חבל יוסף (אולם המשפט) חלק ב יג

ולשי' הש"ס דילן דמוקי לה באבוד וגבוי וא"כ אין ממשכנין ואין ראי' וע"כ דסמכו בזה על הירושלמי וא"כ ממילא גם בבע"ח דוחק. גם מש"כ הש"ך דבמסקנא גם הירו' מוקי לה בהכי וכתב לפרש כן במש"א אקיני זבות כאן בנכנס לידו יפה תמה בתו' דלא מצינו דקינים שאבדו מקריבין עליהן משל ציבור ומה שכתב הקצו' דהוא משנה מפורשת בשקלים דתנאי ב"ד שקינים שנפסלו מקריבין משל ציבור. אינו כלום דכ"כ שם הרמב"ם דהטעם כיון דאנו כבר לקחנו משלהם ע"ש ופשוט דהוא בקינים שנלקחו ממעות השופר דקיי"ל דהבעלים סומכין עליהן שיקריבו ואנו אין אנו יודעין של מי נפסלו והוצרכנו לתקן שלא יאכלו מחו"כ בקדשים אבל מתני' דנדרים דמקריבים עליו קיני זבות פשי' דלא איירי בהכי כלל. דמי יודע על מי מקריב. וע"כ איירי על מודר הנאה שהביא קינו בידו ונאבד ממנו ובהא אין כאן קולא כלל דודאי חייב להקריב משל עצמו אפי' מאה פעמים דלמה יקריבו עליו הציבור וז"ב:

סק"י האריך לתמוה על הרב בפורע חוב כותי דבתשו' מהרי"ל שהוציא ממנה לא נזכר אלא בפורע לגזלן וחילק בהדיא מפורע חוב ע"ש. ובאמת כן הוא בהדיא גם בתוס' דב"ק שדעתם לחלק דמציל מן ההפסד חייב ופורע חוב אין זה הפסד. גם הב"י הביא בשם המהרי"ק דיותר עדיף פורע חוב שאינו מן הדין מפורע חוב שמן הדין ע"ש ומש"כ בתומים בזה ע"ש ל"נ כלל דעיקר החילוק כך הוא הביאור דאונס וגזלן ודאי כבר מופסד וכמו מציל מן הגייס. אבל באינו תובע אלא חובו שפיר י"ל דמתפייס וגם לפי הטעם דהיו מפייסים לו בשבילו ג"כ הוא כן דעל גזילות א"א לפייס ודו"ק. וא"כ כל שהכותי תובע המגיע לו כדין. מ"מ שייך מפייס הוינא כיון דזה אינו תובע אלא מה שנתן לו והוא חייב לו וז"ב. אמנם מה שהביא הש"ך ראי' מתשו' הרשב"א בנאמני הקהל שלוו מן הכותי כו' דכ' לחייב לפי שהם שותפין הא ל"ה פטור ע"ש אינה ראי' לפי מש"כ הסמ"ע בסמוך דפורע חוב כותי דווקא מדעתו. אבל בנתפס דהוה שלא מדעתו וכו'. והרי בתשו' הרשב"א הי' המעשה שהשר תפס בהמתם ופרעו ע"כ ע"ש וא"כ לק"מ ודו"ק:

ס"א בהג"ה אבל אם הי' בידו ממון של חבירו ופרע חובו מה שעשה עשוי ע' בתשו' הרא"ש הראשונה שהביא הטור והביאה הרב לקמן סי' קע"ו ס"מ ע"ש]. דיש ללמוד ממנה דדווקא בתבעו הבע"ח אבל אם נתן לו מעצמו לאו כל כמיני' להוציא של חבירו במקום שלא צוה וכ"כ הרא"ש ספ"ק דגיטין סי"ט בשם הר"ר משה והסכים עמו ע"ש. וכן נראה לפ"מ דקיי"ל דכ"ז שאין ברצון המלוה לתבוע חובו לא מיקרי עלי' שום חיוב כלל כמש"כ הש"ך בסרל"ב א"כ הלה אין בידו לפטור עצמו בזה ודו"ק:

ס"ב מי שנתפס בעד חבירו כו' אין חבירו חייב לשלם עסמ"ע דאפי' הי' חבירו חייב בדין. ואפי' לשי' המחייבים בפורע חובו של חבירו. התם דווקא שפרע מדעתו דחייבוהו חכמים כדי שלא יונעל דלת בפני גמ"ח. ולכ' משמע כן בהירו' דהא לא הוציא הירו' אלא מס של מלך והתם ודאי הוא חוב מדינא. ומיהו מהירו' אין ראי' דהא הירו' לשי' דס"ל פורע של חבירו פטור [וגם י"ל דמס המלך הוא אפי' בשלא כדין וכן נראה קצת מדברי הה"מ שהביא הש"ך סקי"ז ודו"ק]. גם טעם הסמ"ע דהחיוב הוא מתורת תקנה כדי שלא יונעל דלת בפני גמ"ח. ומש"ה שלא מדעתו פטור. קשה מאוד דא"כ היכי פריך בפשי' בנדרים גבי מודר הנאה מחבירו פורע חובו הא קא משתרשי לי' ומנא פשי' לי' כ"כ דמחייב ומשמע דהוא מהדין. כיורד לתוך שדה חבירו והשביחה. ה"נ הנהו. ועוד מוכח מהגה ס"א דבהי' של חבירו בידו לכ"ע גובה ומאי תקנת גמ"ח יש שם שפורע של חבירו שבידו. ואף שהסמ"ע כ' שם משום דר"נ עדיין אין זה מספיק דהא משמע סתמא אפי' פרע לכותי. והרי בכותי ודאי לא שייך דר"נ כמש"כ התומים בס"ס פ"ו ע"ש וע"כ כמש"כ הש"ך דהפוטרים אינו אלא משום דודאי מכוין לשם מצוה ובהי' של חבירו בידו לא אמרינן כן. וא"כ לשי' הסמ"ע אדרבה אפי' המחייבין אינו אלא משום גמ"ח וכאן לא שייך. ע"כ נראה ודאי דהחיוב מן הדין משום שהנהו ומ"מ י"ל דבנתפס על חבירו שפיר פטור אפי' הי' חייב דאין ההנאה ברורה כיון דחזינן דהוא אנס ודו"ק:

בהג"ה וי"א דאין אדם נתפס על מס חבירו אלא קודם שנתפייס המלך בש"ך תמה ע"ז דלמה כ' זה בשם י"א דהוא גמרא מפורשת בב"ק ע"ש ושכ"כ הטור בסי' שס"ט ס"י ע"ש אבל לענ"ד הרי המחלוקת בצדו דהרי מה שהביא הרב מקודם דאחד שתפסוהו בשביל הקהל יכול גם הוא לתפוס לאחד בשביל כולם הוא בהדיא דלא כי"א זה. והוא תשו הרא"ש שהביא הטור ס"ה ונחלקו בפי' הגמרא. וזה דבש"ס נקט ודווקא כרגא דהאי שתא אבל שתא דחליף כיון דאיפייס מלכא חליף ע"ש. והנה הי"א הזה ס"ל דכל שפייסו למלך כגון שלוה אחד לפרוע למלך תו אין המלוה יכול לתפוס לאחד בשביל חבירו וכ"כ הטור בסי' שס"ט ס"י והגבאי פרע כבר למלך ע"ש אבל הב"י הביא בשם הנ"י לפרש בשם הרא"ש דהפורע ודאי יש לו כח המלך והא דאמרו בש"ס אבל שתא דחליף כיון דאיפייס חליף היינו דקמ"ל דכך דין המלך דמה שלא הספיקו לגבות הוא מוחל ע"ש ועפ"ז הוא דברי הרא"ש בתשו' הנ"ל והנה ל' המחבר שהוא לשון הרמב"ם מס שבכל שנה לענ"ד נוטה יותר לפי' הנ"י בשם הרא"ש הנ"ל ודו"ק. אלא שצ"ע על הטור בסשס"ט שסותר דבריו שבכאן שסתם כהרא"ש ויפה עשה הרב רמ"א ז"ל שהביאם למחלוקת דהי"א ס"ל דכל שנתפיי' המלך אפי' הלוה אחד תו מיקרי חליף ואינו יכול לתפוס לאחד בשביל חבירו. וא"כ אי פרע הוה פורע חובו של חבירו ופטור וזה שמסיק דמיהו פרנסי הקהל יכולים לפרוע בעד כולם. פי' דאפי' לשי' זו בזה אין יכולים האחרים להפטר כפורע חובו של חבירו. דבהא הוה כשלוחים אבל אחר שפרע בשבילם למי שכבר פייס המלך כיון דכבר נתפייס המלך הוה כפורע חובו של חבירו ואינם חייבין ודו"ק:

הלכות ערב סי' קכ"ט בב"י הביא קרא על ערבות אנכי אערבנו והקשו עליו דבמסקנא דחי לה וע' ט"ז דמיישב לנכון דהדחי' אינה אלא לר"ח לשי' דסבר דבכה"ג הוה קבלנות ע"ש והנה גם רש"י בר"פ הנושא הביא ג"כ קרא דאנכי אערבנו כהב"י ע"ש:

ש"ך סק"ו מביא דנתן כת"י כל שילוה לפלוני אני ערב דהוה ערב. ובש"מ הקשה עליו מדברי הר"ן קידושין גבי אומר אדם לבתו קטנה צאי וקבלי קידושין שכתב דמדין ערב ליכא התם כיון דלא שמע מפי האב שהוא ערב (וכן משמע מדברי התוס' שם]. ולענ"ד ליתא דהכא כיון דנתן כת"י הוה כאומר לו ובודאי ליכא בזה דין עדות לומר בזה מפיהם ולא מפי כתבם. ואי איכא לדמויי לשם הא איכא לדמויי אם אומר אדם ללוה צא ולוה מפלוני ואמור לו שאני ערב דלא הוה ערב כיון דהמלוה לא שמע ממנו אבל גם בזה נראה דלא קיי"ל כן כיון דהשמיטו זה כל האחרוני'. וטעמם נראה דלכ' מאי גריעותא דלא שמע ממנו למה גרע מכל התורה דמהני שליח. והרי במעמ"ש נתחבטו הפו' הא דל"מ שליח. וכ' משום דהוא הלכתא בלא טעמא אבל ערב דמשתעבד מן הדין למה לא מהני שליח וצ"ל ע"כ דהיינו טעמא כיון דלא שמע אלא מהלוה והימני' ללוה הרי חזינן שלא על אמונתו של הערב הלוהו ואם כן הך דתשו' חזה התנופה שהביא בד"מ והסמ"ע סק"ה בהג"ה דהבטיח לו בשעת הלואה להעמיד לו ערב הוה ערב בשעת מ"מ כיון דזה נתן לו בתחלה על תנאי ערבות ולזה הימני' שיתן לו ערב ע"ש א"כ ודאי דבהך דהכא כ"ש דס"ל דהוא ערב דהכא עדיף טפי דבשעת מעשה גופי' יש לו ערב אלא דלא שמע מפי הערב. והראי' מהא דצאי וקבלי קידושין לפי מש"כ הרא"ש שם דאיירי בקידושי שטר פשוט דאין ראי' דלא שייך ערבות כלל וגם בל"ה כיון דהיא קטנה ועיה אין חיוב אפשר דהוה כא"ל זרוק מנה לים דיש פו' לקמן סשפ"א דליכא ערבות ובהדיא הביא שם הגר"א ירו' תן מנה לחרש ואתקדש לך אינה מקודשת ע"ש ודו"ק:

ס"ב ערב היוצא לאחר חתום שטרות כו' וי"א דאינו משתעבד אלא בקנין וכן הוא שי' ר"ה גאון כמש"כ הב"י מ"ג ע"ש ועש"ך דהקשו ע"ז מסוגיא דר"פ הנושא דמבואר בש"ס דתלי פלוגתא דר"י וב"נ בערב היוצא לאחר חתום שטרות בפלוגתא דר"י ור"ל באלימא מלתא דשטרא וכיון דקיי"ל לדידן דאלימא, מלתא דשטרא כר"י א"כ אית לן למפסק כרבי ישמעאל דערב היוצא לאחר חתום שטרות גובה אפי' בלא קנין ובחי' ישבתי לנכון דהסוגיא שם לר"י לשי' דס"ל בסוף בתרא גבי פלוגתא דהמשליש שטרו דאסמכתא קניא וה"נ בערב אע"ג דהוה אסמכתא לא גרע משאר התחייבות וא"כ אי פלוגתא דב"נ ור"י בקנין מ"ט דב"נ דלא משתעבד