חבל יוסף (אולם המשפט) חלק ב קלט

זמן השכירות לא קבע זמן לפרעון. והא דהוי תו"ז היינו מדינא דאורייתא דשכירות אינה משתלמת אלא לבסוף וא"כ מאי נ"מ בשכירות בין קבע זמן השכירות לסתם כיון דעל זמן גוף השכירות אין בזה שום חילוק אי פירש או לא דלעולם אינו יכול להוציאו בתוך ל"י והשוכר א"י לצאת כמו פירש ממש. א"כ ממילא גם לגבי הפרעון הוא ג"כ כקביעות זמן גמור דהרי גם בזה ודאי אינה משתלמת אלא לבסוף ובשלמא גבי הלואה דהא דאינו פורע הוי בשביל שקבע זמן פרעון. בלא פי' בהדיא הזמן י"ל שפיר דפורע. אבל בשכירות דאפי' בזמן קצוב אינו בשביל פירוש זמן הפרעון אלא מדינא דא"מ אלא לבסוף א"כ אין לחלק בין סתם שכירות ל"י לקצב הזמן דמ"מ אין סופה בודאי אלא לאחר ל"י וזה ברור. ושוב הראוני שנתעורר בזה קצת התו' בסי' ע"ח ע"ש:

סוס"א ואפי' ביום האחרון של השנה על המשכיר לה"ר. ע"ק שכ' דהש"ס למד זה משכיר בזמנו ואע"ג דהתם איכא בל תלין. בשכירות בית ג"כ י"ל דאיכא ב"ת דהוה תלוש ולבסוף חברו ולכ' ד"ק תמוהין דהא מבואר לעיל סע"ח דגם בהלואה פרע ביומא דמישלם זמנו. וע' תוס' ריש ב"ב דלמדו זה ג"כ מכאן. ואפשר דהכי כוונתם דכיון דבכ"ד יום האחרון הוה כסוף הזמן א"כ ה"נ בזמן שקובעין בנ"א יום האחרון ל"ג עכ"פ מסתם הלואה ל"י דקי"ל דעביד דפרע וע' מש"כ בסמוך:

סמ"ע סק"ו דאם היה הזמן של הכתיבה בהשטר מסתמא הי' חושבין [זמן העשרה שנים] מאותו הזמן או קרוב לו כו' הך או קרוב לו. לא נודע לנו שיעורו ולכ' נראה ברור כמו בכתוב בבל גובין ממעות בבל בסמ"ב סי"ד. דמסתמא הלוהו מעות בבל אף דלא פי' בהדיא דהוא מאותו מעות. ה"נ בזמן סתם תלינן דהוא מתחיל מאותו זמן ממש וכן קיי"ל לעיל סקצ"א דמקנה סתם מסתמא הוא מעכשיו ואפי' בשטר לאח"מ אמרינן זמנו של שטר מוכיח עליו ומשמע שם דההתחלה מזמן השטר ע"ש:

ס"ג זה אומר ג' ובעה"ק אומר ב' וקדם זה ואכל פירות כו' עש"ך סקי"א דאפי' אכל קודם שהכחישו זה מוציאין מידו כו' ונראה דאזיל לשי' בסי' קל"ז דהקשה דלמה מפקינן כאן ומ"ש משם דירד ולקט פירות חבירו דנאמן ותי' דהכא לפי דירד בתחילה ברשות תו חציף ולא מהימן ע"ש. אבל כ"כ שם די"ל בפשי' דהכא בשביל שהכחישו קודם וכלשון הפו' כאן. וכ"כ שם התו' לענין נוטל פירותי' של חבירו דאם הכחישו מתחלה נאמן. ומש"כ דהכא דירד במשכונא חציף לענ"ד תלי בשיטת הפוסקים לענין היה משכנתא בידו לזמן ואכלה שני חזקה אחר הזמן. דלשיטת הפו' שם דהוה חזקה נראה דה"נ לענין דין הפירות נאמן לאלתר. וי"ל דגם התוס' שם מודים כאן וע' סק"נ וצ"ע:

וגם לפי שי' י"ל הא דנקטו הפו' בכה"ג דהכחישו זא"ז קודם משום דאי לא היה הכחשה מקודם הי' נאמן במגו דפרעתי. אבל כיון דטען דשלו הוא אוכל תו א"נ לומר פרעתי וכמש"כ הרב בסי' ע"ב לענין החזרתי דאי טען טענה שאינו ראוי להחזיר תו א"נ במגו דהחזרתי ע"ש הטיב ודו"ק:

סי' שי"ח ס"א השוכר רחים מחבירו שיטחן לו בשכרו. והעשיר בעה"ב והרי א"צ לטחון שם כו' הרני טוחן לך כמו ששכרתי ואם אין אתה צריך מכור לאחרים כו' ואם אינו מוצא למכור דעת התו' דיכול לחזור מהשכירות ותמה הרא"ש דשכירות ליומא ממכר הוא. ומאי איכפת לי' לשוכר במה שזה א"צ עכשיו. וכתב הט"ז דזה הוה כזבין ולא איצטריכא לי' זוזי. פי' דכיון דהתנה שיטחון לו בשכרו ודאי הוה כג"ד דאינו אלא כשיצטרך הטחינה. וכמו מפני המטר שנמנע וירד המטר בסר"ז ודלא כהד"מ. אמנם זה דוקא בקרקע. אבל במטלטלין מבואר שם דל"מ. אבל נראה דהכא דהדמים הם שכר פעולתו. א"כ קיי"ל בסשל"ה דשכר להשקות שדהו ובא מטר פסידא דפועלים. וא"כ ה"נ אין לחייבו לקבל פעולתו. וממילא בטל שכירות הרחים וי"ל בזה דהרא"ש לשיטתו דכבר בארתי בסשי"א דלשיטת הרא"ש כל שהקדים לו שכרו. בזה אין הפועל מפסיד משום אונסא דבעה"ב. דכיון דהשתא הבעה"ב המוציא מחבירו. עלי' רמיא לאתנוי ע"ש. וה"נ כיון דשכירות ליומא ממכר הוא. וכבר זכה בריחים על כל הזמן. הוה כהקדים לו שכרו וכ"ז הרא"ש לשיטתו. אבל כבר כ' שם דהתוס' חולקין בזה ולשי' לק"מ ודו"ק:

סי' שי"ט ס"א מי שהכניס פירותיו לבית חבירו שלא מדעתו כו' עט"ז שכ' ראיה מריש המניח דמשבר ויוצא כשצריך לצאת. וכלומר דה"ה דיכול לפנות כולם כשצריך לו ומ"מ צ"ע מהא דר"פ שור שנגח את הפרה. דאיצטריך לאשמועינן דהכניס פירותיו בחצר בעה"ב שלא ברשות ואכלתן בהמתו של בעה"ב דפטור. ואי יכול לפנותם למקום הפקר פשיטא שאינו צריך לשומרן מבהמתו ומאי קמ"ל וצ"ע:

וע' סמ"ע דכתב בשם ר"י דבחצר דקיימא לאגרא א"י להוציאו בלא דעתו. ולענ"ד כבר למדנו זו. מדברי הרב בסוסש"ח גבי לקח חמור חבירו שלא מדעתו דאם עומד לשכור לא הוה גזלן ופטור על אונסין והוה כשוכר ופשוט דה"נ דאינו יכול להוציאו אם לא הודיעו אלא דאני מסתפק בכה"ג אם יכול להוציאו כלל בתוך זמן שכירות הנהוג ואפי' יודיעו כיון דמעיקרא הוה זכותו של משכיר והוה אמדינן לדעתי' דמסתמא ניחא ליה. ונראה דתלי בשני שי' המבוארים לעיל סוס"ר בב"י גבי לוקח כלי מבית האומן ע"ש. ועכ"פ אם קצבתו ידוע מפי הבעלים הוה שוכר גמור וקנה כמו שם. וע' תוס' ר"פ שור שנגח שם. דעכ"פ לא הוה הבעלים שומר עליו כל שלא נכנס ברשות ע"ש ומש"כ בזה בסוסשצ"ג ודו"ק שם בהג"ה וי"א שצריך להודיעו ועסמ"ע. והקצוה"ח כ' דמהראב"ד בש"מ נראה שא"צ כלל להודיעו. ואינו נראה אלא דהראב"ד קאי בפירוש ההודעה שקודם שהוציאו וקמ"ל דלא מבעי דא"צ להודיעו ל"י. אלא אפי' בלא ידיעתו כלל. אבל אח"כ ודאי חייב להודיעו מדין השבת אבידה. ובודאי לא הוה כמשליך לרה"ר דאין נזקקין לו כמבואר בהדיא בסשפ"ג בשם הירושלמי בריש המניח ע"ש וע' מש"כ בזה בסת"י בס"ד ודו"ק:

סי' ש"כ והו"ל כמלוה בשטר כו' לכ' מבואר ברסשי"ז דשטר שכירות לא הוה כשטר מלוה. ולשון הטור ואם נתחייב לשלם לו כלום הוה כמלוה בשטר כו' ונראה דקאי אאם אוביר ולא אעבד כו' וזהו אפשר דהוה כתנאי ב"ד גמור לגבות ממשעבדי כיון דאפי' לא כתב ככתב דמי כמבואר שם בתו' וזה הוה קצוב מה שראוי לעשות וצ"ע. שוב ראיתי שנתקשה בזה בקצוה"ח סמ"ע סק"ז והחפירה שכ' נראה שר"ל כמו שמפורש לעיל סרי"ח גבי לוקח חצי שדה כו'. הנה כן הוא בהדיא בתו' כאן בשם פר"ח. ומשם העתיק הטור:

ס"ה ואפילו הוסיף בחלק בעל השדה. וכן הוא לשון הש"ס בפירושא דברייתא וצ"ע קצת דהא בכל ספק בעה"ק חשוב כמוחזק לגבי אריס כמבואר בכ"ד ובהא דבעה"ש אומר לשליש הורדתיך ע"ש. וכיון דכבר שמעינן ברישא דלבעה"ש ל"מ לא פי' כ"ש להאריס וצ"ע:

סי' שכ"א ס"א בהג"ה וי"ח דמכת מדינה להבא בחזרה קאי ולשון מנכה לו מפרש דהיינו על האונס שנעשה כבר. והנ' כתב דזה דוחק דאטו לא איירי מתני' דיבש המעיין קודם זריעה ע"ש. וזה ע"כ ליתא דהא סיפא בשדה בית השלחין זו דתני מנכה והרי התם לא הוה מכת מדינה כלל והא דתנן מנכה היינו לפי שהתנה ביה"ש זו. וזה ודאי הוה כמ"ט דעלמא. ואפ"ה תני לשון מנכה. וע"כ דלא קאי אלא אלעבר. וא"כ שפיר י"ל דגם במ"מ איירי בלעבר. ועוד דבאמת במתני' לא נזכר כלל גבי יבש המעיין דין מ"מ. והוא יוצא רק מפרכת הש"ס ע"ש:

סמ"ע סק"ו אלא ששם כתב דיש סברות לחלק בין בית לחמור וספינה וסתם הדברים. ע' ביו"ד סש"פ שכתב לחלק גבי אבל בין שדה מושכרת ממנו לחמור וספינה ומבואר שם דאחמור וספינה נקרא שם בעליו עליו טפי. ואוסרה אפי' מושכרת ביד אחר משא"כ בשדה דנסתלקו הבעלים ע"ש וקרוב להסביר חילוק זה גם כאן וי"ל באמת דמש"ה כאן בשדה כל שאינה מ"מ הוה פסידא דשוכר ולפ"ז נותן הדין גם בבית כן דפשוט שם דהם שוים ודו"ק ולענין דינא כבר פסק הרב סוסשי"ב דבבית אפי' בלא מ"מ פסידא דמשכיר ע"ש ויתבאר יותר בסשל"ד:

ס"ב היה עומד בתוך השדה כו' בית האילן הזה כו' עסמ"ע. ונראה דקאי כאן דוקא במקום שנהגו להשכיר אילנות ע"ג קרקע דאי ל"ה ע"כ היה צריך לפרושי אלנות כדי שיטול חלק בהן דאם לא פי' לא היה נוטל כדלעיל סוסש"כ ע"ש וצ"ע:

סי' שכ"ב אם אירע דבר זה לרוב השדות של אותה העיר כו' לשון הש"ס נהר מלכא סבא לא עביד דאיסתכר מכת מדינה היא כו' וכתב הראב"ד בשיטה דש"מ דאפי' מכת מדינה