חבל יוסף (אולם המשפט) חלק ב קכז

ש"ך סק"ח הביא דברי הג"א דבבית לכ"ע מסתמא קיבל עליו נטירותא. וכ' דגם הרא"ש אינו חולק ע"ז ולענ"ד צ"ע בזה מדברי הרא"ש שם שכ' בבעיא דאי מקבל עליו גם נטירותא דעלמא, ומשמע ליה שם דלא שייך בעיא זו אלא בסתמא. והקשה מזה על הרי"ף שפסק כרבי דבסתמא לא קיבל עליו נטירותא כלל. והא ע"כ בעיא זו אזלא אליבא דרבנן. ע"ש שנדחק בזה. ואי ס"ל סברא זו דבבית לכ"ע קיבל נטירותא בסתמא. א"ש בפשי' אליבא דרבי ג"כ ובבית. וע"ש בתוס' מה נקרא דעלמא. ומ"מ ודאי שייך ג"כ בבית. וע"כ דלא ס"ל דהג"א. וכן נראה לכאורה סוגיא דהאומנין בבעיא דהנח סתם דפשיט מפלוגתא דרבי ורבנן ובמסקנא חילק בין שוק לחצר ומשמע בהדיא דליכא חילוק אחר וצ"ע:

ס"ד הזהר בו של כסף הוא אינו חייב אלא בשל כסף ע' קצוה"ח שהביא מהמרדכי והש"ך בסע"ב לענין הי' סייף יקר דכ' דכיון דלא אסיק אדעתי' שהוא יקר אינו חייב בשל יקר. והוא השיג עליהם דהא אם נתייקר הרבה אפי' עד עשרה בדמים חייב ביוקרא דעכשיו ע"ש. ובאמת מבואר בדברי' דעיקר סברתם משום דלא אסיק אדעתי' ע"ש במה שחילקו מאבן יקר דשכיח שהוא יקר והו"ל לאסוקי אדעתי'. וא"כ ה"נ שינוי השערים שכיח כדלעיל בסי' רכ"ז והו"ל לאסוקי אדעתי' ובנתייקר בדבר דלא שכיח הוא גופי' צריך ראי'. ולפי שיטת המרדכי והש"ך נראה באמת דלא מחייב ודו"ק:

וע' ש"ג פרק השותפין בהי' בידו חפץ משל עו"ג ובא א' וגנבו ממנו ומחל לו העו"ג אין הגנב חייב לשלם דא"ל מאי אפסדתיך וה"ר מהא דגנב מצי פטר נפשי' בכבש בסו"פ מרובה והוביאוהו האחרונים. ולענ"ד צריך ע' בזה מהא דפרק המפקיד דהשוכר פרה מחבירו והשאילה לאחר ומתה כדרכה דס"ל לת"ק דישבע שוכר שמתה כדרכה והשואל משלם לשוכר ולא מצי השואל למימר מאי אפסדתיך ור"י לא פליג אלא דתחזור פרה לבעלים הראשונים דאינו עושה סחורה בפרתו של חבירו ובא"ל המשכיר אם תרצה להשאילנה יהי' דיני עמך ודינך עם השואל קיי"ל בסש"ז דהשואל משלם לשוכר ולא אמרינן סברא דמאי אפסדתיך וצ"ל דיש חילוק בין שומר לגנב דשומר מתחייב יותר משום שקיבל שמירה וכה"ג כ' התוס' בפרק הכונס (דנ"ו) לענין כחשא דהדרא והרקיבו מקצתם דגזלן פטור ושומר חייב ע"ש. ולפ"ז בהי' לו חפץ מעו"ג ומסרו לשומר ופשע בו חייב. וצ"ע לדינא:

ס"ז המפקיד אצל חבירו בין כלים בין מעות ואמר השומר א"י אנה הנחתי ה"ז פושע כו'. כונתו לעובדא דכיפי דר"נ (בדל"ה) ועובדא דזוזי דרבא (בד' מ"ב) ע"ש. ובעיקר הדין נתקשה לי דהא מבו' בסו"פ כיצד הרגל גבי הי' לו אבן בחיקו ושכח דמד"ד פטור ואע"ג דמבו' שם בסמוך דברו"מ חייב ד"ד. וע' נ"י בסוגיא דאשו משום חציו דשכחה חשוב אונס טפי מרוח מצוי' ע"ש. וא"כ כיון דקיי"ל דש"ח פטור כדנטרה בדלת שיכולה לעמוד ברו"מ דכלתה לו שמירתו. א"כ ה"נ הו"ל למיחשיב שכחה לאונס. ולכאורה היה אפשר לחלק דדוקא שכחה לשעתו הוא אונס. אבל שישכח לגמרי שלא יוכל לזכור כלל זה ודאי פשיעה טפי. אבל לפ"ז בשכח ולא סגר הדלת יש לפוטרו ולא משמע כן. ואולי דשומר על אותו דבר צריך לשמור טפי שלא ישכח אותו וכן שורו ובורו ששמירתן עליו. אבל אבן בעלמא לאו אדעתי' וצ"ע כעת:

סי"ג וכלי כסף ע' סמ"ע דהיינו בגדים מחוטי כסף. דאלו כלים גמורים של כסף לא גרע מכספים בסט"ו דאין להם שמירה אלא בקרקע. והוא מפורש בהדיא לעיל סרס"ז גבי שומר אבידה דכלי כסף משתמש בהם בצונן. ופרש"י והובא בסמ"ע שם לפי שאין להם שמירה אלא בקרקע. וכן בכלי זהב אמרו שם כן. אלא דא"צ להשתמש בהם לפי שאין מתקלקלים לעולם ע"ש:

סט"ו ויתן עליהם טפח עפר ע' סמ"ע במה שהשיג על הע"ש. ואין דבריו מוכרחים דהתם מעיקר הדין אבל לענין גשושאי אפשר דהא עדיף טפי. וע' ש"ך במש"כ לפרש דהאידנא דאיכא טפוחאי היינו ולא גשושאי ולא פרומאי. והוא דחוק דא"כ למה לא סגי לי' בדקמייתא וע' שם היטב:

סט"ז ואם ת"ח הוא אינו חייב עד שישהא אחר שיבדיל כדי לקוברן כו' עסמ"ע שכתב דהטעם דילמא בעי זוזי לאבדלתא הוא דחוק דיקח מן המעות שמפקיד דצריך לקוברן מעות להבדלה. ובאמת משמע מדברי המגי"ד דלא גרסי לה. וכ"ה ברי"ף. ובאמת נראה דהרמב"ם והרי"ף לשי' ס' רצ"ט דקודם הבדלה אפילו התפלל אסור לעשות מלאכה. וא"כ ת"ח שאינו יוצא בהבדלת בה"כ בודאי אינו קוברם עד שיבדיל. ורש"י לשיטתו דתיכף כשהתפלל שרי. ומש"ה הוצרך לדחוק משום זוזי לאבדלתא וזה ברור. סכ"ג שהרי לא אמר לה שהם של פקדון עש"ך דאם הבן אומר שאמר לה והיא מכחשת צריכה לישבע דלא הוי נוגע כיון דפטור אפי' לא אמר לה. ולכ' לפי מש"כ בסקכ"א סקמ"ו דהיכי שבא הממון לידו ונתקלקל מתחייב גם על הכחשת נוגע ע"ש א"כ ה"נ אפילו הבן נוגע משביעה ע"פ. ונ"מ לענין ש"ש דכ' לעיל דהו"ל לפרש וכשאומר הוא שפירש. וא"כ פשעה האם שלא קברם. והיא חייבת והוא נפטר לפ"ד ואפי' היא מכחשת [וכן הוכחתי ברסקכ"א דכן הוא לשי' האומרים דאפי' אין להם לשלם פטור]. ולפי דבריה שלא פשעה לפי שהוא לא פירש לה וא"כ הוא פשע בזה והוא חייב והיא פטורה והוי נוגע גמור ושניהם פטורים ולפי זה צריכין שניהם לשבע וצ"ע:

סכ"ד ואם אין להם לשלם. י"א דבעה"ב חייב וי"א דפטור. והנה הביאו ראי' מסוגיא דפרק הכונס דמסר שומר לרועה דנכנס תחתיו ומשמע דנכנס תחתיו נגד הבעלים ואין להם דין עם הראשון כלל וכן פרש"י שם בהדיא ואזלי בעלים ומשתעי דינא בהדי שני והראשון מסתלק כו' אמנם לפי שיטת הרמב"מ בס"ס שצ"ו בשיטת המשנה דהכל הוא לענין הניזק דשור שהוא אצל שומר שהזיק אינו גובה אלא מהשומר והבעלים נפטרים ע"ש וכן הוא הדין לענין מסר ראשון לשני כשהי' לו רשות למסור לו דהראשון כבר יצא דין שמירתו ואין החיוב אלא על השני ע"ש בסמ"ע סוהס"י א"כ אין ראי' כלל די"ל בפשיטות דדוקא לגבי הניזק דאין לו חיוב אלא על הפושע בשמירה. כשנכנס השני אין לו עם הראשון כלום אבל לגבי הנפקד ודאי אף דלא הוי פשיעה בשמירה כיון דרגיל אצלו מ"מ הרי עיקר האחריות כבר קיבל עליו הוא. ולא איכפת לי' לבעלים בהשני וגם חיוב השני עלי' דידי' רמי. אבל הראב"ד חולק שם. וסבר דהניזק יכול לגבות מכולם דכולם שמירת השור עליהם. וע"כ צריך לפרש הסוגיא לגבי הבעלים כפרש"י. ויש ראיה דהראשון פטור לגמרי ודו"ק. וע"נ דגם להפוטרים דוקא בשומרים דלא קבלו אלא לשמור במה שבידם וא"כ כשמסרו לאחר שהם שומרים במה שבידם כבר יצאו ידיהם משמירתם אבל שואל דמקבל עליו אונס מתה דאינו בידו כלל א"כ לא נפקע חיובו במה שמסר לאחר ולא הבנתי דבריו כלל דהא פוטרים את הראשון אפי' פשע השני ולא שמר כראוי ובזה ודאי לא שייך כלל שיצא הראשון ידי חובתו וע"כ דלשי' כיון דנתן לאחר נפקע החיוב מעליו לגמרי ואין לחלק בשואל. ואולי דמה שאין השני משלם או שאין לו חשיב כאונס לגבי ראשון ולא שייך לפטור אלא אותם שאין חייבין באונסין וצ"ע:

סכ"ה וי"א דאם היה ש"ש חייב דהו"ל לפרש אל תשליך זה נראה דהשמש פטור אפילו אם הוא ש"ש ולא אמרינן דש"ש הו"ל לדקדק ולא לשנות והוא כעין גו"א דש"ח פטור וש"ש חייב דאי ל"ה למ"ל בנפקד ש"ש לטעם דהנפקד הי' לו לפרש ת"ל כיון דהוא ש"ש הרי הוא מתחייב בגו"א דהשמש דלא הי' לו לשנות וע"כ דהשמש אינו מתחייב בזה אפי' הוא ש"ש ודו"ק:

סכ"ו אם דרך הבעלים להפקיד כו' פטור השומר הראשון כו' עש"ך דאם השני אינו רוצה לשבע הוה ראשון מחוייב שבועה וא"י לשבע משלם. וכתב הנתיבות דלפ"ז ביורשין פטורין דלא אמרינן ביורשין מתוך שאיל"מ ע"ש. ולענ"ד דזה לא שייך אלא היכי דהאב הי' יכול לישבע והם אינן יכולין לשבע מחמת שהם יורשין אבל כאן דהא דא"י לשבע הוא משום שמסרה לאחר א"כ התחלת החיוב הוה כבר משעת המסירה וכן כתב הש"ך סשמ"ב סק"ב ע"ש. וכבר נתחייב ונעשה חיוב על נכסיו ולא שייך לפטור היורשים, וזה כתבתי לפ"ד דהסכים לשיטת הש"ך. אבל בסי' ש"מ כתבתי דאין דברי הש"ך מוכרחין. אלא נראה כשיטת הב"י דבספק גמור אין לחייבו. אלא דספק אונס ל"ח ספק כלל. דיותר שכיח פשיעה. וא"כ כיון דאין זה נשבע או דאין מקבלין שבועתו. חשוב ודאי חיוב וא"כ אין בזה ספק כלל ובודאי גם היורשין חייבין ובזה יש ליישב גם מה שהשיג הש"ך בסקמ"ח על הסמ"ע לענין שבועה דלא פשעתי לשיטת הרמב"ם דאינו אלא מתורת גלגול דלפ"ז דאע"ג דאין השבועה אלא מתורת גלגול מ"מ כ"ז במקום שלהשומר נודע לו בודאי אבל מספק ודאי אינו נפטר. ובזה גם