חבל יוסף (אולם המשפט) חלק ב קכח

דברי הת"ה אינן סותרים לדברי הרמב"ם ודו"ק:

שם אבל אם מעט שמירתו כגון ש"ש שמסר לש"ח כו' פושע הוא. השיך סקמ"ו העלה בשיטת הרמב"ם. דחייב אפי' באונסין שאצל השני כשיש לתלות האונס בשביל הפשיעה. והנה פשוט לענ"ד דודאי אין לחשוב פשיעה דבכאן אלא פשיעת גו"א. וע"כ דשיטת הרמב"ם בתחילתו בג"וא וסופו באונס חייב והנה התו' סו"פ הפועלים הוכיחו שם מהא דרועה שהניח עדרו ובא לעיר דאומדין אם יכול להציל חייב ואם לאו פטור ולא אמרינן דהוי תחילתו בפשיעה ליכול להציל וע"כ כיון דעל בעידנא דעיילי אינשי דלא הוי אלא כעין גו"א [דהא ש"ח פטור בזה] לא אמרינן בכה"ג תחילתו בפשיעה וכו' ע"ש. והנראה דבאמת להרמב"ם לשיטתו אין דבריהם מוכרחים כלל. דהרי שיטת הרמב"מ בסי"ב דש"ח שהניח עדרו ונכנס לעיר אפי' בשעה שאין דרך ב"א לכנוס אם לא היה יכול להציל פטור ואף דבשעה שאין דרך לכנוס הוה פשיעה גמורה לא תחילתו בפשיעה כו' וכבר ביאר הרי"ף דסוגיא דסו"פ הפועלים הנ"ל דקרי לה תחילתו בפשיעה התם הוא אביי לשיטתו בהמפקיד דכתב שם התוס' דס"ל דאפי' אין האונס מחמת הפשיעה חייב [והוא דלא כהלכתא ע"ש] ולדידן בזה דאין לתלות האונס בהפשיעה אפי' תחילתו בפשיעה גמורה דעל בעידנא דלא עיילי אינשי פטור כיון דאין לתלות האונס בהפשיעה וכדפסק בסי"ב כנ"ל. וא"כ אין ראיה כלל די"ל בפשיטות דדוקא בכה"ג דאין האונס מחמת הפשיעה דלדידן קי"ל בזה דתחילתו בכל ענין פשיעה פטור. אלא דאביי הוא מחייב בזה. מ"מ לא החמיר בזה אלא בפשיעה גמורה. אבל בפשיעה שאינה אלא כעין גו"א כגון דעל בעידנא דעיילי אינשי כיון דאין האונס מחמת הפשיעה אין להחמיר כ"כ. אבל באונס שיש לתלות מחמת הפשיעה ודאי די"ל דהאונס גופי' חשיב לגמרי כפשיעה ואפי' בתחילתו כעין גו"א י"ל דחייב ואין שום ראי' מכאן. וא"כ ע"כ דכל זה אינו אלא להרמב"מ לשיטתו אבל לשיטת התוס' והרא"ש וכן ס"ל להראב"ד דההיא דרועה דשם חשיב האונס מחמת הפשיעה והביא הרב דעתם לקמן סש"ג ע"כ א"א לומר כן וצ"ע:

ש"ך ס"ק מ"ט הביא להסתפק בהתנה ש"ח להיות כש"ש אי מחויב גם על השבועה שנאנסה. ובסי' ס"ו ס"ק קכ"ח העלה בפשי'. דאפי' קנו מידו בפירוש שישבע ל"מ דקנין דברים בעלמא הוא. ונראה דס"ל דהכא דאלים טפי דמשתעבד בדברים בעלמא בלא קנין. חל החיוב אפילו על השבועה. וכעין זה שיטת הרמב"ם גבי מתחייב בדבר שא"ק דאע"ג דבקנין ל"מ אגב דמחתני אהדדי מהני ע' כ"מ פכ"ג מאישות ולענ"ד צ"ע. וראיתי במח"א שהקשה מסוסכ"ב שקנו מידו לשבע חייב ע"ש ולענ"ד דהתם מטעם הודאה כיון שחבירו יש לו תביעה עלי' וע' תוס' ב"מ (ע"ד) גבי אסמכתא ומבו' יותר במש"כ בסו"ס סי"ג ע"ש ודו"ק. והאחרונים שם כתבו דהכא אין החיוב על השבועה אלא שמתחייב לשלם כשלא ישבע. אבל באמת קיי"ל בשבועות שומרין דחשוד פטור כמבו' בסי' צ"ב. וא"כ ע"כ אי כאן חיוב ממון גמור וצ"ע:

סמ"ע סקנ"ב וכ' כן בשואל וכ"ש באינך דפטור. גם ו' דוכי ישאל כו' ע' ברי"פ השואל דק"ו איפרוך דמה לשואל שכן אונס ומסיק מו' מוסיף על ענין ראשון. ע"ש:

סי' רצ"ב ש"ך סק"ד האריך בישוב דברי הסמ"ע דאע"ג דקיי"ל דבשליחות יד יש שליח לד"ע היינו כשאין לו לשליח לשלם או שאינו בר חיובא אבל בלא"ה השליח חייב. והקצוה"ח והנתי' פקפקו עליו דכיון דרבי רחמנא דיש שליח. והוא נקנה למשלח. א"כ אין על השליח שום חיוב ע"ש באריכות. ואני תמה בד"ק דלכאורה דברי הש"ך ברורים דהגע בעצמך הרי ששלח שליח ללות מנה והלך ולוה מאחד ולא הודיעו שהוא שליח של פלוני דאף דודאי נתחייב גם המשלח לפחות כשהגיע הממון לידו מ"מ לגבי' המלוה ודאי דהוא תובע לשליח דיכול לומר מאי איכפת לי למשלח. אתה לקחת ממני. וה"נ נהי דרבי רחמנא בזה דיש שליח לחייב המשלח מ"מ למה יפטור זה שלקח ממנו ממונו בלא דעתו. ומאי איכפת לן במשלח. ומה שדימה הקצוה"ח למעילה התם פשוט דאין התשלומין משום חיוב ממון דבאמת קיי"ל כי יאכל פרט למזיק אלא בשביל כפרה ורמי רחמנא חיוב כפרה על המשלח וממילא ליכא חיובא על השליח ודו"ק. אבל לענין חיוב ממון ודאי חיובא על תרוויהו וז"ב לענ"ד וע' לקמן במש"כ בסש"פ ויש שם סיוע לדברינו כאן ודו"ק:

ובאמת מה שנראה מדברי הסמ"ע דבלא ידע שליח פטור אינו ברור בעיני דלכאורה הוה ככל חיוב ממון דחייב אפי' בשוגג וגם לשון אין שלד"ע שכ' הוא מגומגם קצת ודו"ק:

שם סקי"ט אבל אם הי' מוצאים אותו הגנבים בל"ה פטור כן מוכח בהה"מ דמודה בזה להרשב"א ע"ש. ונראה בכונתו דהיינו אפי' אי ליכא סברא דאדעתא דהכי נתנו לו לשמור. כגון שעכבו בידו בפשיעה בלא רצון הבעלים. מ"מ פטור משום דכיון דהיו יכולים הגנבים לשלוט בו כמאן דקלי' דמי. אבל באתי אדעתי' דידי' כגון שהי' אמיד. בזה אדרבה אפי' לשי' הרשב"א גופי' ע"כ חייב הנפקד דהא לשי' איירי סוגיא בהי' יכולים לשלוט ואמרו בזה דבאמיד חייב. והטעם משום דבזה מסתמא לא הי' מחפשים אחר הפקדון. אלא הי' נוטלים ממון של הנפקד עצמו ודו"ק:

ס"י בהג"ה יכול המוחזק לומר לשאינו מוחזק דילמא שלך נאבד. ועש"ך דאפי' הוה של המוחזק רוב אין הולכין בממון אחר הרוב נגד חזקה. והנה לשיטת הרמב"ם דתפיסה מספק מהני. כ"ש דמהני הכא תפיסה דהא הכא ג"כ הוה דררא דממונא דהיינו דבלא טענותי' נולד הספק לב"ד. ועוד נראה דבהי' הרוב מהמוחזק אפשר דגם להרא"ש יהי' מהני תפיסה. דהא בטוען ברי מודה הרא"ש דמהני תפיסה. והרי אמרינן בר"פ האשה שנתארמלה דכיון דרוב נשים בתולות נשאת הוה כברי ושמא ע"ש וא"כ נראה דה"ה הכא דאפי' שמא ושמא הוי כברי ושמא. אלא דאפ"ה א"י להוציא לכתחלה. אבל כשתפס מהני לי' התפיסה כמו בטוען ברי והרי חבירו אינו טוען אלא שמא [ומיהו בברי וברי ורוב משמע בכ"ד דל"מ תפיסה כיון דמ"מ חבירו מכחישו בברי אבל בשמא ושמא אפשר דמהני בכה"ג] וכ"ש הכא דחבירו אינו אלא כתפס קודם שנולד הספק דהרי לא נתברר בחזקתו מעיקרא וצ"ע כעת:

שם בהג"ה וכל דפריש מרובא פריש עד"מ ס"ס ר"פ דהיינו עד שיהיו שוין תולין דהוא מהמרובה ואח"כ שניהם שוין בהפסד וע"ש בחי' במה שנתקשה לי בדין קבוע:

ש"ך ס"ק כ"ז דהפקידו לו ב' אזלינן בהו בתר רוב אע"ג דשל נפקד לבדו הוא רוב משל שניהם ביחד הולכין בין שניהם אחר הרוב. צ"ע קצת לפי הסכמת האחרונים דחזקת ממון אינו בתורת בירור על המעשה אלא דאין מוציאין מהמוחזק. א"כ לא שייך כאן רוב ביניהם דאי בתר רובא אזלת הוא מהנפקד ודו"ק:

סמ"ע ס"ק כ"ח דמה שדרך להתחסר א"צ שבועה וע' ט"ז דא"כ לוקי הך דיוציא לו בהכי ע"ש ופשוט דלשון יוציא לו משמע בדבר שאינו נודע אלא מפי האומד ופשוט:

סי"ג מוציא לו שתות ליין עש"ס דר"י סבר חומש. ומסיק בש"ס דלא פליגי ומר כי אתרי' משום גרגושתא ולפ"ז תלוי בחילק המקומות וצ"ע דלא ביארו בזה הפו':

סי"ז המפקיד חמץ אצל חבירו כו' ה"ז לא יגע בו עד שעה חמשית. במג"א סי' תמ"ג כתב דבלא יהי' יכול למכור בשעה ה' בריוח יכול למכור קודם. ולענ"ד צ"ע דלכאורה מה שאינו מוכר בשעה ד' דלא חזיא תו לישראל ודאי דזה הוה כבר כיותר מכדי חסרונן ואפ"ה אמרו לא יגע בו. ובארו בסי"ח דהטעם שמא יבאו הבעלים ויטלו שלהם. אלא דצריך להבין בטעם זה דלא אמרינן כן בכל מקום בחסר יותר מכדי חסרונן ולולי דמסתפינא ה"א דהא בסוגיא דהמפקיד דמי בש"ס דין מכירת פקדון לדין מורידין קרוב לנכסי שבוי ואף דבמסקנא שם חלקו בזה. מ"מ חזינן דדמי להדדי. וא"כ י"ל כמו דקיי"ל בסרפ"ה דאין מורידין קרוב לנכסי רטושים משום דמדעתי' אזיל ולא פקיד ה"נ בחמץ כיון דהבעלים גופי' יודע שיאסר והלך ולא צוה אין לו ליגע בו ומ"מ אחר שכבר נאסרה לישראל בשעה חמשית והתחיל כבר לאבד ודאי ראוי להציל ועסמ"ע סק"מ. וצ"ל דהך דסי"ח נמי מיירי בכה"ג וצ"ע ולפ"ז יש מקום לומר דבהלך והי' דעתו לחזור ואח"כ אירע לו אונס אפשר דהוה כדין דמורידין שם דבכה"ג חיישינן לתקנתא וה"נ בכאן צריך למכור קודם. ובזה יתישב היטב הא דס"ד בפסחים (י"ג) דמוכרה לישראל דצריך להבין במאי פליגי. ולפ"ז י"ל דס"ד דאיירי בכה"ג ע"ש ודו"ק. אמנם לדינא צ"ע בכ"ז דהפוסקים סתמו דבריהם ולא משמע כן וה' יורה לנו צדק:

סי' רצ"ג ס"ג בהג"ה ואם לא הי' יכול להניחו והוצרך להוליכו עמו וכו' י"א דפטור הנפקד ע"ש במרדכי דהיינו דבכה"ג יכול להחזירו למפקיד ואפילו במדבר ופטור משמירה