא להשתכר לא עדיף מדבר האבוד בפועל דאינו חוזר ואפ"ה מבואר דבמוצא לשכור דיכול לחזור והוי אפי' ידו על העליונה בפועל. וע"כ דבמוצא לשכור לא שייך לחייבו. וה"נ להבעה"ב לא הוה שייך לחייב במוצא הפועל להשתכר עכשיו אפי' בפחות דהו"א דהוה כשכרו על חצי יום ואינו נותן להם אלא מה שעשו אי לאו משום דידו על התחתונה וחייב ליתן כל מה שפסק להם לבד מה שיתן על הנשאר כשאר הזול ודו"ק:

ס"ה בהג"ה חזר וקבלן לאחר שעבר האונס בסתם אינו מנכה כו' עש"ך דזה שיטת הרא"ש דלמד זה מע"ע דחלה שלש אינו משלים. וס"ל דגם שם דוקא בכה"ג ע"ש. והקשה על זה דא"כ אדמפליג התם בחלה ד' לפלוג דבחלה בסוף ולא קבלם דמשלים. ולכ' נראה דבחלה ד' אפי' קבלם כבר בסתם לא אמרינן דהוי מחילה וא"כ לק"מ דקמ"ל הך רבות' דבחלה ד' אפי' קבלם סתם לא הוי מחילה:

(וע"ש) עוד מש"כ על תי' מהר"מ משום דהקדים לו השכר דא"נ ואין לדמותו לספינה זו ויין זה דאם נתן לא יחזיר ע"ש. ולכ' אדרבה דמי לספינה זו ויין סתם דאמרינן דאפי' נתן יחזיר ומבואר בהדיא דל"מ בזה מה שהקדים לו שכרו משום דבזה הפועל א"י להשלים. תנאו וא"כ לכ' ה"נ כאן הרי הפועל הוא שחלה וא"י להשלים תנאו והול"ל דל"מ בזה הקדים לו שכרו. אמנם ג"ז י"ל כמש"כ דהא מבואר שם דאפי' על מה שהלך אינו נותן לו וכתבו התו' דל"ד למת החמור בחצי הדרך משום דהכא לא נהנה כלל שהרי טבע יינו ע"ש. וא"כ זה הוי כחלה כל שש דכאן דאמרינן בהדיא דבזה באמת לא מהני אפי' הקדים לו שכרו ואפי' בחל' ד' וכ"ש בלא נהנה כלל דשם ודו"ק:

ומיהו נראה פשוט דלא הוצרך לזה המהר"מ אלא לפי דאזיל לשי' בכ"ד דגם פועל גופו קנוי כע"ע וכשי' בסוהס"י דל"מ מחילה בפועל דגופו קנוי ע"ש וכן כתבו האחרונים בשי' בכ"א. וכן הרא"ש והריטב"א אזלי בשיטה זו כמש"כ בפ"ך ומש"ה לא נתיישב להו בתי' הת' לחלק בין פועל לע"ע כמו שהביא הש"ך. אבל אנן קיי"ל דפועל אין גופו קנוי כדמבואר בסוהס"י שם ובכ"ד. ואין עליו אלא חיוב להשלים המלאכה ל"מ בזה כלל מה שנאנס וכשיטת התוס' וז"ב:

שם מלמדין כו' וכל המשנה ידו על עה"ת ומעברינן ליה ע' לעיל סש"ו דאפילו בשכבר אפסיד דוקא בהוחזק או בהתרבו ע' שם:

שם אם בתחלה היה מוצא פועלים אחרים ועכשיו אינו מוצא שוכר עליהם כו' עש"ך דהרבה חולקין דאפילו לא היה מוצא