חבל יוסף (אולם המשפט) חלק ב קלד

בשעת הברכה הוא פטור מלמיתב ריפתא לעניא. וצ"ל כמש"כ התוס' גבי תקיעה של מצוה במודר הנאה דדוקא באבידה דיש טורח הרבה בניעור ושטיחה אבל זמן מועט אפשר שיכוין שלא יבא עני. והביאם הש"ך לעיל סרס"ז ע"ש:

ס"ו והוא שיאמר לשולחני עליך אני סומך עש"ך דהביא ראיה מב"ב גבי א"ל זיל זבין דקיי"ל דמצי א"ל הראשון נוח לי כו' ואמאי מצי למימר כן הא זבין על דבריו ע"ש. ולפי מש"כ בעצמו בסמוך דאינו משלם לו אלא אם אין יכולין להוציא מהבעלים. א"כ אין שום ראי' דממ"נ אם יהיה יכול להוציא מהגזלן לא אפסיד מידי. דהרי יתבע את הגזלן ולא ממנו. ואם לא יהיה יכול להוציא הרי טוב לו שיוציא מיהו הקרקע וישלם הדמים וצ"ע:

וע"ש שהביא תשובת המהר"ם רוטנבורג. דס"ל דמש"כ הרי"ף דצ"ל חזי דעלך קא סמיכנא הוא דוקא בהדיוט. והש"ך כתב דמוכח כולה סוגיא דהדיוט חייב טפי. וכ' בכונת הרי"ף דנקט הדיוט דאלו אומן פטור. ובאמת אין זה מוכרח דהא בשכר גם אומן חייב. ואין לומר דכיון דנותן לו שכר ממילא הוה כא"ל עלך קא סמיכנא. דז"א דהא בשכר קצוב לזמן ל"ל הכי. והו"ל להרי"ף לומר בסתם דהא דחייב היינו בא"ל עלך קא סמיכנא. ע"כ נראה נכון בשיטת הרי"ף כהמהר"ם. וזה ודאי מודה דבכ"ג ודאי מיהו צריך מוכחא מלתא דסמיך עליה [ובזה ג"כ ידחה ראייתו מב"ב הנ"ל] אבל בהדיוט ס"ל דלא סגי מוכחא מלתא לחוד ובעי שיאמר לו בפירוש דסמיך עליה. והכריחו זה מקושי' התוס' שם דהא גבי ר"ח לא א"ל עלך קא סמיכנא והתו' הוכיחו מזה דבאמת גם בדר"ל הוא ל"ד ע"ש. והרי"ף חילק דדוקא באומן א"צ. ומש"ה ר"ח דהוה אומן א"צ אבל ר"ל דהוה אכתי צריך למגמר כמש"כ התו' שם צריך עלך סמיכנא. והטעם הוא נכון מאוד לענ"ד דאע"ג דהדיוט חייב טפי היינו לענין דבאומן הוא אונס כעין גו"א וש"ח פטור ובהדיוט הוה פשיעה וגם ש"ח חייב אבל בשכר דגם אונם חייב יש להחמיר בזה באומן יותר והוא ע"פ דברי התוס' שם שחילקו בההוא דחכם שטיהר את הטמא דאיכא ס"ד דגם לר"מ פטור. וכ' דהתם הוא לפי שלא היה לו לסמוך עליו לבדו עד שישאל לאחר:

משא"כ באומן יש לו לסמוך עליו ע"ש. וזהו ודאי באומן אבל בהדיוט אפי' מוכחא מילתא דסמיך עלי' מ"מ לא היה לו לסמוך עליו לבדו. אלא א"כ אם אמר לו בפירוש. וקבל עלי' ודו"ק:

ס"ז אם לא הביאו ראי' שהם מומחין משלמין. לכ' נראה דכאן בחנם פטור אומן מדינא. כדמוכח סוגיא דלדידן דקיי"ל נתקל לאו פושע והוא כעין גו"א ש"ח פטור מדינא. וא"כ צריך להבין למה צריך ראיה לאוקי ממונא בידי'. [ומיהו מזיק בידים חייב באונס כעין אבידה וע' מש"כ בסי' ש"ד ותי"ב. וי"ל דה"נ הוה תקנתא בעלמא כההיא דסש"ד וא"כ בספק בתק"ח אוקמוהו אדינא אבל במראה דינר לשולחני דמבואר בש"ס דהוא גרמי. כבר הארכתי בסשפ"ו דאין דינו כאדם המזיק בידים לחייבו באונס ע"ש. וא"כ ע"כ דמדינא הוא פטור כאן ול"ל הכי] אבל נראה דהוה רובא דרוב המקלקלים אין מומחין וחזקה דמעיקרא ובכה"ג מפקינן ממונא וע' מש"כ לקמן סשל"ה:

ס"ח בהג"ה אבל אם טעה כ"כ שאין דרך לטעות חייב כ' הגר"א דחייב בזה בעד הכל כדאמרינן בב"ב גבי טינופת ביותר מרובע ע"ש. וצ"ע דהא קיי"ל לדידן בסי' רכ"ט כלשנא דקנסא. ולכאורה לא שייך כאן קנסא דודאי לא עשה במזיד. דאפי' עו"ג לא נחשדו להכשיל בדבר שאין להם הנאה. ואולי כונתו מההיא דעשר בוראות דלקמן סש"ל וכמש"כ שם הסמ"ע סק"ב דביותר מעשר אמרינן דמחמת פשיעה נעשה. ומגלגלין עלי' את הכל ויש להסביר דבריו. דבאמת הא מבואר כאן דאומן שקלקל אם עשה בשכר חייב וכמש"כ התוס' דהוה כעין גניבה. וצ"ל דבעשר שרגיל כל העולם לטעות הוה כאונסין גמורין דגם ש"ש פטור. וא"כ כשיש יותר מעשר דאיגלאי מילתא דלא נאנס אלא כעין גניבה. א"כ אף בהעשר דדרך כל העולם לטעות. מ"מ הוה כמתה הבהמה אצל הגנב. דקיי"ל דחייב לכ"ע דאפי' שבקה מלה"מ קיימא בי גנב ואין כאן אלא גניבה וחייב כמבו' בסרצ"א ס"ט. וה"נ כשיש יותר מעשר חייב בזה על הכל בו לפ"ז ברור דה"ה כאן. אבל באמת גם דברי הסמ"ע קשין לענ"ד דהא בש"ס מייתי לה לראי' לר"ה שאם בא לנפות מנפה את כולו [והיינו דאי ללישנא דדינא דקנסא לא שייך כמש"כ לעיל] ודחי שם דכל יותר מעשר כבא ליטע מתחלה דמי וע"ש בפרשב"ם דהיינו דהוה שדה ניכר וחשיב ול"א הכי אלא בקרקע ולא במטלטלין. ולפי הסוגי' ע"כ דקיי"ל הכי לדידן דס"ל כלישנא דקנסא. ואין זה משום הן טעמא דפשיעה. אלא משום מחילה דכל הפטור וביותר מעשר ל"א מחילה גבי קרקע ע"ש ובאמת גם הב"י הביא פרשב"ם בס"ד וצע"ג:

הלכות שכירות סי' ש"ז ס"ה ואם א"ל אם תרצה תשאילנה ויהיה דינך עם השואל ודיני עמך אז ישלם השואל לשוכר עש"ך דבזה אפי' השאיל למשכיר עצמו וכן הוא ברא"ש דכתב לתרץ סוגיא דהש"ס דפעמים בעלים משלמים לשוכר. דנ"מ אליבא דידן דקי"ל כר"י בכה"ג ע"ש. ולולי שאיני כדאי הי' נראה דיש מקום להסתפק בזה דא"כ למה לא הביאו סוגיא זו הרי"ף והרמב"ם דנ"מ להך דינא. ע"כ נראה לכ' דדוקא לרבנן דס"ל דכך הוא מעיקר הדין דהשואל משלם לשוכר אין נ"מ בין בעלים לאחר. אבל לדידן דמעיקר הדין הדרה לבעלים אלא משום דהוא א"ל דיהי' דינו עם השואל י"ל דוקא לאחר אבל אדידי' לא כיון. וכה"ג אמרי' גבי שלא באחריות דנהי דאחריות דעלמא לא קבל אחריות דנפשי' קבל. וה"נ נהי דהקנה לו תשלומין דעלמא דנפשי' לא קבל להקנותו וצע"ג:

ס"ו כיון דסופה להתרפאות לא הוה אלא שבת ואין שבת בבהמה ע' קצו' שכ' ראי' לשי' המחייבים מדברי התוס' גטין (נ"ג) דכתבו. דהעושה בידים חמיר מגזלן שנעשה אצלו ממילא דהרי בהכחיש בהמת חבירו חייב. ובגזלן אומר הרי שלך לפניך. והרי הא דבגזלן א"ל הש"ל אינו אלא בהדר. וש"מ דהא במכחיש בידים חייב אפי' בכה"ג. ואין זה מוכרח דכוונתם לדרשב"א בריש הגוזל קמא דלדידי' דס"ל דשינוי אינו קונה גם בלא הדר א"ל הש"ל וכבר בארתי בסי' ש"ס דבודאי בהיזק ניכר א"צ שנוי. והכא לפי שאינו ניכר וזהו גם כונת' להוכיח דבהיזק שא"נ קיל גבי גזלן דלדידן ל"פ אלא לפי ששינוי קונה הא ל"ה הוה אמרינן גם לדידן הש"ל. אע"ג דבהכחיש בידים ודאי חייב כמבואר בריש הנחנקין. וע"כ דבגזלן קיל. ומ"מ כל דבריהם אינו אלא בלא הדר. ולא איירי שם כלל בשבת. ומש"כ עוד מדברי הת' ב"ק (נ"ו) הנה התם לענין שומר ומשום חיוב שמירה וס"ל דבשומר חייב בכ"ג. אמנם כבר בארנו בסשס"ג דלא קיי"ל כוותיי' בהא ומשמעות הפוסקים דגם בשומר א"ל הש"ל ע"ש היטב. אמנם נראה לי ראי' לשי' המחוייבים מהא דר"פ המניח גבי עביד אינש דינא לנפשי' בליכא פסידא דבעי למיפשט משור שעלה ע"ג חבירו להורגו ובא בעל התחתון ושמט את שלו ונפל עליון ומת פטור מאי לאו במועד דליכא פסידא וש"מ עביד כו'. ואי איתא דמשכחת היזק כזה דלא יתחייב לו הא ודאי גם במועד איכא פסידא וע"כ דכל היזק שיוכל לעשות לו חייב וצריך עיון:

סי' ש"ח ס"א לרכוב איש לא ירכוב אשה עבר והרכיב אע"פ שניזוקה הבהמה אינו חייב לשלם וי"ח ע' ש"ך דהד"מ כתב דתשובת הרא"ש דלקמן סש"ט ס"ג חולקת וא"כ קשה למה כתב שם דעת הרא"ש לבד. וכתב לחלק ע"פ דברי ת"ר שבב"י. דבאמר משכיר קפידא ובזה דוקא חייב ואין כאן מחלוקת. ולענ"ד הת"ר לשי' לקמן סשכ"א דחוכר למחכיר קפידא לעולם וה"נ לענין זה להיפוך דמשכיר לשוכר הוה קפידא אבל הרא"ש חולק שם בזה וה"נ כאן. אבל באמת לולי שאיני כדאי דברי ד"מ לא נתבררו לי כאן. דכתב דהרא"ש חולק על הרשב"א. וכן בס"ה גבי הוסיף על המשקל שקצב אע"פ שלא היה שיעור משא הבהמה כ' דהרא"ש ס"ל כהרמב"ם דחייב. והנ"י חולק וס"ל דוקא ביותר ממשאה. והנה הרא"ש בתשו' שבטור הביא ראי' לדין שלו שהחזירה בו ביום שלא כתנאי שביניהם חייב אע"פ שכל הבהמות חוזרות בו ביום ממתני' דלהוליכה בהר והוליכה בבקעה כו'. וכתב דכמו דשם אמרינן דהי' יודע בבהמתו דאינה יכולה לחרוש בהר אע"פ ששאר בהמות חורשות בהר ה"נ כאן אמרינן דהי' יודע שאין בהמתו יכולה לחזור ע"ש. והרי ברור מדלא הביא מתני' דהוסיף על משאה דהוא ממש דין הרא"ש לפי שיטת הרמב"ם וע"כ דלא ס"ל כהרמב"ם בזה והנה הנ"י כתב במתני' דהוסיף על משאה דאם לא היה יותר משיעור משא הבהמות פטור. וכ' דהנ"מ דמתה כדרכה. אבל בידוע שמתה בשביל התוספות חייב וכדמוכח במתני' דלהוליכה בהר כו'. והיינו ע"פ האוקימתא דריב"ח דמתה מחמת יגיעה חייב [וכמו שהביא שם האוקימתות דאמוראי דלא כהרמב"ם] ופשוט דמש"כ דבשביל