חבל יוסף (אולם המשפט) חלק ב קמ

אינו מנכה אלא במילתא דל"ש אבל בל"ה הו"ל לאתנוי. וצ"ע שהשמיטו הפוסקים:

ס"כ התנה בעה"ב שיזרענה חטים כו' או שלא זרעה כלל. היינו דבזה שלא זרעה כלל אפי' לא התנה כלל מה שיזרע. וכמש"כ שם התו' בדשמואל והביאוהו הרי"ף והרא"ש לדינא וע"כ כמש"כ התו' ואע"ג דאסיק ליה בקושי' לא נתבטלו דבריו וכעין שכ' גבי הי' אונות ושטרות יוצאים על שמו בב"ב (נ"א). ובסמוך יתבאר בס"ד דלשיטת הרי"ף והפוסקים קאי מתניתא דפעם ראשונה ושני' זורעה אמילתא דשמואל וא"כ א"ש בפשיטות:

שם ועד מתי חייב לטפל בה ולזורעה כו' ובהג"ה ודוקא בקבלנות אבל בחכירות יכול לקנות לו פירות מן השוק כו' בט"ז האריך להשיג על הרב. ויסוד דבריו דכל הסוגיא שם קאי בחכירות כמש"כ רש"י והפוסקים וע"ז קאי הא דאמר שם דבזרעה ולא צמחה חייב לזרוע כ"ז זריעה. ואין זה קושיא כלל דהא לענין דין נכוי מחכירותו פשוט דגם בחכירות חייב ובזה קאי סוגיא שם. והרב לא אמר אלא דבזה אינו מחויב דוקא לזורעה אלא יכול לקנו' לו מן השוק. עוד דקדק מהא דלקמן לא עשתה כדי כרי דפטור וכ"ש בלא עשתה כלל וס"ל דהך דינא דהכא דוקא בחוכר דברשותו קאי וזורעה ע"כ. אבל קבלן אינו מחויב אלא פ"א כמו בקיבל להתעסק בעסק ע"ש. אמנם באמת מדברי רש"י והנ"י שם נראה דעיקר דינא דהתם דבלא עשתה כדי כרי אינו חייב הוא ודאי גם בחכירות אלא דעל לשון המשנה שאמרה אינו חייב לטפל בה דמשמע דכיון דאינו מטפל הוא פסידא דבעל השדה היינו בקבלנות דבחכירות אינו שייך לבעל השדה דחכירותו יתן לו. ומזה מדקדק הנ"י דמדאר"פ דמתני' דוקא בקבלנות ש"מ דבחכירות לא שייך כלל לעולם לכופו לטפל בה והוא ממש דברי הרב וכן מוכח בהדיא בדברי הנ"י ולא כהט"ז שנדחק בפירוש דבריו ע"ש. והטעם דפטור במתני' דלא עשתה כדי כרי נראה ברור לענ"ד דהתם בשנתגלה דאין השדה ראויה דזה הוי מ"ט [וצ"ל דאע"ג דאין אונאה לקרקעות כל שאין בה כרי אינה שדה תבואה והוי מ"ט וכעין זה במטבע בסי' רכ"ז דמחלקינן בין נפחתה מעט או הרבה ע"ש שהארכנו בזה וגם בחוכר השיעור כן וצ"ע] אבל כאן באונס לא מיבעא חוכר דכל שאינה מ"מ הוא ברשותו אלא אפילו מקבל ג"כ האונס הוא לשניהם. ואף דאירע אונס פ"א בודאי אין לפוטרו בשביל זה מכל עיקר קבלנותו דמה שהיה כבר היה ועכשיו ה"ה עדיין ראויה לזריעה וחייב לזרוע כל זמן זרע ואין שום דמיון לקיבל להתעסק בעסק שדקדק מזה הט"ז ע"ש וכ"ז ברור. והא דבמקבל הוי קפידא טפי אפי' הוא רוצה לשלם מה שהיא ראויה לעשות פשוט דבזה דנוטל חלק מגוף התבואה כפי מה שתגדל ופעמים שהיא מתברכת יותר הרבה והרי אינו משלם אלא כפי האומד בסתם וא"כ הוי קפידא גדולה. וכה"ג מצינו בסי' קע"ג גבי מעלינן בנכסי כנכסי דבי בר מריון דפעמים שהיא מתברכת ע"ש. אבל בחכירות דקצבתו פסוקה ואין הקפידא אלא לענין ספק יפוי גוף הפירות אינה טענה כ"כ וזה נכון:

סמ"ע סק"ז דבאכלו חגב סתמו הפו' דאינו מחויב לזרוע שני' וע' ביאורי הגר"א דמפרשים דהני ברייתא דתני דזורעה פעם שנית לרבי ושלישית לרשב"ג קאי אמילתא דשמואל דבאשתדוף רובא דבאגא והוא לא זרעה דאינו מנכה דיכול לומר דהוה מקיים בי לא יבושו בעת רעה. אבל כשזרע שתי שנים ולקה עמהם גם דידיה. תו אינו יכול לטעון כן. ומה שלא הביאו שם לפי שאינו מצוי ע"ש. והנה עיקר הפי' כבר הובא בש"מ ע"ש ומה שנדחק על מה שלא הביאו לענין זה נראה פשוט דלפ"ז י"ל דדין הזה דכשיש חזקה שלא יהיה ניצל. א"י לטעון דהוה מקיים בי לא יבושו בעת רעה כו' י"ל דזה אינו שום חידוש אלא דברייתא אתי לאשמעינן דין חזקה אי כרבי אי כרשב"ג וזה כבר הביאו הפוסקים פלוגתייהו במקומם וז"פ. ונראה ראיה לפי' זה דהא הוכיחו התו' בסו"פ הבע"י דלענין ממון מודה רבי דלא הוי חזקה אלא בתלתא זימני ע"ש וא"כ קשה הא דאמר הכא לענין ממון ג"כ דלרבי בתרי זימנא הוי חזקה. וצ"ל דאיירי בכה"ג דרובא לקה אלא דאיהו טעין דדידיה הוה עדיף מרובא וא"כ אתי שפיר דהא דמודה רבי לענין ממון. היינו משום דס"ל דבתרי זימני אכתי לא מפקינן לי' מהרוב כמש"כ התו' שם. וא"כ כיון דרובא אישתדיף ודידיה נמי אישתדיף תרי זימני כיון דלרבי בש"ד הוי חזקה בהכי כ"ש כאן דמסייע לי' ג"כ רובא ודו"ק:

סי' שכ"ג ס"א בהג"ה התנה לזורעה חטים והוא יתן לו שעורים בחכירותו וזרעה שעורים ולקתה אינו נותן לו מתוכה כו'. וכן כתב התו' שם ד"ה שדא בה כו' ע"ש. והנה לענין לקתה הוא פשוט מטעם דשינה דהא אפי' במכת מדינה כששינה ממה שהתנה לזרוע אינו מנכה לו כמבואר בסי' הקודם כ"ש כאן שהשדה לחוד לקתה דאינו מקבל השעורין שלקו. ואע"ג דמבואר בסמוך דחטים יזרענה שעורים מ"מ הרי מפורש שם דאינן על אחריות בעל השדה. אלא נראה דיש כאן רבותא להיפוך דאפי' אם נעשו יפות אינו חייב ליתן לו דוקא מתוכה דכיון דהיה התנאי על פירות שבשוק אין לו שום זכות במה שנעשו אלו יפות כיון דלא נתחייב מעיקרא ליתן מגוף הגדל בקרקע. ופשוט דלא שייך כאן אטו ארעא לא אשבח דאיתא לקמן סשכ"ו דהכא הרי נתן זכות קרקעו להחוכר. ומה ששינה זה לשעורים ה"ה לטובתו ודו"ק:

סי' שכ"ד ס"א ובבבל וכיוצא בה לא יזרענה קטניות כו' ומשמע בהדיא דכ"ש דכשהתנה לקטניות דאינו זורע תבואה וכ"כ הסמ"ע אלא שנדחק בטעם הדבר. ולולי ד"ק היה נראה בפשי' דהא רשב"ג אוסר באמת לגמרי ומפרש שם משום דמאן דבעי למתבר ארעא כו' וע"ש ברש"י ותו' וצ"ל דת"ק לא חייש להא כ"כ כיון דאינו מרבה בעיקר הכחשת הקרקע. אבל בבבל כיון דאין הקרקעות טובות כ"כ גם ת"ק חייש לה ופשוט:

שם בהג"ה אבל בקבלנות יכול לשנות אפי' לדבר המכחיש. משמע בהדיא דכ"ש לאינו מכחיש והיינו כשישלם הפחת ממה שהיה ראוי' לעשות במין המכחיש וכדלקמן סשכ"ו עשת' חטין פחות משומשמין משלם כו' ודו"ק:

שם בהג"ה וי"ח דבקבלנות א"י לשנות כלל לפי שצריך למין זה עט"ז שהקשה דהא גם בחכירות צריך ליתן מחטין דארעא ע"ש ולשי' הולך בסי' שכ"ב דס"ל דאין חילוק בזה בין חכירות לקבלנות. אבל כבר ביארנו שם שיטת הרב דאפי' אינו רוצה לזורעה כלל אינו מחויב בחכירות משא"כ בקבלנות וכ"ש לשנות. וגם לפי שי' יש לפרש כאן בחכירות שהתנה ליתן לו ממין אחר שלא יזרע בקרקע ודו"ק:

סי' שכ"ט ס"א המקבל שדה מחבירו ומת והניח בן לא יאמר תן לי מה שאכל אביך כו' עסמ"ע דמפרש דאע"ג דדינא הוא דמסלק ליה מ"מ כשכבר נתן לו להאב שכר על הקבלנות אינו יכול להוציאו מן הבן ולסלק ליה כו'. ואינו מבורר לן כ"כ דלכ' דמה שנתן לו הוי כמלוה בעלמא ולמה יתחייב בשביל זה לסמוך על עבודתו של הבן שלא נתרצה עליו מתחלה ואינו דומה להא דסי' של"ד ופשוט. וגם פי' מה שעשה אבי אינו מבורר לפ"ז דמשמעו לכ' דעל עשית אביו שעשה כבר קאמר. ע"כ נראה לפרש על דרך הת' שהביא הב"י סי' קע"ו היה לאחד מן האחין בנים והשביחו הנכסים לא יאמר תנו לי מה שהשביחו בני. וכן הם לא יאמרו תן לנו מה שאכלו בניך כו' והביא זה הרב בסרפ"ז ע"ש. וה"נ נראה לפרש דהיינו ג"כ דאם ויתר להאב בחייו באכילה מה שלא נתחייב או שהאב ויתר בעשייתו יותר ממה שנתחייב בהשכירות. אינן יכולים עכשיו שהדין שמסתלקים זה מזה לתבוע זה ולומר דאדעתא דהכי לא נתרצו לוותר אלא דמה שכבר מחלו מחלו והוא ממש כדהתם וזה נכון:

סי' ש"ל ס"ד נוטל החצי בגפנים שהזקינו כו' עקרן הרוח אין לו בהם אלא הרביע. בטור כתב שתות והסמ"ע ביאר גם דברי המחבר ריבעא דהוא דנקא. וכ"כ הגר"א דלא משמע כן דכיון דלא הזכיר זה כלל. ולולי ד"ק הי' נראה דכאן יש לו רביע גמור באמת מן הדין דהא באמת זכה השתלא מעיקרא כל מה שישאר מחצי של הבעה"ב. אלא שצריך להעמיד להבעה"ב החצי שלו פירות גמורין בשלימות. ומשום זה צריך להוסיף לו עוד את השליש שנותנין להאריס בשכר טרחו. והוא בס"ה שלשה רבעים. ובאמת הוה ס"ד דהשתלא נוטל הרביע הנשאר אלא דהא הרביע שלו צריך ג"כ לאריס שנוטל שליש מהרביע ונשאר לו שתות. בד"מ דבס"ה היה י"ב. והרביע הוא שלשה וכשתטול מזה אחד דהוא שליש מהרביע. ישאר לו שנים דהוא שתות. אבל מעיקר הדין זכה השתלא בכל הרביע. דהא עכשיו נשאר לבעה"ב חצי שלו עם החלק שצריך ליתן להאריס. אלא דמסיק שם דאין השתלא רשאי לטול חלקו ויוריד לתוכה אריס כמש"כ הרא"ש בטעם