חבל יוסף (אולם המשפט) חלק ב קלה

התוספות ליד אלא כל שהוא מחמת יגיעה חייב וכמתני' דשם:

וא"כ פשוט דגם הרא"ש דהביא ראיה ממתני'. ובמתני' ביאר ג"כ דהיינו דוקא בידוע שמתה מחמת יגיעה. א"כ עובדא דידי' נמי ע"כ דהי' נודע דהוא מחמת יגיעה. וא"כ ברור דהוא כשיטת הנ"י ולא כהרמב"ם. והנה גם בכאן בהרכיב עלי' אשה דהוה ג"כ כהוספה בעלמא הא דפוטר הרשב"א. היינו ע"כ בנזוקה סתם אבל בידוע מחמת יגיעה ודאי חייב. דהרי גם הנ"י הביא דברי הרשב"א אלו ובמחמת יגיעה מחייב בהדיא. וא"כ בכה"ג הרי ודאי דגם הרא"ש פוטר דהא דמי לה למתני' דלהוליכה בביקעה וכנ"ל (וכבר נתעורר בזה בקצוה"ח אמנם לא ביאר היטב והנתיבות נחלק עליו וכבר ביארנו שזה ברור ומוכרח]. וא"כ הרא"ש אינו חולק על הפוטרים רק הרמב"ם דמשמעות דברי' שבס"ה דבהוסיף על משא שקצבו אפי' אינו יותר ממשאה חייב. אפי' מתה סתם. והנה באמת סברתו הפוכה מכל שיטת הפוסקים דבכאן בהוסיף על המשא ס"ל דאפי' סתם חייב. ולקמן בהוליכה בהר ס"ל אפי' בנתייגעה פטור כמש"כ הה"מ הובא לקמן שם בסמ"ע. ונראה בטעמו דס"ל כמש"כ הרמב"ן הביאו הנ"י דבלהוליכה להר לא מיקרי פשיעה בין שינה מהר לבקעה או להיפוך דשכיחי הזיקות חלוקין בזה כזה ומש"ה כל שאין ההיזק ברור מחמת זה כהוחלקה והוחמה לא תלינן. אבל כאן בהוסיף על המשא דהוא ודאי פשיעה אף במתה סתם תלינן בפשיע' כדין תחלתו בפשיעה וסופו באונס. ופשוט דלא שייך בזה מלה"מ מה לי הכא כו' דהכא יש לתלות בשביל היגיעה אם לא שידוע שלא מתה בשביל זה. כגון שטרפוה חיות שא"י להציל דבזה ודאי נראה דמודה הרמב"ם ולענין דינא נראה לכאורה לפסוק כשי' האחרונים דאינון בתראי ורבים:

ס"ד להביא מאתים של חטים והביא ר' של שעורים. ולשיטת האחרונים שהבאתי בסמוך גם בזה דוקא ביותר ממשאה או בידוע שמתה בשביל כך וכנ"ל:

ס"ז בהג"ה ואם החמור עומד לשכור לא הוה גזלן כו' עקו"נ שהבינו דהיינו דאינו חייב באונסין. אבל מ"מ חייב במתה מ"מ ודמי לה לדלקמן סי' שס"ג בתוקף ספינה של חבירו בעומד לשכור דאמרינן רצה פחתה נוטל ע"ש. ולא זכיתי להבין. דהתם נראה דאיירי דוקא בתוקף שהבעלים מיחו בפירוש. וכמו כאן במיחו ב"ב שכתב הרב דהוה גזלן. וכן נראה מדברי רש"י ד"ה נחת לה אדעתי' דאגרא דכתב דגזל הוא ומשמע דחייב נמי באונסין כשאר גזלן. וכן מוכח בדברי הש"מ שם דאיירי התם בתוקף בע"כ אבל כאן בסתם אמרינן דמסתמא כיון דעומד לכך ודאי ניחא לי' והוה שוכר ממש. וכמו משכנו של עני דקי"ל דמשכירו שלא מדעתו וה"נ כאן כיון דעומד להשכיר. ודו"ק:

שם ואם לקחו להציל ורוצה ליתן לבעה"ח הפסדו. עסמ"ע דהקשה מלעיל סי' רע"ד וכבר כתבתי שם ליישב היטב בס"ד ע"ש:

סי' ש"ט ס"ג בהג"ה ולא היה אפשר לשכור חמור אחר כו' עסמ"ע סק"ז. ונראה שם בתשו' דבגוונא דלא היה אפשר לשכור אחר אפי' היה אפשר להניח חמור זה שם אינו מחויב להפסיד ממונו בשבילו כיון דנשתעבד להוליכו דרך זה וכן משמע בהדיא לקמן רסשי"ד בהג"ה דבהשכיר לו ביתו לזמן אפי' מתקלקל הבית אינו יכול להוציאו מן הדין ע"ש ודו"ק:

ס"ד בהג"ה וי"א דאם האומנים הם שכורים מן המשכיר ה"ה פטורים מן השוכר. ע' רא"ש דהטעם לפי שלא קיבלו עליהם אלא שמירת בקעה כו' ולענ"ד יש להשוות המחלוקת בזה דלכאורה קשה כיון דחרישת הר כבידה יותר. א"כ כיון דהפסיקה הי' בבקעה וחרשו בהר בסתם לכאורה ודאי צריך לשלם להם התוספות דהא מבואר בסי' רמ"ו דבסתם לא הוה מחילה וא"כ כיון דזה צריך לשלם. א"כ לכאורה תו הרי הם גם בחרישה זו של הר ש"ש. וכעין זה לעיל סי' קע"ו בש"ך סקט"ז בשם מהרמ"א גבי שותף ששמר סתם דהוה ש"ש דחבירו ישמור למחר ע"ש. וצ"ל ע"כ דאיירי בגוונא דמ"מ לא היה דרכם ליטול יותר. וכעין דאמרינן בריש ב"ק כשורא בדברא בזוזא במתא בזוזא ע"ש. אבל במקום שיכול לתבוע שכר יותר ודאי הוה ש"ש. וא"כ אפשר דהרמב"ם קאי בהך גוונא ודו"ק והנה צ"ל דאף באופן שהאומנים מתחייבים לא הוה כמסר לב"ב ופשעו. דמבואר בסי' רצ"א דשיטת הרמב"ם דהשומר אינו חייב אפי' אין להם לשלם דהם נכנסים תחתיו. ולכ' ה"נ כאן דהאומנין חייבין לשלם א"כ המשכיר יתבע מהם דהרי האומנין הם ודאי כב"ב דהא המשכיר עצמו מסר לאומנין והשוכר יפטור לגמרי דהחילוק פשוט דהתם דהשומר גופי' לא פשע כלל אין עליו חיוב אבל כאן דגם השוכר פשע שניהם נתחייבו וכעין גזל ולא נתייאשו הבעלים דבא אחר ואכלו רצה מזה גובה ורמ"ג ופשוט הוא. והנה עכ"פ שמענו מכאן לשיטת הרא"ש דפוטר האומנין משום דלא קיבלו עליהם שמירת הר. ואע"ג דעכ"פ ש"ח ודאי הוה גם על שמירת הר דהרי נתרצו מיהו. וש"מ דזה אינה פשיעה לחייב ש"ח אלא הוה כעין גו"א דלא מחייב אלא ש"ש וכדין אומן שקלקל דמבואר בסש"ו דבשכר חייב ובחנם פטור ע"ש:

שם במחבר ואם השדה עשוי' מעלות מעלות שניהם חייבים עסמ"ע דהשיג על הע"ש דכתב כפרש"י משום דהוה ספק דא"כ שניהם פטורים לגמרי דכ"א מדחה לי' והוא קו' התו' ע"ש ולענ"ד פשוט דתלי בשני השיטות דלעיל סי' רצ"ה ס"ב דלשיטת הסוברים דשלא פשעתי הוה עיקר שבועה. א"כ כאן דע"כ צריך לשבע שלא פשעתי ואינו יכול לשבע משלם. וא"כ לבעה"ב שניהם נתחייבו מצד מחויב שבועה ואינו יכול לשבע משלם ואין הספק אלא בין שניהם. ומש"ה חולקין ביניהם. ולהשיטה דשלא פשעתי אינה אלא כשבועת גלגול וא"כ כיון דמשמע דכאן חייבים אפילו נשברה לפנינו ולפ"ז און כאן שבועה כלל והקשו שפיר למה יתחייבו בזה מספק וע"נ סרצ"ד ודו"ק:

סי' ש"י סמ"ע סק"ו ופסק בהא כהרא"ש דא"צ קנין משום כו'. לענ"ד אין זה מדוקדק דלפי שיטת הרמב"ם דאינו משעובד לו אלא נבילת החמור ששכר. פשיטא דזה נקנה לו במשיכה לכ"ע ולא נחלקו בזה אלא להשתעבד מנכסי השוכר. אבל החמור גופיה ודאי דיכול לקנותו במשיכה ומהני גם לכשימות. ופשוט דגם הרמב"ן שהביא בב"י יודה בזה דל"ג מחמור זה ודו"ק. וע' טור דכ"מ שחייב להעמיד לו חמור חייב אפי' כשאינו מוצא אלא ביוקר הרבה. ובחמור זה ולשיטת הרמב"ם אף בחמור סתם חייב עד כל דמי הנבילה. דהוה כחמורו קיים ועב"י דכ"כ הרמב"ן דלא כרש"י והסכים לזה הב"י ול"י למה השמיטוהו כאן:

שם סק"ט האריך ליתן טעם לשיטת הרמב"ם דבלמשא בא"ל חמור זה אינו חייב למכור הנבילה. דדוקא בלרכיבה דגם בניסמית ונשתטית דשכיחי אינו יכול לומר הרי שלך לפניך אמרינן דאמר לשון חמור זה לטובת השוכר דמשעבדו לו לדמיו. אבל בלמשא דאינו חייב אלא במתה זה ודאי לא אסיק השוכר אדעתי' וא"כ אמרינן דאמר זה לטובת המשכיר דאינו משעבדו אלא כמו שהוא קיים ולא לדמיו. ואף שלא כתב הרמב"ם בלרכיבה וא"ל זה דמשעובד הנבילה אלא במתה. י"ל דהוא הדין בנסמא. ולענ"ד אין זה מספיק דאם נאמר דבלרכיבה הוה נסמית לגמרי כמתה ואף בחמור סתם משעובד לו למכור. א"כ אכתי אף בלרכיבה מאי מהני ליה לשון חמור זה כיון דבסתם נמי הדין כן. ואם נאמר דבנסמית אינו כמתה ודוקא בא"ל חמור זה וכן משמע קצת בדברי הסמ"ע א"כ היה לו להרמב"ם לפרש כ"ז. וגם סברתו בלמשא דכיון דמתה ל"ש אמרינן דלשון חמור זה הוא לטובת המשכיר. אינו מובן למה בלא שכיחא יש לתלות יותר בלטובת המשכיר מבשכיחא דתולין בטובת השוכר וצ"ע:

ס"ג ואם היה רגיל להתגדל והשוכר מכיר ולא המשכיר פסידא דשוכר והקשו ע"ז מלעיל ססש"ז דאין שבת בבהמה ע"ש. ולענ"ד מסתברא דלא שייך כאן דין שבת כלל דהרי באמת מן הדין גם גבי אדם בהלכו חמרים ולא מצאו תבואה דקיי"ל לקמן סשל"ג דנותן לו שכרו משלם ודאי דאינו מדין שבת דפשוט דאין תורת שבת אלא על אותו הזמן שסגרו ועכבו אבל מה שגורם לו שגם אח"כ אינו מוצא להשתכר ודאי דזה הוי גרמא בעלמא ופטור מן הדין ובפועלים הוא דחייב משום תנאי השכירות שמקבלים על עצמם בכך וכמבואר שם בב"י ע"ש. וא"כ לכאורה פשוט דאין לחלק בזה גם בבהמה. אמנם זה דוקא במה שהוא מעיקר דין שכירות. אבל שם בסש"ז לענין שמירה שלא יוזק זה מילתא אחריתי והוא דין שמירה והרי נחלקו ר"מ ור"י אי הוי ש"ש או ש"ח ולא שייך לדין שכירות ודו"ק:

ע' קצוה"ח מה שהשיג על הח"י דההיא דסשס"ג בדר בחצר חבירו דבקיימא לאגרא חייב אפי' לא עביד למיגר משום שאכל חסרונו של זה הוא דוקא בקרקע. ויש לו תנא דמסייע שכבר פירש כן הטיב בפ"ח פ"ב דב"ק ס"ו ע"ש ותמצא נחת סי' שי"א ש"ך סק"א ולפ"ז אם לא נטבע ספינתו רק היי