חבל יוסף (אולם המשפט) חלק ב יב

דל"מ מגו לפטור משבועת היסת ע"ש א"כ נהי דבפרעתי לא היה לו עליו שבועה מ"מ בטעיתי דזה מכחישו בטענת ברי צריך לישבע כנגדו. ול"מ לזה מגו דפרעתי וצע"ג:

סקע"ב דגם הבעה"ת מודה דהא פשי' כיון שנתן תו ל"ל מגו כו' יותר מזה הי' יכול לומר דכיון שנתן בהודאתו כ"ע מודה דל"מ מגו שטעה כמבואר בהדיא בספ"א ס"ל בשם הבעה"ת גופי' וע"ש בש"ך דבגוונא דהכא גם החולקים מודים ודו"ק:

סקע"ד בהך מעשה דהסרסור השיג על הב"ח שפי' בדברי הרא"ש דשלח להסרסור לקבל משולחני והשולחני מעכב בשביל תביעה שיש לו על הסרסור דישבע הסרסור דלמה ישבע. דהא אין לו עליו טענת ברי. ואין לומר שמצרפים טענת השולחני כיון דלא הי' לו בידו וגם למה לא הוזכר שבועת השולחני ופי' הוא דאיירי דהסוחר הי' לו ביד הסרסור מעות בעד סחורה. ולהסרסור הי' מגיע שכר סרסרות. ובקש הסוחר שיתן לו מעות אלו. והשולחני ילוה לו מעות כדי שכרו ע"ש. אבל לענ"ד איני מבין דזה שייך היכא דהבעה"ב מפסיד מצטרף טענת השולחני. אבל לכ' נראה ברור כיון דהסוחר מחויב לשלם לסרסור אם כן ודאי אין השולחני יכול לתבוע להסוחר להחשיב תביעתו על הסרסור כנתן לו. במגו דנתתי לו דודאי הי' נאמן בזה כדין חנוני ופועלים בסצ"א דנהי דנאמן אבל מ"מ נראה ברור דאינו יכול לעכבם בשביל תביעה אחרת שיש לו עליו ואינו מודה לו כיון דהסוחר יהי' צריך לשלם משלו שלו הוא תופס כדלעיל סי' קכ"ה ס"ד דאין השליח יכול לתפוס המעות בשביל תביעה שיש לו על המלוה אף שיש לו מגו. כיון דהלוה מחויב לשלם ע"ש [וכן מוכרח ע"כ לפי שי' דאל"ה גם השולחני צריך שבועה כמו חנוני ופועלים בסצ"א ותיקשי גם לדידי' למה לא נקט שבועת השולחני. וע"כ דהשולחני מפסיד וליכא עליו שבועה כלל] וא"כ אין הסוחר מפסיד כלל וא"כ מה לו לסוחר עם הסרסור להשביעו ואין לו עמו שום דו"ד כלל והוא תי' גדולה לשי' ואפי' לפי שי' הב"ח דנקנה להסרסור במעמ"ש צ"ע בזה דהתם נמי בזכי נקנה להמלוה. וכ"ש כאן לשי' הרא"ש דס"ל דחוזר על הנותן צע"ג לענ"ד:

סי"ח אבל אם מודה לוי שעל שכר החפץ הבטיחו כו' אינו חייב ללוי כלום כו' דשכירות אינה משתלמת אלא לבסוף בש"ך האריך להקשות דנהי דאינה משתלמת. מ"מ קיי"ל דישנה מתחילה ועד סוף וא"כ לא גרע ממלוה בתוך זמנה ולענ"ד נ' בפשי' דהא כ' התו' בב"ב (דף ה) גבי קובע זמן לחבירו דאפי' למ"ד אדם פורע בתוך זמנו מ"מ שכירות בית אין משלם קודם זמנו דשמא יפול ביתו של משכיר ויוציאו ע"ש וכוונתם בגוונא דכשישכור אח"כ בית יהי' לו הוצאה כנגד כל מה שדר דל"מ לי' מידי דבכה"ג פטור זה מהשכר לגמרי כמבואר לקמן סש"י ס"ב בהג"ה. ובכה"ג שייך לכל שכירות דאם יאנוס ולא יהי' מהני לי' מידי מיפטר לגמרי ואם כן פשוט דלא עדיף מכתובה דאין החיוב ברור דכת' הפוס' דא"י להקנותה וז"ב:

סקפ"ב שליח המקבל יש מש"א דמהני ל"י למה כתב בלשון יש מש"א כו' ולענ"ד דכיון דטעם הרא"ש דזכות הוא לו לקנות וזה לפי שי' דווקא דהמקבל חוזר על הנותן וליכא אלא זכות אבל לשי' רו"פ בס"ט דאינו חוזר דהוה גם למקבל חוב תו ל"ד אלא לשליח הנותן דל"מ ואף דאפשר דווקא הפקעת הנפקד והנותן דהוה חידוש דקונה בלא קנין אבל הפקעת המקבל לא הוה חידוש ומהני שליחות מ"מ נראה דאין לחלק דכולה מכח חידוש ודו"ק:

סכ"ב וכן עו"ג כו' וא"י לומר אנוס הי' כו' נראה מכאן דאע"ג דקיי"ל לקמן דאין חזקה לעו"ג כמו גזלן דירא למחות מ"מ לא הוה כגזלן דקיי"ל בסקנ"א דגם הודאה ל"מ דהרי משמע כאן דמהני הודאתו וכן משמע מדברי הרשב"ם בב"ב גבי נכסי כותי דמכי מטו זוזי לידו אסתלק לי' וישראל ל"ק אלא בשטר. דכ' דהוה כמו ר"ג דלא מחזיקי בן שדקדק וכ' ר"ג ולא כגזלן דל"מ הודאה ודו"ק. מיהו לפמש"כ התוס' דעיקר החיוב כאן לפי שנתרצה הישראל ליתן נתחייב ע"ש י"ל דלא קאי הכא לענין הודאה כלל ומיירי דבאמת חייב לו ולא קאי אלא על הריצוי אבל אי טוען שאינו חייב לו כלל יש לומר דלא הוה הודאה וצ"ע:

שם ואם העו"ג אנס לישראל חייב לפרוע גם לישראל כו' ל"י למה לא יתחייב המקבל מדד"ג כמו ברישא בישראל לכותי דאף דהעכו"ם ל"ק אם הוכרח ליתן לכותי הפסיד הנותן וה"נ בישראל שקנה מכותי הוא גורם לו להפסיד בקבלתו ואולי דהכא לא ברי הזיקא כ"כ. אבל מתשו' המרמ"ל שהביא הש"ך בסקצ"ט גבי ישראל הקונה שט"ח מכותי דצריך להעמיד ערבות ללוה שישלם לו אם יגבה העו"ג שנית ופשוט דודאי קונה הלוקח את החוב. אלא דאם יגבה הכותי מחויב מדיני דגרמי הרי שאינו מחלק בזה [ובש"ך שם נראה שלא הבין כן אבל לענ"ד ברור כמש"כ] ואולי דהכא לא הו"ל לנפקד להתרצות ליתן לו וצ"ע:

שם סקק"ב האריך דלמה לא הזכיר דהר"מ מפונטייז"א חולק בדין דהוציא על הפקדון ע"ש. ולענ"ד סמך על תשו' הרא"ש כלל כ"ז ס"ו שהביא בד"מ סקכ"ח סק"ב דכתב בהדיא דהנפקד שהוציא על הפקדון חייב לשלם לו כל מה שהוציא ע"ש ולקמן סרצ"ב ודו"ק:

סי' קכ"ז סמ"ע סק"ב ודע דגם הרמב"ם ס"ל חילוק בין טמונים לגלוים בקנתה קרקע אלא דס"ל דיש חילוק בין מכר ובין הלואה דלא ניחא לי' לשוי' נפשי' עבד לוה כו' הנה חילוק זה כבר דחו התו' גבי מעות גלוים דבשלמא במעות טמונים למ"ד דבמכר אפילו בטמונים ל"א לגלויי זוזי וקנתה הקרקע שפיר אמרינן בש"ס שם דאף דבמכר אמרינן דקנתה אף בטמונים אע"ג דמן הדין טמונים הם בחזקת גנובים ממנו והם שלו. אפ"ה אמרינן דמ"מ נתרצה להקנות לה אבל בהלואה לא אמרינן הכי כיון דטמונים הם בחזקת שהוא שלו ודאי לא נתרצה להקנות עליו שעבוד דעבד לוה אבל לדידן דקיי"ל דבטמונים דהם שלו אפי' במכירה ל"א דודאי נתרצה להקנות לה וא"כ באינם טמונים דקיי"ל דקנתה. אי ס"ד דהם שלו למה ל"א גם בהני דלא היה יכול להוציא מידה אלא בהך גוונא. וע"כ דבאמת כיון דאינם טמונים אינם בחזקתו וה"ה שלה וא"י לתקוף מידה. וא"כ מאי מהני בהלואה דלא ניחא לי' לשוי' עבד לוה. מאי איכפת לן דלא ניחא ליה כיון דאינן שלו ואפי' תקף בפירוש א"י להוציא מידה וע"כ הוא עבד לוה אבל ע' בב"י דהרה"מ כ' חילוק אחר אע"ג דבאינן טמונים הם בחזקתה ואפי' תקף מידה הרי הוא חייב להחזיר לה. ומש"ה במכר קנתה מ"מ בהלואה כיון דנתרצית להלות לו ומעות שלה הרי הדין דילקח בהן קרקע והבעל אוכל פירות ולא ליתן בתורת הלואה א"כ מסתמא הודית שהן שלו. ונתנה לו למתנה. ומהתי' על הסמ"ע שלא הזכיר דברי הרה"מ. ולפ"ז אין להקשות דא"כ בש"ס נמי כדפריך למ"ד דל"א לגלויי זוזי מהא דלוה מן האשה לשני לי' גם כן הך חילוק דשאני בהלואה דמסתמא נתנה לו לשם מתנה די"ל בפשי' כיון דלדידי' אפי' במעות טמונים דהם שלו לגמרי ס"ל דמסתם נתרצה להקנות לה מרצונו ואי לא הוה אמרינן חילוק דעבד לוה והלואה כמכר א"כ לא הוה שייך לחלק דנותנה לו למתנה דאפי' בשלו לא ניחא לי' כ"ש בדידה וע"כ הוצרך לחלק הך סברא דבהלואה לא ניחא לי' לשוי' עבד ובודאי אינו מתרצה להשתעבד לה. וא"כ השתא אפי' לדידי' דס"ל דבמכר ל"א לגלויי זוזי וקנתה אפילו בטמונים. בהלואה אפי' באינם טמונים דהוא בחזקתה מ"מ כיון דהיא נתנה לו במה שאינה מחויבת מן הדין שפיר אמרינן דהוא מתנה וכ"ש דידן ודו"ק:

ש"ך סק"ד האריך להביא דברי הפו' דאפילו במעות טמונים כשהם בידה נאמנת שנתנו לה ע"מ שאין לבעלה רשות בו ולא ידעתי למה לא הביא מקור הדין דברי התו' ב"ב נ"א דכתב שם גבי קבל מן האשה דיכולה ליתן לאחרים גם כן כיון דהדין דיחזיר לאשה ויכולה היא ליתן להם ע"ש. וא"כ ודאי אין לבעלה רשות בהם דאי ל"ה אינה יכולה ליתן לאחרים וקאי שם בהדיא במעות טמונים דהא מסקי דאם תקף הבעל אין מוציאין והיינו בטמונים כמבואר שם. הרי בהדיא דאפי' בטמונים נאמנת שאין לבעלה רשות בהם ע"ש ודו"ק:

ס"ב אבל לידתן בקדושה רוח חכמים נוחה הימנו ע' סמ"ע מש"כ ליישב הא דלא רצה רבא להחזיר לר"מ. וע' מש"כ בזה לקמן רס"י רנ"ו:

סי' קכ"ח ש"ך סק"ג האריך בטעם הרי"ף דלא הביא הירו' דגם דוחק פטור וכתב דהירו' למד כן משוקל לו שקלו וש"ס דילן מוקי לה באבוד וגבוי כו' ותמהני בזה דהא כיון דהביא אפי' הי' עליו משכון דהוא נלמד נמי מהך דשוקל שקלו דממשכנין