חבל יוסף (אולם המשפט) חלק ב קלב

סי' ש"ב ס"ב קטן שהפקיד או שהשאיל כו' וי"ח דאין דין שמירה בקטן. במ"א הביא בשם המהר"מ דבשואל כ"ע מודים דחייב אף בקטן דהא לא כתיב וכי ישאל איש מעם איש אלא מעם רעהו. והנה הרב לא ס"ל חילוק זה. ובאמת אינו מוכרת כלל. דהא כל הני דאין בהם דין שמירה הקרקעות והעבדים נמי לא כתיב מיעוטא בשואל וכ"כ התוס' בשבועות הדיינין דודאי דגם שואל פטור דו' וכי ישאל מוסיף על ענין ראשון כדאמרינן בר"פ השואל וכ"כ שם הרא"ש סי' כ"ד ע"ש. וה"נ לענין דין קטן. ועוד מוכח כן מהראי' שהביא הרא"ש דגם ש"ש ליכא בקטן דאל"ה לוקי שם מתני' דנשבעין לקטן בכה"ג ע"ש ואי מודה בשואל אכתי תקשי לוקי בשואל וע"כ דבכ"ג אין נשבעין לקטן ודו"ק:

סי' ש"ג ש"ך סק"א נראה דלא הוי ש"ש אלא א"כ שכרו פרוטה. וכן דקדק לקמן סשמ"ו מלשון הרא"ש ע"ש. ונראה דיש לדקדק כן מלשון הש"ס בנדרים גבי שומר אבידה דקא מהני לי' פרוטה דר"י. ובב"מ הלשון דלא בעי למיתיב ריפתא לעניא אלא דאינו שומר שכר בפחות מפרוטה ע"ש ודו"ק:

שם השוכר את הפועל לשמור אין נותנין לו שכר שבת לפיכך אין אחריות שבת עליו. עש"ך לעיל סס"ו ס"ק כ"ו דמסתברא דמ"מ ש"ח הוי. ולכאורה הוא מפורש בהדיא לקמן סשמ"ג דש"ש שכלה זמנו מ"מ הוי ש"ח ע"ש. אמנם הש"ך שם קאי בההיא דהש"ס דאיירי בהקדשות ולפי המסקנא שם ליכא שמירה בהקדש אלא א"כ קנו מידו. וא"כ לאחר הזמן דודאי לא שייך הקנין ע"ז דהא אם בא וסלק שמירתו ודאי מהני כמבואר ברסש"ו ע"ש. וא"כ לכאורה לא שייך ע"ז הקנין. וא"כ ליכא דין שמירה כלל ומבואר בסש"א דבעי בזה דוקא קנין אבל בדברים לא מהני ע"ש. אלא דהש"ך שם קאי לשיטת הרמב"מ דבפשיעה גם בהני חייב מדינא. ומש"ה לענין ש"ח שהוא לדין פשיעה שפיר מהני גם בכאן להתחייב באומדנא דניחא לי' בעלמא לשי'. ומכל מקום ודאי הוא חידוש יותר מסתם שומר שכר דהו"א דוקא ש"ש שהוא מן הדין אבל בהני הי' מקום לומר כיון דמן הדין אפילו בתו"ז לא היה ש"ש כלל ל"מ בהא לחייבו כלל לאח"ז. והיינו שכתב דמ"מ מסתבר דאין לחלק ולשיטת הפוסקים דגם בפשיעה פטור בכל הני. פשי' דהתם לאח"ז אינו שומר כלל. אבל כאן לענין דברים שיש עלי' דין שמירה הדין פשוט דגם בשבת הוא ש"ח מיהו ודו"ק:

ס"ג בהג"ה נפלה דליקה וא"י להציל הוי אונס ודוקא שיודע בודאי שנשרפו. אבל אם אפשר שנכנסו עו"ג וגנבו חייב. זה אין לו שום ביאור דכיון דא"י להציל הפקירא הוא. ואינו מתחייב עליו עוד. ומש"כ הנתיבות דאיירי בברח מפני העו"ג שהי' מתיירא שישרפוהו. דבגניבה כיון שלא הי' שם חייב דמה לי ברח מפני סכנת שריפה או מפני רוח רעה. לענ"ד גם זה אינו מובן כלל. דבודאי בברח מפני הגנב הזה שגנבו. הרי זה קרוי הי' שם כיון דמפני סכנת נפשות ברח. דבודאי אינו מחויב למסור נפשו להלחם עם הגזלן. ומה לי סכנת כלי זיין או סכנת שריפה כל שיש בידם להרגו כדלעיל סי' ר"ה וצע"ג:

(ש"ך) סק"ז בנפל דליקה על שלו ועל של חבירו וקדם והציל את שלו והניח את של חבירו חייב. ונראה דאע"ג דלענין הי' לו לקדם ברועים בשכר. אמרינן דכי ש"ש חייב באונסין ומסיק דאין חייב אא"כ יחזיר לו ההוצאה התם שאני שאינו מחויב ליתן משלו להציל. אבל כאן כיון דאפשר להציל אינו אונס כלל. ואי משום דבשביל זה תשרוף שלו זה אינו פוטרו מלהציל של חבירו וכמו שאין ש"ש יכול להניח השמירה בשביל שיהיה צריך להציל את שלו וה"נ אין ממון שלו דוחה של חבירו דלא כהד"מ ודו"ק:

ס"ח חייב לשכור עד כדי דמיהם כו' ואם לא עשה כן חייב ע' טור דהיינו דמשלם לו דמי טירחא וכושרא דחיותא והקשה הנתיבות דהא ל"ג מגזלן. דאינו משלם אלא שווי החפץ למכור. ולענ"ד כבר כתב התוס' בכ"ד דמה שאינו שוה אלא להאי גברא ולא לכ"ע אינו אלא גורם לממון. וקיי"ל דלא מחייב. וא"כ ה"נ הכושרא דחיותא והטירחא אין השווי אלא להאי ומש"ה גזלן ודאי פטור. אבל גבי שומר מבואר בכ"ד דגם גורם חייב וכדין שותפין לעיל סקע"ו דחייב לשלם גם מה שהיה ראוי להרויח ע"ש ודו"ק:

(ש"ך) סק"י ע' מה שכ' בזה בסי' ש"מ בס"ד:

סי' ש"ד ש"ך סק"א השיג על הטור דכתב דדוקא במקום מדרון וכתב דקיי"ל דכל נתקל לאו פושע הוא ואפי' שלא במקום מדרון. ובאמת כן כ' בתו' ר"פ המניח דפלוגתא דנתקל פושע היינו כשנתקל מעצמו. וכן משמע שם בסוגיא דראשון חייב בניזקי שני דאפילו למ"ד פושע היינו בנתקל מעצמו. וא"כ לדידן דקיי"ל לאו פושע בכ"ג פטור וכן לא חילקו שם כל הפוסקים וקרוב לפרש דר"א דחילק בין מקום מדרון לשלא במקום מדרון הוא משום דס"ל דפושע הוא ובמקום מדרון כ"ע מודי וכמש"כ התוס' הנ"ל. אמנם לקמן סי' תי"ב ס"ד הוכחתי דדברי הטור מוכרחי' ע"ש:

ס"ד העביר חבית גדולה שאין דרך הסבלים להעבירה חשוב פושע כו' ע' לקמן סש"ח לענין חיוב בעה"ב על הפועל דבפחות מחלק ל' אינה חשוב תוספות לחייבו ולכ' ה"ה כאן וצ"ע:

שם בהג"ה וי"ח וס"ל דכל שהוא קל לשנים אע"פ שהוא כבד לאחד לא הוי פשיעה גמורה. כן פי' הא דדרו באגרא בש"ס ולפ"ז בנשאו שנים לא נזכר כלל ובודאי יש לפטור כשאינו יותר ממשאם וא"כ חולק גם על ס"ב וכן משמע לשון הה"מ. וצ"ע מה שסתם הרב. גם בטור הביא שניהם בסתם ע"ש וצ"ע. ס"ה בהג"ה ואם שברו ביום השוק אם בא לפורעו בשאר ימים צריך ליתן לו ארבעה. בש"ס אית גירסא דדוקא דזבין כל חמרא דהו"ל אבל לא זבין לא והרא"ש כתב ע"ז דל"נ דמ"מ הא היה שוה אז ד'. אמנם נראה בשיטת רש"י ותוספות דגרסי לה. היינו לפי פירושם דשברו קודם יום השוק וכ' הנ' דאע"ג דכל המזיקים משלמים כשעת ההיזק הכא צריך הסבל ליתן ד' מה שהיה ראוי למכור ביום השוק לפי דהוא קבלו עליו. וקי"ל במקבל דצריך לשלם כל מה שהיה ראוי להרויח וכדלעיל גבי שותפין ע"ש [ודחה דברי קצוה"ח שכתב דגם בשאר מזיקין הדין כן. אמנם לא באר לדחות ראיתו מדברי הרמב"ן גבי תורא דיתמא דמשמע דאם היה ראוי להשהותו ליום השוק הי' חייב ביותר. אמנם המעיין בצדק יבין דלא שייכא כלל לדהכא. דהנה זה ודאי דמה שראוי להשהות ליום השוק. הוא שוה גם עכשיו יותר ממה שאינו ראוי להמתין. אבל מ"מ אינו בשווי של יום השוק גופי'. והכא אנו דנין שישלם מה שהיה שוה לטול ביום השוק גופי'. זה ודאי אינו מתחייב דאינו חייב אלא כשעת ההיזק. אבל דברי הרמב"ן שם לענין מה שעכשיו גופי' הוא שוה יותר. וזהו ודאי חייב. והוא היזק יותר ממה שאינו ראוי להשהות וז"ב לענ"ד] ולפ"ז שפיר כתב דבנשאר לו ממה שהיה לו חזינן דלא היה ראוי להרויח ואינו חייב אלא כשוי'. אבל בשבר ביו' השוק גופי' דהדין דמשלם לפי שוי' אז. תו אין לחלק בזה ועש"ך סק"ד שכ' הטעם דלפי פי' הרא"ש דשבר ביום השוק אפי' נשאר לו יין הרבה והוא בידו עדיין אינו יכול ליתן לו יין בשאר ימים דיכול לומר חשבתי למכור בשוק השני. ולפ"ז לכאו' כשלא היה ראוי להמתין עד שוק השני מקבל ועדיין ה"מ הרא"ש לקיים גירסא זו בכה"ג. אבל באמת נראה דדברי הש"ך ל"ד אלא דבכה"ג יכול לומר אני רשאי ליזק בשלי ולא אתה כיון דכן היה השווי באותו יום וכל המזיקין משלמין כשעת ההיזק ודו"ק:

שם אבל יש לו יין אחר ה"ה לו כשאר ימים. גם זה תמוה כיון דקיי"ל דניזקין אפי' אית לי' זוזא מצי יהיב לי' מיטב. וקיי"ל דמטלטלין מיטב הוא. א"כ למה אינו יכול ליתן לו היין ששוה היום ד' זוזי. ואולי דגם זה דוקא בפועל משום הרוחה. וא"כ נכונים כאן דברי הסמ"ע דבנשאר לו להבעלים מיינו דודאי יכול ליתן לו יין דהא בזה ודאי ליכא טענת הרווחה וצ"ע:

(ס"ו) מחקו סמ"ע וכן נראה מהג"ה שבס"ס ש"ג ע"ש:

סי' ש"ה ס"ד קבל עליו ש"ש להתחייב אף באונסין כו' ע' הג"א ס"פ הפועלים שנסתפק לענין ש"ש דאפשר דלא שייך שם הטעם דהימני' ואח"כ מסיק דכ"ש דשייך שם בההיא הנאה דמשכיר לי' או שקל אגרא דלכ"ע אינו רוצה להשכיר או לשוכרו כלל. וראיתי מי שהבין בפי' דבריו דלפ"ז אינו צריך לטעמא דהימני' אלא משום הנאת השכר משעבד נפשי' ולענ"ד אינה סברא כלל וע' סוגיא דהאומנין ש"ש הם. ועוד דבודאי לא יחדש סברא אחרת שאינה בש"ס לחייב עליו תורת שואל. אלא פירושו דכ"ש דבכה"ג ששקל אגרא או שמשכיר לו דהוי טפי הנאת השוכר מש"ח. דכ"ש דשייך בהו הימני'. וכן מוכח לשונו בפירוש למדקדק היטב. וא"כ גם בש"ש עיקר הטעם משום הימני'. ונ"מ דהיכי דלא הימני' כגון שלקח ממנו משכון ודאי ל"מ בלא קנין ודו"ק:

שם בהג"ה אמר ע"מ שלא אתחייב באחריות פטור אפי' מפשיעה ע' בי' הגר"א. ולכאורה לפי מש"כ הש"ך לעיל סוסס"ו בההיא דהשוכר את הפועל לשמור את הזרעים כו' אין נותנין לו שכר