חבל יוסף (אולם המשפט) חלק ב קלג

שבת לפיכך אין אחריות שבת עליו דמסתברא דבפשיעה חייב. וא"כ חזינן דתלי סתמא אין אחריות שבת עליו. אף דבפשיעה חייב אמנם כ"כ בסי' ש"ד דזה דוקא לשיטת הרמב"מ דס"ל דבפשיעה חייב גם בהקדשות וכל הני דאין בהם דין שמירה. וא"כ לענין פשיעה י"ל דגם לאח"ז ג"כ חייב ע"ש. ולשי' באמת יהי' צ"ל דאפי' חייב בפשיעה מיקרי אינו חייב באחריות. והמרדכי אפשר דס"ל כשיטת החולקים דבהני אין עליו אפי' חיוב פשיעה וע' משכ"ש. וע' סמ"ע סרצ"א סק"נ בשם תשו' הרשב"א ולכאורה נראה לדקדק גם משם דחולק על הך דינא ע"ש וצ"ע:

ועש"ך דשכרו מיהו מפסיד. וכן הוא לעיל גבי שטרות וכן נראה לענין שמירה בבעלים. והטעם דכולהו לענין השכר כל שהאונס מצד הפועל מפסיד שכרו. וע' בחי' ב"י דהעלתי שם בראיות נכונות דאפי' הפסיד מקצת מפסיד השכר על הכל וע"ש:

וע' סמ"ע סק"ו דכ' דבאמר מעיקרא מהני בלא ע"מ. משא"כ בקיבל השמירה מעיקרא צ"ל ע"מ ע"ש. והש"ך השיג עליו דבמרדכי לא משמע כן בהדיא ע"ש. ובאמת נראה דהסמ"ע הולך על דרך שיטת רש"י. דבסוגיא שם בעי למימר דמתני' דלא כר"מ דסבר מתנה ע"מ שכתב בתורה אפי' בדבר שבממון תנאו בטל. ומשני ש"ה דמעיקרא לא שעבד נפשיה. ופרש"י דשומר לא נחית לשמירה עד דמשוך. והאי כי משוך כבר פי' ע"מ כו'. מבואר מדברי' דהא דלא הוה הכא מתנה עמש"כ בתורה. משום דפי' קודם קבלת השמירה. אבל בשעת קבלה. גם בזה הוה מתנה עמש"כ בתורה ולר"מ לא מהני. ומיהו לדידן קיי"ל כר"י דאפילו מתנה עמש"כ בתורה מהני. ומ"מ ס"ל להסמ"ע דדוקא בלשון תנאי שאמר ע"מ. והוא נראה ברור בשי'. ומה שהקשה הש"ך דלא משמע כן במרדכי י"ל דבאמת התוס' בר"פ אע"פ הקשו על פרש"י דהא בקדושין נמי צ"ל התנאי קודם הקדו' ופירשו דהכא שאני דחיוב השומרין אינו אלא שכך אמדה תורה דרוצה להתחייב. אבל כשאינו מתרצה לא חייבתו תורה אבל בקדושין כך גזרה תורה שיהיה לאשה זכות זה ע"ש. וא"כ לפי שי' בשומרים לעולם לא הוה מתנה על מש"כ בתורה וא"כ א"צ ע"מ. וי"ל דשיטת המרדכי כשיטת התו' כן היה נראה נכון. אבל בעיקר הדבר דבמתנה על מש"כ בתורה בעי דוקא ע"מ לא משמע כן בכ"ד. ובב"ב (קכ"ו) איש פלוני בני בכורי לא יטול פ"ש אמר ע"ז לימא דלא כר"י דאמר בדבר שבממון תנאו קיים ע"ש, וכן בר"פ הכותב. ע"ש. ע"כ נראה דכוונת הסמ"ע הוא לאחר שקיבל השמירה כבר בלא שום תנאי. ומש"כ דבע"מ מהני נראה דכונתו לע"מ לפטור דמבואר לעיל סוסש"א דאפי' בא"ל קרע ע"מ לפטור פטור. וע' לקמן רסשמ"ד ודו"ק:

ס"ו שמור לי ואשאילך עש"ך דהעלה דמש"ה הוה שאילה בבעלים משום דכשזה שומר מתחייב לו זה לשמור הכלי שהבטיח להשאיל לו. והנה נראה דאפילו לפי שיטת הרמב"ם דבמכר מלוה קונה. וא"כ אפי' לפי מה שקיי"ל דישנה לשכירות מתחוע"ס דהוה מלוה מהני לקנות הכלי לשכירות. ונימא דבשכירות מטלטלים מהני כסף כיש פו' לעיל סי' קצ"ח ע"ש. מ"מ זה דוקא כשכבר כלה פעולתו אבל קודם שכלה פעולתו אינו חיוב כלל כמו שהוכיחו התוס' בב"ק (צ"ט) ע"ש. וכן כאן בשעת שמירה עדיין לא נתחייב זה לשמור לו כלי זה שהבטיחו. וכ"ש בשעת התחלת השמירה דהיינו משעת משיכה לשיטת הרמב"ם דעדיין אינו אפי' שוה פרוטה בודאי עדיין לא קנה הכלי. ואע"ג דמבו' בסשמ"ו דבדברים בעלמא הוה ג"כ שאילה בבעלים מ"מ כיון דעל גוף השאילה אין בזה אלא דברים. פשוט דאין בזה תורת שמירה כלל. דהרי כשהקנה כלי שלו בקנין גמור מבו' בתו' ב"מ (מ"ג) ד"ה מאי כו' דאינו אלא ש"ח. הרי דאין השמי' בכלל הקנין שיהא ש"ש. ה"נ אין הדברים על השמירה. אם לא שהתחיל כבר להטריח להשאילו. דהוה כאשקיין מיא בסשמ"ו וע"נ:

סי' ש"ו ס"א כל האומנים ש"ש ובש"ך סקי"א כתב הסמ"ע דדוקא קבלנות ול"י מנלי' וגם לא מצאתי שום פוסק שחילק בכך ונראה טעם הסמ"ע משום דלמאי דמוקמי' כמ"ד שוכר כש"ח הכא החיוב משום דתפיס לי' אאגרא וזה ודאי ע"כ כשהמלאכה בביתו. ומסתמא דלמ"ד ש"ש נמי הוא כן. מדלא אמר בש"ס בהך אוקימתא הכא בתפיס לי' אאגרא ש"מ דמעיקרא נמי בכה"ג איירי. וגם לשון רש"י והנ"י במתני' קבלנים ע"ש. וכן רוב לשון אומנין ע' תו' ר"פ האומנין שם:

שם הבא מעות וטול את שלך עדיין ש"ש הוא עסמ"ע סק"ד דאפי' אמר איני שומרו עוד לא אמר אלא לאחר שיביא המעות ובנ' פקפק עליו אלא שכ' דבל"ה הוה ש"ש כדין תפסו ניזק לגבות ממנו דהוה ש"ש כדאמרינן בריש שור שנגח דו"ה ע"ש. ומיהו לפ"מ דמסיק הש"ך דלדידן הוה ספיקא אי אומן קונה בשבח כלי וא"כ לפי הצד דקונה דהוה שותף. בשותף אינו נעשה ש"ש בשביל זה וכדאמרינן שם אליבא דר"ע דסבר שותפין הוה ע"ש שהוכיחו התוס' דלדידי' לא הוה ש"ש וה"נ הכא. ומ"מ לענ"ד משמעות המשנה בהדיא דאם מעכב בשביל המעות עדיין לא כלתה שמירתו ואינו יכול לפטור בזה משמירתו כמו בתוך זמן אומנתו דנתחייב על כל הזמן ה"נ כ"ז שהוא מעכב בשביל מעותיו אינו נפטר:

ס"ג הקדיחו יורה נותן לו דמי צמרו. עש"ך דבהקדיחו יורה אחר נפילה למ"ד אין אומן קונה בשבח כלי צריך ליתן לו שבחו ולדידן הוה ספיקא. וע' בש"ס דאמרינן דהיכי דסימנין דבעה"ב וצבע אגר ידי' שקיל לכ"ע אינו קונה. ולכאורה צריך להבין דעכ"פ מי גרע מיהבי' לרכוכי שם דאמרינן כיון דרככי' היינו שבחא. ואפשר לענ"ד דכונת הש"ס בלשון אגר ידי' היינו כדמסיק שם גבי רכוכי' דאגרי' לביטשי. ביטשי ביטשי במעתא כו' ופי' רש"י דהיינו בין ישביח או לא לוקח לפי מנין הבטישות. וה"נ אגר ידי' היינו בין ישביח או לא. ומ"מ בהוה סמנין ג"כ דלי'. אף בכה"ג ע"כ קני. כיון דהסימנים הרי הם שלו. וכדמשמע שם בהדיא דדוקא ברכוכי מהני הך סברא דבין ישביח או לא ע"ש. והכי נמי אמר הכא דהסימנין דבעה"ב. ועם הצבע התנה אאגר ידא דהיינו בין ישביח או לא ובכה"ג ל"ק. אבל בקבלנות להשביח ליכא נ"מ אי סימנין דלי' או לא ולעולם קונה. ולדידן דהוא ספיקא בכה"ג אינו משלם השבח ובנ' לא כ"כ וצ"ע:

וע' בקצו' דהיאך כשר חש"ו לכתוב הגט דהא לא מצי לאקנויי להבעל ומש"כ הקצו' דאינו קנין גמור אלא למשכון ודקדק כן מדברי הרשב"א. המדקדק הטיב יראה דהיינו בשביל תנאו דאדעתי' דהכי אגרי' ושכירות פועלים הוא ג"כ קנין. אבל בקטן דל"מ תנאו. וכל מה שזוכה הוא שלו מן התורה ולהקנות א"י א"כ הוא שלו מן התורה ודו"ק. ומה שתי' הנתיבות בכפעוטות הוא תמוה משוטה. אבל י"ל דהקני' תהי' כשיגדיל הקטן וישתפה השוטה וז"פ. ולדעת התוס' שהבאתי לעיל סי' רפ"ו נראה דבכיונו שלא לקנות י"ל דגם קטנים לא קנו ולפ"ז לק"מ ע"ש ודו"ק:

שם צבעו כעור או נתנו לו לצבוע אדום וצבעו שחור כו' אם השבח יתר על ההוצאה נותן לו ההוצאה עש"ך סק"ה שהאריך בפירוש הירושלמי. ובאמת הוא פי' הר"א בהג"א אלא דהדברים מוטעין קצת שם. ותוכן הדברים דהשבח הוא ודאי מה שנשבח הצמר יותר על מה שהי' שוה קודם ולא על מה שהיה ראוי להרויח. אלא דפי' הוצאה אינו כל השכירות אלא הוצאה ממש. ושכר טרחו כשכיר יום. וזה נוטל ממה שהשביח הצמר על מה שהי' שוה קודם. והשכירות שפסק עמו אינו נוטל כלל. עד שיקח הבע"ה תחילה מה שהי' ראוי להרויח ובזה יתיישב קושיית התוס' לפי פירוש ר"י ע"ש. דלפ"ז הירושלמי הוא מפרש שפיר שבח היותר על ההוצאה וגם יתיישב פי' זה גם בצבעו כעור. והמשנה לא תני אלא דינא דאם השבח אינו אלא יותר על ההוצאה שעולה לפועל שנוטל מיהו ההוצאה [ואם אין השבח גם כנגד ההוצאה. אין לו אלא כשיעור השבח]. וממילא נידוק דהא שכירותו אין לו כלל בכה"ג. וזה פשוט מעצמו דאם הבע"ה אינו מפסיד כלל ממה שהי' ראוי להרויח דיש להפועל כל שכרו. והפי' הזה הוא מוכרע מאוד לענ"ד דודאי כן הוא לפי הדין דפסיקת שכרו ודאי מפסיד כששינה. וכ"ז שאין לבעה"ב כל מה שהי' ראוי להרויח אין לו הפסיקה. אבל מה שהוציא ושכר טרחה זה נוטל גם בלא פסיקה ואפי' ביורד שלא ברשות:

ומה שהקשה הנתיבות מהא דיהיב ליה למזבן חמרא דקיי"ל דחייב לשלם מביתו כל מה שהיה ראוי להרויח. פשוט דהתם דוקא במזיד ומתורת מזיק. ואף דהוה מבטל כיסו דפטור בכ"מ. כאן בקבל עליו תחייב. אבל כאן בשוגג וכלשון התוס' בע"ז שהביא הש"ך. אע"ג דהוה פושע ובהיזק גוף הצמר ודאי חייב. מ"מ על גרם ביטול הרוח ודאי לא חייבוהו. וכמו באומנים שקלקלו בסעיף הקודם דאין צריכין לשלם את השבח אלא א"כ כבר הי' השבח. ולמ"ד אומן קונה בשבח כלי אף בכה"ג פטור ולא חייבוהו בשביל מה שביטל מה שהיה הבעה"ב ראוי להרויח. וע"כ דבשוגג לא חייבוהו בזה וז"ב:

(ש"ך) סק"ז השיג על הש"ג לענין שוחט בחנם דמשום הברכות לא הוה ש"ש. ולכאורה למה לא להוי כאן כשומר אבידה דה"נ