חבל יוסף (אולם המשפט) חלק ב קלז

קוים. וע"כ צ"ל דגם בזה מ"מ לא נתחייב להוסיף מביתו. והתם ליכא לשנויי כשמושכרת לו לזמן גדול דהרמב"ן לשיטתו דכתב הב"י משמו בסי' ש"י שם דאין הטיפול על המשכיר אלא על השוכר. וכיון דגם הטיפול וגם ההוצאה על השוכר. א"כ ליכא לשנויי שם מתני' דנפחתה העלי' ואינו רוצה לתקן דיורד למטה בבית בכה"ג. דהרי על השוכר בעצמו לתקן. ואפילו כבר נתן לו השכירות אין זה אלא כשאר מלוה ואינו מדין שכירות. ואין הדין נותן שיהא לו בשביל זה רשות לדור למטה. אבל אם היה מחויב גם להוסיף מביתו והוא מתנאי שכירות לא הוה מקשה מידי. ומכאן שני הדינים דאין הטיפול על המשכיר. ואינו מחויב להוציא מביתו. ועפ"ז כתב הרא"ש דאם הוא עדיין קיים מחויב לתקן. והיינו פשוט ביש בידו שכירות מוקדם כדברי המחבר. וא"כ שעבודו קיים. וגם אינו מוסיף מביתו וז"ב וא"ש. וא"כ גם דברי הנ"י שכתב דבבית זה אזדא. היינו נמי דוקא כשאינו מספיק השכירות לתקן. ומשום שאינו מחויב להוציא מביתו:

וע"נ שכתב סתם דשכירות הבית לא מקרי להוסיף מביתו. ודקדק מדברי התו' דכתב דגם אביי ורבא מודים דאינו פורע שכירות בית בתו"ז משום שמא יפול הבית. ולכ' הא בבית זה אי נפיל אזדא. וע"כ משום שמא יהיה צריך לתקן ע"ש. ולפי פירושו בדבריהם מוכח ע"כ דגם שכירות שכבר דר הוא משועבד [דלשכירות דלהבא הרי ודאי דא"נ]. אבל כבר מבואר בדברי הטור שהבאתי דלשכירות דלעבר ודאי אינו משועבד כלל ע"ש. ודברי התוס' אינו מוכרח כלל דהא דנפל אזדא ונותן שכירות דלעבר כמבואר כאן. פשוט דנלמד מדין מת החמור בחצי הדרך דסש"י. וכבר מבואר שם דהיינו דוקא דנהנה קצת. אבל אי עכשיו לא הוה משכח למיגר אלא בדמי כל השנה ודאי דפטור כמו לא נהנה שם. עוד נראה דיכול לנכות לו פחת כליו שנפחתין בכניסה ויציאה כמו בספינה בסשי"א ע"ש. ועוד דבאופן השני שם שכתבו דשמא יפול ביתו של משכיר ויוציאנו נראה דבכה"ג א"צ לשלם לו כלל דנהי דהוא אומדנא דמוכח דלא השכיר לו ביתו שיהיה מושלך בדרך מ"מ אין כאן אומדנא לשוכר שישלם השכירות. ובודאי דאדעתא דהכי לא הים שוכר ועכ"פ אינו משלם יותר ממה שנהנה ולא בשכר שפסק עמו וי"ל דמש"ה בב"ב לא כתבו אלא אופן זה וצ"ע:

ולפ"ד בשיטת הרמב"ן והרא"ש הא דריש הבו"ע דאמר בעלי' זו אזדא היינו דאינו מחויב להוציא מביתו וא"כ ע"כ דלפ"מ דמסיק דת"ל שע"ג בית זה היינו דבכה"ג שעבד לו יותר לתקנה אפי' מביתו כ"ז שהבית קיים. וא"כ נראה דכ"ש דאפילו דנפלה לגמרי מחויב. ובזה יתיישב מה שתמה הב"י בדברי הטור בסוהסי'. דהביא הטור דברי הרמ"ה דדוקא בשלא נפלה ודוקא שיוציא השוכר משלו. והטור כתב עליו דא"נ אלא דהבעל הבית חייב לבנות. ואפי' נפלה כולה [וכונתו להני תרתי דהיינו דהבעה"ב הוא מוציא משלו. וגם אפי' כולה נופלת. דלא כהב"י שנתקשה גם בפירוש זה ע"ש] והב"י תמה שסתר דברי הרמ"ה בלא טעם וראיה. והוא פשוט דהרמ"ה לשיטתו דס"ל בסתם בית זה דהדין כמו בחמור זה כמו שהביאו הטור מקודם. ול"ל הני חלוקים שכתבתי בשם הרמב"ן והרא"ש. וא"כ לפי ס"ד הוה אזדא לגמרי כמו בחמור. וא"כ גם לפי המסקנא י"ל דאינו אלא דבכה"ג שעבודו קיים בהעלי'. אבל לא להוציא מביתו. אבל לפ"מ שחילקו עליו שם הרמב"ן והרא"ש א"כ ע"כ דלפי המסקנא גם לזה משעובד וכמש"כ וז"ב ונכון:

שם ואם א"ל בית סתם ונפל חייב לבנותו לשון הטור כיון שקנו מיניה נשתעבדו כל נכסים אפילו לבנות בית אחר. וכתב הב"י דלפי שי' שם בסש"י הוא אפי' בלא קנין תיכף כשהתחיל לדור בו אלא נקט קנין דאז חייב אפי' יותר מדמי הבית הראשון ע"ש ולולי שאיני כדאי הנה לא מצינו שם שום חילוק בזה ומשמע דאפי' בלא קנין שם הוא ג"כ אפי' ביותר מדמי החמור הראשון וכן משמע לשון הרא"ש והרשב"א שם שנשתעבדו כל נכסיו במשיכת החמור ע"ש. וה"נ בהתחלת הדירה אפי' בלא קנין. ונראה דל"ד נקט משעת הקנין אלא דבקנין נתחייב תיכף אפי' קודם שנכנס לדור ואורחא דמלתא נקט וצע"ג:

סי"ט ה"ז ספק אם ידור בבית ואם דר אין מוציאין. לכאו' בכאן אפי' לשיטת הפו' דתפיסה מספק ל"מ. מ"מ כיון שכבר דר אין עליו אלא חיוב ממון והרי יש לו שכירותו. מ"מ נ"מ לנתייקרו הבתים כמבואר בס"י. גם מן הסתם דירת בית שוה יותר. וע' ש"ך סשס"ב סק"ג:

סי' שי"ג ס"א המשכיר בית לחבירו כו' לשון הטור אין לו להשתמש בחצר כלום אלא כניסה ויציאה. והב"י ציינו ולא הראה מקומו ועסמ"ע סק"א דרצה לומר דלשיטת הרמב"ם יש לו להשתמש בחצר. ולענ"ד הא דיש לו כניסה ויציאה נלמד מסוגיא דב"ב (פ"ב) מדברי רבינו נלמד שלשה הוא דאין לו דרך. הא שנים יש לו דרך דא"ל בארעא דידך קיימא והיינו דשני אלנות אינו אלא כשכירות לשעתה כ"ז שהם קיימים. וא"כ כ"ש שוכר בית דיש לו דרך בחצר וזה פשוט. והא דאין לו להשתמש בחצר נראה ברור, דהא כיון דאיפליגו בש"ס בתרבץ וברחבה שאחורי בתים. וא"כ הא מבואר בדנ"ז שם דברחבה שותפין לא קפדי אהעמדה ובחצר קפדי ע"ש. וכיון דברחבה פליגי אי רשאי להשתמש. א"כ בחצר פשיטא דאינו רשאי להשתמש דהא בזה קפדי טפי. וזה ברור ומוכרח:

ס"ג בהג"ה ומיהו אם קלט מן האויר ולא נח בחצר ה"ה שלו. עסמ"ע דתמה שלא הביאו הטור והרב. דזה דוקא כשהי' הכלי קודם שהיה הזבל באויר חצר דאי ל"ה קנה לו אויר חצירו ומש"כ ליישב דהרב קאי על דברי המחבר דאיירי בחצר שכורה לו. ובזה אפי' הכלי עומד על הקרקע קונה לו הכלי כיון דיש לו רשות להניח שם. הנה זה אמת דבזה א"צ שיהיה הכלי באויר. אלא אפי' עומד ע"ג קרקע קנה. אבל מ"מ עדיין צריך שיהיה קדם הכלי קודם שיצא הזבל לאויר כיון דלשיטת המחבר המשכיר זוכה לו חצירו אפי' בשכורה לאחר. א"כ ודאי דתיכף קנתה לו אויר חצירו ואין השוכר זוכה אלא א"כ קדם הכלי. וגם עכ"פ לא נתיישב דברי הטור דלא איירי בהכי כלל ולמה השמיט הוא דבעי קדם הכלי. ולענ"ד אפשר לומר בזה. דס"ל להטור והרב כשיטת ר"ח בש"מ שם. דכ' לפרש הא דקרי ליה בש"ס שם אויר שאין סופו לנוח. אינו בשביל הכלי. אלא דהוא מעצמו אין סופו לנוח לפי שהרוח מפריחם ואין עשוין לנוח אפי' בלא הפסק הכלי ע"ש. והנה בבעיא דזרק ארנקי בריש ב"מ פרש"י דהפקירו לכל הקודם. והקשו עליו התו' שם דהא פשוט ליה מהא דמתנה אע"פ שאין מגיען ובמציאה מבואר שם דבעי מגיען וכ' לפרש שם במתנה. והפוסקים בסרמ"ג הביאו זה לענין הפקר וכתבו האחרונים דגם מה שאדם מפקיר משלו שייך דעת מקנה ולא הוה כדבר הפקר מעצמו ע"ש. והנה כאן לענין גללים דהוה יאוש ואינו מפקיר מרצונו נראה דתלי בפלוגתא דאביי ורבא ביאוש שלא מדעת. דהנה כתב הש"ך בסשנ"ח דבנותן מרצונו ודאי מהנה אפי' לא ידע השתא ע"ש. וא"כ י"ל דרבא דס"ל דאפי' ביאוש של"מ נמי מהנה. א"כ ס"ל דיאוש נמי הוה ממש כנותן מרצונו. א"כ גם בזה חשיב ד"א מקנה אבל לדידן דקיי"ל דישל"מ ל"מ. הרי דמחלקינן בזה וכמ"ש הש"ך ודאי דגם בזה לא חשיב ד"א מקנה. וא"כ אויר שאין סופו לנוח ודאי ל"ק וכיון דהתם אין סופו לנוח וכמש"כ הר"ח. א"כ אין האויר חצר קונה לו. ול"ב כלל קדם הכלי. וסוגיא הש"ס שם הוא אליבא דרבא לשי' דסבר דיאוש שלא מדעת הוה יאוש וחשיב ליה כנותן מדעתו וא"כ איכא דעת אחרת מקנה וא"כ פריך שפיר והא מיבעי"ל לרבא בזרק ארנקי בד"א. וה"נ לשי' הוה ד"א מקנה. אבל לדידן דזה לא מקרי ד"א. א"כ ודאי דאויר שאין סופו לנוח ל"ק ולא הוצרכו לתו' דמפסיק כלי ודו"ק:

ס"ד והאפר היוצא מן התנור והכירים השכורים לשוכר ה"ה של שוכר אפי' אחרים אופין כו' עסמ"ע דלשי' הרמב"ם דזבל בהמות של אחרים שבחצר ה"ה למשכיר אע"פ ששכורה לשוכר לכ' ה"ה האפר של אחרים ע"ש. ולענ"ד לפ"מ דמסיק הש"ך דהיכי שהניחו לדעת שיקנה השוכר גם הרמב"ם מודה דהחצר קונה לשוכר ע"ש. והנה מבואר לעיל סי' קע"ב גבי זבל שבאכסניא דמקנים לבעה"ב לפי שנשתמשו בביתם. וה"נ התנור והכירים דהוא המיוחד לשוכר. וא"כ האחרים המשתמשים הוא מרשות השוכר וא"כ דעתם להקנות להשוכר. א"כ ודאי קונה לו לשוכר וז"ב:

סי' שי"ד ס"א בהג"ה תקן דברים אלו ונשברו אם אמר לו בית זה א"צ להעמיד לו אחר ע' בסשי"ב מש"כ בזה לדינא:

שם א"ל בית סתם צריך לתקנו כ"ז השכירות, נראה דל"ד לתקנו דה"ה דיכול ליתן לו בית אחר ואע"ג דאפשר לתקן זה לא הוה כלא נפל הראשון דמבואר לעיל שם דאינו יכול להוציאו דמ"מ כיון דצריך תיקון לא מחייב לתקן את זה דוקא. וראי' דפריך בריש הבית והעלי' גבי נפתחה העלי' אי דאמר לי' עלי' סתם