חבל יוסף (אולם המשפט) חלק ב קכד

וכמבואר בלשון השואל שם דהמקדיש ע"מ. מקדיש ומשייר ע"ש. וכוונתו כעין שכ' הרא"ש ב"ב פ"ד גבי ע"מ שמעשר ראשון שלי דא"י להתנות זה בדרך תנאי דהוה מתנה עמש"כ בתורה דהתורה נתנה לו רשות ליתן לכל מי שירצה וע"כ דשיורא הוה דמשייר לנפשי' זכות זה ע"ש. וה"נ בתנאי שיפדה בסלע לכל שנה אע"ג דבדיעבד הקדש שוה מנה שחללו ע"ש פרוטה מחולל מ"מ לכתחלה מן התורה בעי הערכה. וכ"כ התו' בהדיא בב"מ (נ"ז) ד"ה ומ"ס ע"ש. וא"כ הוה מתנה עמש"כ בתורה. וע"כ דהוה שיורא ואם הי' משייר לכל יורשיו דרך ירושה הוה מהני וכדהתם דלי וליורשיי מהני. אבל כשמזכה לבן הגדול לדורות ע"כ אינו אלא בתורת זיכוי וא"י לזכות ללבל"ע וז"ב. אלא שצ"ע דהרא"ש בפ"י דחולין ס"ח כ' דהך תנא דב"ב הוא דס"ל דהוה התם שיורא. אבל לדינא קיי"ל דבכה"ג בטל התנאי לגמרי כשאר מתנה ע"מ שכ' בתורה. ועש"ך יו"ד סוף סי' ס"א ודו"ק:

סי' רפ"ג ס"ב בהג"ה אבל אם הנפקד שלח יד בפקדון בחייו כו' עש"ך מה שהקשה ולענ"ד דשלח בו יד ודאי הוה כמלוה ועט"ז יו"ד סי' ק"כ ובתומים סוס"י ע"ב האריך בזה ע"ש. ופשוט בכ"מ דמלוה אין דינו כגזילה. ע' סשמ"ח ס"ב בהג"ה. וזה נמי דמי לההוא דהתם כמבואר בסרס"ו ס"ב ע"ש ודו"ק:

שם ויש להן עדים ע"ז היינו ביש עידי פקדון וראו. דאי ל"ה פשוט דא"צ עדים דנאמנין במגו דנאנסו או להד"מ. וכדלעיל סי' ס"ד ע"ש:

ס"ב בהג"ה הבעל יורש מאחר דידו כידה. נראה דכ"ש בהי' עלי' חוב מאחר ואין לה אלא נכסים אלו שביד זה דמשעבדא ליה להמלוה ישראל מדר"נ ומיהו ביש לו נכסים ואינו רוצה לשלם צ"ע בזה וע' לעיל ספ"ו ס"ב ובסוהס"י שם וצ"ע:

סי' רפ"ד ס"א היורשין יורשין בחזקה כל. האחרונים נסתפקו באמר על אחד שהוא קרובו בשעה שהי' קרוב ממנו לירוש ואח"כ מת אותו קרוב. וכ' הנתי' דכיון דמבואר בש"ס גבי בכור דמהני אפי' דרך שיחה ולא אמרינן דאמר ולאו אדעתי' אלא דדוקא אמר ה"נ בשאר קרובים דנאמן במגו דאי בעי יהיב ליה במתנה נמי אמרינן דדוקא אמר ונאמן במגו. ובאמת אין דבריו מובנין כלל. דבשלמא גבי בכור דנתנה לו תורה נאמנות מש"ה שפיר נאמן. אבל גבי שאר קרובין דאין לו נאמנות אלא משום מגו כיון דכבר הוכיח הריב"ש מסו"פ ב"ש דלא אסיק אדעתי' דמית ע"ש א"כ אף דאמר בדווקא. מ"מ כיון דלא אסיק אדעתי' לא שייך מגו. ואין לו נאמנות יותר משאר מלפ"ת. ואולי ס"ל דהא דל"מ באמת מלפ"ת בממון אינו אלא דחיישינן שמא אינו לפ"ת ואסיק אדעתי'. אבל כאן אי אסיק אדעתי' הרי יש לו מגו. וכה"ג כ' ביו"ד סוס"ט גבי עו"ג משמש בבית ישראל שנתן בשר בקדירה וא"י אם הודח דסמכינן אמלפ"ת ומירתת. דהיינו דאם נחוש שאינו לפ"ת א"כ הרי מירתת ע"ש. וא"כ כיון דמוכח מבכור דהוא דוקא. שפיר יש לסמוך גם כאן וצ"ע. ובסרע"ט ס"א בהג"ה משמע קצת דגם בשאר קרובין נאמן אפי' בלא מגו. אמנם כבר כתב שם הגר"א דזה צ"ע ע"ש:

סי' רפ"ה ס"ה שמעו בו שמת [פי' בהיוצא לדעת] מורידים הקרוב כו' המגיד כתב דאין לו ראי' לזה. ולענ"ד מת"ק נשמע לדידן כמו לת"ק דאפי' ביוצא שלא לדעת דס"ל דמוציאין מידו וס"ל דדילמא לא ניחא להו וכדמשמע במתני' דהמפקיד שם ואפ"ה בשמעו שמת מודה דמורידין. ה"נ לדידן ביצא לדעת דאע"ג דבלא שמעו בו שמת אמרינן דלא ניחא לי' מ"מ בשמעו בו שמת שפיר יש לנו להוריד. ומה שהקשו עליו מהא דלא אמר וכולן שמין להם כאריס קאי אהא לענ"ד יש ליישב בפשי' דבתחילת הסוגיא דקאי אעיקרא דמתניתא ודאי דלק"מ דהא הך מתנית' קאי אמתנית' קמייתא שם וע"כ צריך לאוקי בגונא דאיירי התם בברייתא ע"ש. ובמסקנא דסוגיא דפריך אריבויא דוכולן לאתויי מאי ולא אמר לאתויי הא. נמי ל"ק דכיון דכבר אסיק התם דהא דשמין כי היכא דלא ליפסידנהו וכבר כ' התוס' והרא"ש דלפ"ז בשמעו שמת אין לו כאריס. כמו שהביא הרב בהג"ה ס"ד. ולפ"ז גם ביצא לדעת ודאי כששמעו שמת לא עדיף משבוי ואין לו כאריס אלא מה שאכל אכל וכן נראה מדברי הט"ז ע"ש. וא"כ ליכא לאוקי הכי כלל ודו"ק:

ס"ז בהג"ה וי"א הא דאין מורידין קרוב לנכסי קטן היינו כשאוכל הפירות אבל באפטרופוס בעלמא מותר. הנה התוס' שם שכ' אהא דש"מ מדר"ה אין מחזיקין בנכסי קטן דמאי איריא מדר"ה הא בכ"ד תנן דמעמידין אפטרופוס מבואר בהדיא דלא ס"ל סברא זו דאי ל"ה ע"כ לק"מ דאפוטרופוס שאני דאפי' קרוב מורידין וש"מ דס"ל דאפי' לאפטרופא אין מורידין קרוב. ואף דבתי' שם חלקו באמת מאפטרופא להא דמורידין מ"מ מפשטות קושי' מאפטרופא מבואר בהדיא דלא הוה ס"ל לחלק לענין קרוב בין מורידין לאפטרופוס. וכ"כ בהדיא הרא"ש והטור ע"ש ומה שהביאו ראי' מדלא מני בגיטין דחשיב כל הני דאין ממנין אפטרופוס נשים כו' וליחשב נמי קרובים. לולי שאני כדאי היה נראה דאין זה הכרח כ"כ דהא לא חשיב נמי ע"ה דתניא בהדיא בסו"פ אלו עוברין דאין ממנין אותו לאפטרופוס והובא לקמן סי' ר"צ ע"ש וע"כ דתנא ושייר ולא מוכחא מידי. וא"כ יש לתמוה דלא הביא הרב דעתם ולכאורה משמע כן נמי דברי הרי"ף שבס"ח דלקרקעות אפי' דומיא דמעות דאין לו הפירות אפ"ה אין מורידין וכן משמע בהדיא לשון הרמב"ם לקמן סי' ר"צ ס"ב דלא איירי אלא באפטרופוס וכתב שאם היה קרוב אין מורידין לקרקעות ע"ש וצ"ע:

ס"ח בהג"ה וי"א דאין ב"ד מחויבין לחקור בקטנים שיש להם אב. לענ"ד הכי משמע בהדיא בב"ק (דפ"ז) גבי דמי חבלה שלהן דתני יעשה להם סגולה ע"ש משמע בהדיא דהוא עצמו עושה להם הסגולה ואין על ב"ד לחקור ע"ז. ויותר מוכרח שם בר"פ החובל גבי ההוא תורא דאלם ידא דינוקא דאמר אבוה הואיל דכעבד בעי למשיימי' זילא לי ומפייסנא לי' לכי גדיל ש"מ דיכולין אנו להניח ברשותו וע' שם:

סי' רפ"ו ס"א הניח בנים גדולים וקטנים כו' ודוקא כשמיחו אבל בסתם נזונים ומתפרנסים אלו עם אלו כו' ולפ"ז הא דא"ר בגדול אחי דלביש מדיתמא מה דעביד עביד ומבואר בס"ב דדוקא בשלא מיחו וע"כ דבשאר אחי גם בכה"ג לא. צ"ל דהא דהכא אפי' כבר עשו הבגדים בידיעתן יכולין למחות וכדלקמן סרפ"ח דמה שעליהן שמין אבל בגדול אחי א"י למחות אלא קודם שעשה אבל תיכף כשעשה בידיעתן א"י למחות וכדהתם דבגדול אחי אין שמין מה שעליו וע"ש. אבל לפ"ז צ"ע דא"כ הא דרבא בב"ב היינו דר"פ בב"ק ויש ליישב ודו"ק:

שם ויש מי שחולק בזה דאפי' בסתם לא הוה מחילה וע' סמ"ע דהקשה מהא דלקמן דקיי"ל דמה שעליהן שמין ומבואר בהדיא דהא כבר כלו אין שמין. ולפענ"ד החילוק מבורר והחו' לשי'. דהנה התו' בהא דהשביחו הגדולים הנכסים דאם אמרו ראו השבח לעצמן [ומבואר שזוכין הכל אפי' בחלק הקטנים כמבו' בסי' הסמוך]. והקשו דהא קיי"ל דקטנים לאו בני מחילה נינהו ושבח שבחלקם שלהם הוא מן הדין א"כ ל"מ מחילה דקטנים. ותי' דדוקא במה שכבר בא לידם אבל בהשבח שלא זכו עדיין מהני גם מחילה דקטנים ע"ש. וא"כ הא דמלבושים שעליהן דהוה ממה שכבר בא לידם וזכו בירושתן ע"כ דל"מ מחילה דקטנים כלל. ותדע דהא דקדקו משם בסי' הסמוך ס"א דנתן מתנה ושתקו האחין נמי הוה מחילה וזה ודאי ליתא בקטנים. אמנם הנ"י כתב אמתני' דהניח בנים גדולים וקטנים דבסתם הוה מחילה אפי' בקטנים דהכי עדיף להו דלא ליתי לאנצויי ע"ש ונראה דאזיל לשי' דבב"ק גבי הדר בחצר של חבירו שלא מדעתו דאייתי הש"ס התם מהא דבנה אפדנא אקילקלתא דיתמא ע"ש וכ' דמהכא שמעינן דאפי' זה מוחה פטור לדידן דזה נהנה וזה אינו חסר לא שקיל מדידי' מידי. דאי ל"ה לא אייתי מהא דיתמא מידי דשאני יתמי דלאו בני מחילה נינהו ע"ש. ולפי דברי התו' דלעיל לאו ראי' הוא כלל דהא שכירות הבית אכתי לא זכו בי' כמו שבח הנכסים שם ושפיר י"ל דהוה מחילה אפי' בקטני'. וע"כ דלא ס"ל להנ"י הך סברא כלל. אלא דגם בכה"ג כיון דיש להם זכות מן הדין. לא שייך מחילה בקטנים. וע"כ הוכרח לשי' לפרש בהא דהשביחו גדולים הנכסים דהוא משום תק"ח דהכי עדיף להו וכנ"ל ומשה"נ י"ל גם בפרנסה דהכא דבסתם הוה מחילה אפי' בקטנים ומשום תק"ח כנ"ל גבי השביחו גדולים. אבל לפי שיטת התו' דלא ס"ל כלל הכא תק"ח אלא מעיקר דין מחילה וכנ"ל א"כ הכא בפרנסה שהוא הוצאה ממה שיש להם כבר דל"מ דין מחילה בקטני' ודאי דאינה מחילה. ולפי שי' ע"כ דהא דב"ק דאמרינן דדוקא מה שעליהן שמין אבל מה שבלו לא. היינו דוקא בגדולים אבל בקטנים דהכא לא ודו"ק:

ס"ג קצב ליתן נדוניא ומת קודם שנכנס לחופה אין נוטל הנדוניא ועסמ"ע סק"ד דהיכי דנתן כבר ש"ח עליו תו אינו נפטר אפי' כשמת. ומכאן סעד למש"כ לעיל סר"ז לענין מת המקבל