חבל יוסף (אולם המשפט) חלק ב קכה

כחילוק הזה דהיכי דכבר זכה זוכין יורשיו אבל לא הי' אלא התחייבות ליתן נפקע החיוב במיתתו. וע"ש מילתא בטעמא:

סי' רפ"ז ס"ג מי שירש את אביו והשביח הנכסים ואח"כ נודע שיש לו אחים כו' אם קטנים הם השבח לאמצע. משמע דגם כאן אינו נוטל אפילו שכר טרחו ואפי' כיורד שלא ברשות. ונראה משום דכאן הוה כבעל השדה אריס דקיי"ל לקמן סשע"ה דאינו נוטל אלא מה שהנהו שלא הוצרך לטרוח וכאן דקטן מצווין ב"ד להעמיד לו אפטרופוס א"כ גם זה הטירחא לא הנהו כלל ע"ש ודו"ק:

שם ואם הי' גדולים הואיל ולא נודע שיש לו אחים שמין לו כאריס. עסמ"ע דדקדק לחלק מהא דס"א בהג"ה דבאין ניזונין יחד אין לו אלא כיורד שלא ברשות. ולענ"ד פשוט דכיון דזה חשב שהוא שלו לא מיקרי שלא ברשות. וכן מצינו בסרל"ב גבי השביח ונמצא מום במקח דנוטל בשבח כיורד ברשות. וכ"ה בסי' ק"ג לענין שומא דהדרא ובריש סקע"ה לענין לוקח שסלקוהו המצרן ע"ש:

סי' רפ"ח ס"א וי"א דגדול האחין אין שמין מה שעליו ע' מש"כ בזה בסקע"ו בס"ד:

ס"ב בהג"ה ואם ירצה האחד ליתן הדקל משלו ולקיים החלוקה הרשות בידו עסמ"ע שהקשה מרסקע"ה דבא להם אח ממדה"י קיי"ל דבטלה החלוקה לגמרי וכתב ליישב דהתם שאני דבתחלה בטלה כל החלוקה והנה כבר כ' ברסרל"ב דזהו סברת הרשב"א. אבל לדידן דקיי"ל דנמצא המקח חסר הוי מ"ט. וא"כ ה"נ לכ' הוי חלוקה בטילה כיון דחסר הדקל אבל באמת א"ש דנהי דמה שחסר הוי טעות והוא מום ע"מ כשהוא נותן את הדקל משלו והרי המום בחלקו והוא מוחל עליו ודאי פשוט דשוב אין להאחר שום תביעה ואפי' לשי' הר"י והרא"ש בנתאנה יותר משתות דהמאנה ג"כ יכול לבטל מ"מ כשכבר גלה הנתאנה דעתו שהוא מתרצה מודה וה"ה במום וכמש"כ בסרל"ג. [ואף דהוא תובע את הדמים ובמום קי"ל דא"י לתבוע את הדמים אלא יכול המוכר לומר או קחנו כמו שהוא או יתבטל המקח. הכא שאני דהחוב מכח אביהם וכיון דמחמת גוף הדקל אין תביעה אלא מכח הדמים אין בזה טעות בחלוקה כדמוכח בהדיא בסרע"ח ס"י ע"ש. וכמש"כ הרא"ש בפ"ק דב"ק ס"ו ע"ש], וא"כ דוקא בבא להם אח ממדה"י דאותו האח הוא מבטל כל החלוקה ואף אם ירצה אחד לפייסנו הרשות בידו לבקש דוקא גורל חדש וא"כ אף אם יפול הגורל על שדה אחת מ"מ כבר בטלה מעיקרא כל החלוקה שהרי לא היה בידם לפייסנו וכמש"כ בסרל"ב ס"ה מתשובת הרא"ש סי' רכ"ז. אבל בכאן כשזה נותן הדקל והרי המום בחלקו ומוחל עליו אין להשני שום טענה. שוב ראיתי שזה כונת הט"ז אבל קיצר בדבר וגם כתב דרך השגה על הסמ"ע. ופשוט שגם הסמ"ע כיון לזה. דהיינו דהתם בטלה כל החלוקה לפי שאינה בידו והכא בזה דנותן משלו ה"ה בידו. ובתשובת הרא"ש דסוף סי' רכ"ז נמי כיון דהי' המום בחלק האחד ותבע עליו ולא היו יכולין להשלים אלא בקנין מבני מבוי מדעתם כבר נתבטל וכמש"כ בסרל"ב ס"ה ע"ש וז"ב:

סי' רפ"ט ס"א בהג"ה ואין לב"ד רשות' לחלק בדבר דשייך בו גוד או איגוד וי"ח. וכבר הביא המחבר מחלוקת הזה בסוסקע"א ע"ש:

ס"ה יורשין שמקצתן לקחו מנכסי מורישם כו' והיורשים שלא לקחו מערערים שלא ליטול לקבורה הדין עמהם לכאו' צ"ע מהא דלעיל סק"ז דקרוב אינו יכול לעכב קבורתו אפי' בשביל חוב ע"ש ואפשר לומר דדוק' שם שכבר הוציא המעות בידו בתורת מלוה והוא בא עכשיו לגבות אבל כאן הוי כמבקשים מאחד שיתן הוא לבדו הכל דודאי אינו חייב יותר מכולם וא"כ בידוע שאין מזומן ביד השאר ליתן עכשיו אפשר דא"י לעכב וצ"ע:

סי' ר"צ ס"א וכן אם מינה המוריש אפטרופוס קטן או אשה הרשות בידו וע' ב"י שהביא בשם ר"י ורשב"א בשם התוספתא דאפי' לא מינה אותן בפירוש אלא הי' רגיל לסמוך עליהן במשא ומתן שלו רשאין ב"ד למנותן וכ' דאפשר דהפוסקים לא נחלקו עליהן בזה והובא בסמ"ע סק"ז ומשמע שמסכים כן לדינא. אמנם לענ"ד צ"ע שהרי המחבר השמיטו כאן ובאמת הביא שם בב"י תיכף אחר דברים אלו דברי הרא"ש בתשובה שהביא הרב בהג"ה דהי' לו אפטרופוס על נכסיו ומת אין מניחין אותו אפטרופוס על יתומים אלא מעמידין הראוי דלא מיקרי מינהו אבי יתומים אלא כשמינהו סמוך למיתתו ולכאורה ה"ה חולק בפירוש על סברא זו. אמנם לפמש"כ הסמ"ע בטעם הרא"ש די"ל דלא האמינו אלא בחייו דהי' יודע דלא הי' יכול להעיז נגדו ע"ש. וא"כ י"ל דאין כאן מחלוקת דלא שייך זה אלא לענין נאמנות אבל בקטנים ונשים דהטעם דלא בקיאי במו"מ לא שייך כ"כ. אבל במקור דברי הר"י והרשב"א שדקדקו זה מהתוס' ע"ש. הרי גרסינן שם גם עבדים ובעבדים קיי"ל בכל מקום דאינן נאמנים וא"כ ע"כ הם חולקין. ואחר שהביא הרב דברי הרא"ש ע"כ אין לפסוק כסברת הר"י והרשב"א הנ"ל וצ"ע. ובאמת מדקדוק לשון הרא"ש עצמו בב"י שכתב אינו אפטרופוס על יתומים דלא מיקרי מינהו אבי יתומים אלא כשמינהו סמוך למיתתו נראה דכונתו דבכה"ג לא הוי עדיין אפטרופוס ממונה מפי אבי יתומים [ונ"מ לענין שבועה וגם לההיא (דס"ל) כגון ביש לחוש עליו דבממונה כבר ל"ח וזה אכתי לא הוי כנתמנה] אבל מ"מ רשאין ב"ד למנותו. אמנם לשון הרב בהג"ה לא משמע כן כלל וצ"ע. ולשון סמוך למיתתו שכ' נראה לדקדק דהיינו אפי' בלא פירש בהדיא שעושה אותו על היתומים מ"מ בסמוך למיתתו תלינן דכונתו לאח"מ כמו בכל מצוה מחמת מיתה וצ"ע:

סמ"ע סק"י וכ' זה לאפוקי ממה ששמעתי אומרים דכיון דב"ד רואין שטובתן הוא בכך אין ביד הקטנים למחות. באמת לא הבנתי דמידי אמירה דהני מששא אית בהו ובודאי תלוי בב"ד בכ"ד וצ"ע:

ס"ח בהג"ה דכמו שהאפטרופוס יכול ליתנן לאחרים כך יכול לקבל המעות לעצמם. עסמ"ע ובאוה"ג דהקשו מלקמן סרצ"ב גבי פקדון דאפילו בב"ד מוכר לאחרים ואינו מוכר לעצמו. וכבר כתבו התוס' בפסחים (י"ג) ובכתובות דפקדון של יתומים מותר לקנות לעצמן דהב"ד בעצמן הם המפקידים והוכיחו שם מעובדא דכיסתא דיתמי. וא"כ אדרבה משם ראי' גדולה לדין דכאן ע"ש:

ס"ט בהג"ה ומי שהי' בידו מעות של יתומים והלוה אותן על משכנות כו' והמלוה אומר שמתיירא מעלילות וכו' הדין עם היתומים ע"נ. ומשמעות המרדכי דבדיניהם שם כשאינו פודה בזמנו נחלט למלוה וא"כ מן הדין זוכין בו היתומים וא"כ אין עליהם אחריות עלילות שלו וכדלעיל סקכ"ה סוס"א בהג"ה ובכ"ד ודו"ק:

סמ"ע סקכ"ו אבל אם אין לפנינו כ"א חשש צד אחד בזה קיי"ל כהטור בסי"א שצריך לעשות ע"פ ב"ד. כן נראה להגיה קיי"ל כהטור אבל הטור עצמו ס"ל דבכ"ג צריך רשות ב"ד ויתיישב קושיית הש"ך ע"ש. ובפירוש חשש צד אחד נראה דהיינו לענין ספק אחר שמסתפק לו איך לעשות להרוחה באחד משני אופנים דאלו להוליכו בדרך מבואר בהדיא בסמוך דכבר הדין פסוק ובא. דלא הותר אלא בחשש הפסד ע"ש ודו"ק:

סי"ב בהג"ה והאפוטרופוס נאמן אם ידוע שהמעות של יתומים עש"ך שכ' דצריך דוקא נודע ללוה. ומש"כ דהוא לפמש"כ לעיל בסנ"ו ע"ש באמת האחרונים חלקו שם עליו. אבל א"צ לזה כאן דהא עכ"פ ודאי צריך שיטעון מיהו שנעשה שליש. וא"כ גם לפ"ד צריך מיהו שיטעון הוא שידע הלוה ע"ש. ומ"מ כ"ז לענין שיפטר אף משבועה אבל לטול בשבועה כיון דהאפוטרופוס ודאי ה"ה מורשה שלהם כבר פסק בעצמו בסוסע"ה דיכול לישבע וליטול ע"ש:

סט"ו ומי שנשתטה ב"ד פוסקין עליו צדקה אם ראוי ע' קצוה"ח שהאריך דהוא מדין שעבוד נכסים. ולא ירדתי לסוף דעתו דמ"מ זה שייך היכי דגברא בר חיובא וכגון לענין הצדקה שכבר נתחייב קודם שנשתטה. אבל לפסוק עליו אחר שכבר, נשתטה דפטור מכל המצות לא שייך כלל שעבוד נכסים כיון דגברא לאו בר חיובא ולמה יתחייב בצדקה ומ"ש מקטן דאין פוסקין עליו צדקה וצריך עיון:

סט"ז בהג"ה ראובן שאומר שיש לו מעות של יתומים כו' אבל אם אומר שצוהו לתת לקצתן כו' ויכולין להשביעו לפי שי' הרי"ף והרמב"ם לעיל בסצ"ג ובסע"ב דל"מ מגו לאפטורי משבועה ואפי' אין עדים שהי' שותפו צריך שבועה א"ש כאן דכיון דיש עליו שבועת שותפין תו ל"מ מגו. אבל לפי הסכמת האחרונים בשם דמהני מגו לאפטורי משבועה צ"ל ע"כ דהכא איירי בגוונא דליכא מגו וע"נ ודו"ק:

סי"ט כשמשביעין אפוטרופוס צריך שיטענוהו כו' ויכפור בשתי כסף ויודה בפרוטה. הנה מדברי הרמ"ה בטור רסצ"ג