חבל יוסף (אולם המשפט) חלק ב קכא

כולו כו' וכן מוכח בהדיא ברשב"ם פרק י"נ (דקי"א) ד"ה ומקשינן דאפי' נולד אחר הרבה נופלים ה"ה בכור ע"ש ודו"ק:

ס"ט ישראל שהי' לו בן מהשפחה כו' הבא אחריו בכור. ע' במגיד ולענ"ד יצא לו מסוגיא דסו"פ הבע"י דמסיק שם דאפילו לר"י דאית לי' הי' לו בנים כשהי' עו"ג וקיבל דת קיים פו"ר עבד ונשתחרר לא קיים. ובהדיא מדמה התם דין בכורה להבא אחריו לקיים פו"ר ואע"ג דעביד צריכותא מ"מ לפי האמת דמי אהדדי. וא"כ פשוט דעבד ונשתחרר בכורו לאחר שנשתחרר בכור הוא. וכ"ש ישראל שהיה לו בן משפחה דקיי"ל דהולד עבד. אבל לפ"ז הו"ל למנקט עבד ונשתחרר. ומ"מ הדין פשוט לענ"ד וצ"ע:

סמ"ע סקי"ז ז"ל ע"ש כו'. והיותר נראה שנואה בנשואיה שאין קדושין תופסין בה. ובש"ס אמר בהדיא ע"ז דכי תהיינה היינו שקדושין תופסין בה ע"ש:

סי"א ואם הוכרו ולבסוף נתערבו. כותבין הרשאה כו' ואם לא הוכר כו'. בש"ס ילפינן מקרא דבכור ולא ספק ומוקי לה בבא בהרשאה. וע' בתו' דהקשו דלמ"ד אין לבכור קודם חלוקה היאך יכול לכתוב הרשאה ותי' דשליח שוי' ע"ש. והנה נראה מתי' דבשליחות מהני מדאורייתא וכבר מבואר מדברי כל הפוסקים בסי' קכ"ג דמדאו' בעינן דוקא דבר שיכול להקנותו. גם מה שמשמע מדברי' דלמ"ד יש לו לבכור קודם חלוקה גם כאן יש לו בה קנין גמור להקנות צע"ג לענ"ד דכיון דהוא ספק ל"מ במטלטלין דל"ג ממטלטלין דגזילה דא"י להרשות מן הדין לכ"ע כמבואר לעיל סקכ"ג שם וכן מוכח בהדיא בדברי התוס' שבועות (ל"ג) ד"ה היכי כו' דהקשו גבי ההיא דבכורות דמת אחד מהן בתוך ל"י דלמ"ד דלא כתבינן במטלטלי דגזילה התם נמי כיון דהוא ספק א"י לכתוב ע"ש ומה שתי' שם במעמ"ש לא הבנתי דלכאורה לא עדיף מכתובה דכ' דליכא מעמ"ש משום דאין החיוב מבורר דילמא תמות בחיי' וצ"ע. ועכ"פ הכא אקרא לא שייך תי' זה], ואפי' בקרקע הא קיי"ל דבא"י להוציאה בדיינין הקדישה א"מ כדאמרינן בריש ב"מ גבי תקפו כהן וה"נ דודאי א"י להקנות. ועוד דנראה דהכא ספק זה גרע משאר ספיקות ואפי' תפיסה ל"מ דאי ל"ה הו"ל להש"ס לשנויי דקרא ממעט תפיסה וכן משמע בהדיא מדברי הפוסקים דבלא הרשאה אין כאן חיוב כלל וע"כ כמה שכ' הב"י בשם הר"ן דבכור אינו זוכה עד שמתרצה לזכות. וכאן דהוא ספק ואין אמירתו מבוררת אינו זוכה בה [ומיהו מדברי הג"א נראה דלדידן מהני תפיסה ע"ש והא דל"מ כשתפס צ"ל דא"כ תקשי קרא למ"ד תקפו כהן מוציאין וצ"ע]. ע"כ נראה לענ"ד דההרשאה יהיה כך דאם הוא בכור מקנה לו חלק פשיטותו דזה ודאי יכול להקנות. ע' טור סי' רע"ח. וא"כ המקנה יתבע או חלק בכורה או חלק פשיטותו והבא בהרשאה יתבע חלק פשיטותו וחלק בכורתו ואם איני בכור א"כ נטל אחי חלק בכורתו ותנו לי פשיטות אחי שקניתי ממנו. והשתא א"ש אליבא דכ"ע דהרי מקנה לו חלק פשי' בתנאי דזה יש לו לכ"ע. וצריך המקנה להתנות שמקנה לו חלק פשיטותו בלא השבח. ויטול הוא או חלק פשי' שיש לו שבח. או חלק בכורתו והשבח מחלק הפשי'. דאם לא יתנה כן. א"כ יפסידו שניהם השבח. דהא כ"א א"י לתבוע אלא בממנ"פ מחלק בכורה ודו"ק:

סמ"ע סקי"ח אין סומכין על זכרון זמן הלידה עם הכתובה כו' צ"ע באו"ח סקנ"ג סי"ט וע' מג"א שם:

סט"ו ובת הבכור יורשת שני שלישים עסמ"ע למדו זה מג"ש כו' כן הוא ברשב"ם סודקט"ז בשם הירושלמי ע"ש. אבל לכאורה לדידן דדרשינן שם קי"ח גבי בנות צלפחד והעברתם זה חלק בכורה אין אנו צריכין לג"ש זו ע"ש:

סי' רע"ח ס"ד הניח להם פרה מושכרת כו' נוטל בה ובולדה פ"ש ובהג"ה וי"ח. היינו על השבח. ואע"ג דבהג"א כתב דיש להסתפק גם בגוף הפרה דאפשר דהיא ראוי אם אין לו שטר וכמו מלוה אליבא דרבי. והיינו כפירש השני ברשב"ם שם גבי מלוה דבע"פ לא משום שמא יכפור ע"ש אבל לענ"ד פשוט דלדידן לא קיי"ל כותי'. דהא אפי' במתנות דאישתחיט בחיי דאבוהן במכירי כהונה. פסקינן דהוא מוחזק אע"ג דיכול לחזור בו. וכ"ש זה דהוא שלו לגמרי ואפי' גבי קנין קיי"ל דיכול להקנות פקדון. ואליבא דהג"א צ"ל דהא דמכירי כהונה נמי רבי הוא ולרבי מענינן חד דרגא דבפקדון אפי' בלא שטר. ובאמת הוא דחוק. ועכ"פ לדידן דלא נחלק הרב בס"ה אההיא דמכירי כהונה ודאי דפקדון אפילו בלא שטר מהני וז"ב:

סמ"ע סקכ"ג תמה שהשמיטו דעת הראב"ד דמשכנתא אפי' באתרא דמסלקו כשגבו מגוף הקרקע נוטל פ"ש ולענ"ד אפשר דהראב"ד לשי' בסס"ו דס"ל דאפי' במשכנתא שמכרה וחזר ומחל ללוה מחול. וש"מ דאין לו קנין בגוף המשכנתא ואינה אלא מכירת מלוה בעלמא דיכול למחול ומש"ה ס"ל נמי דגבו מעות אין לו פ"ש. אבל לדידן דקיי"ל שם דאינו יכול למחול. וע"כ דיש לו קנין בגוף המשכון והוה כמקנה קרקע לחבירו ומש"ה א"י למחול. פשוט דנוטל פ"ש ואפי' גבו מעות. והוה ממש כמשכון מטלטלין. ומש"ה סתמו וסמכו אדהתם דכבר מבואר דל"ג ממשכון ממטלטלין. ולא דיברו כאן אלא לענין רוח הפירות וצ"ע:

ס"י וימש"א דאם רוצה לחזור אינו יכול לכ' במחילה גמורה פשוט דאינו יכול לחזור כדמבואר בס"ח דויתר בכל הנכסים ואולי דהו"א דזה אכתי אינו מחילה גמורה וע' לעיל סמ"ז ס"א וצ"ע:

שם בהג"ה ואפי' נגנבו לו ספרים כו' לענ"ד צ"ע כיון דלענין קנין קיי"ל דגזל ולא נתייאשו הבעלים אינו יכול להקנות. וא"כ נראה דה"ה לענין בכורה הוה ראוי ויש לדקדק זה מהא דדחיק בסוגיא דיכיר אליבא דר"מ בנכסים שנפלו לו כשהוא גוסס וע' רשב"ם דאי בנפלו לו לאח"מ אין הבכור נוטל דהוה ראוי. ואי איתא לוקי בכה"ג דא"י להקנות ול"ל מגו ולענין בכור הוה מוחזק וע"כ כל שאינו בר קנין. הוה ראוי לענין בכור ודו"ק:

סי' רע"ט ס"ג האומר זה בני וחזר ואמר עבדי א"נ לכ' בנכסים דהשתא הו"ל להימני' במגו ומצאתי שנתקשו בזה הראשונים. והרמב"ן תי' דהוה מגו לחצי טענה דעיקר העדות להכשירו לקהל. וע"ז לא שייך מגו. ולפ"ז לענין אמר על אחד מבניו שהוא בכור וחזר ואמר על אחר שהוא הבכור דאין נ"מ בזה אלא לירושתו הו"ל להימני'. וכבר פסק לעיל סי' רע"ז בשם הרמב"ן גופי' דאי"נ ע"ש. ועיקר סברת הרמב"ן נראה דאינה מוסכמת בזה דהרי שי' התו' והרא"ש גבי זה בני דהנאמנות משום מגו. והרי שם יש נ"מ טובא מלבד הירושה לענין לפטור א"א מן היבום וכה"ג ואפ"ה ס"ל דמהני מגו וע"כ דלא ס"ל האי סברא וע' שם בב"ב גבי חזיא לכהנא רבא ודו"ק. ובש"מ בשם הרשב"א תי' דכיון דהאמינתו תורה מתחילה תו אינו יכול לסתור דבריו אפי' במגו. ות דבריו דנאמנות שנתנה לו תורה אלים דא"י לסתור עוד אפילו במגו והוה כמגו במקום עדים. אבל זה עדיין צ"ע דא"כ מאי פריך לרבנן יכיר למ"ל כיון דנאמנות של תורה עדיפא טפי ומש"ה איצטריך קרא דלא להימן לסתור אפי' במגו וכנ"ל. שוב ר יתי בנתי' סע"ב סי"ח שהביא בשם הריב"ש דהוכיח מהכא באמת דלעולם אין אדם נאמן לסתור דבריו הראשונים אפי' במגו. והא דנאמן לשנות מפטור לפטור כמבואר בס"פ. היינו לפי שאינו מדקדק בכך. אבל בש"ד כמו בהך דהכא אינו יכול לחזור מדבריו הראשונים כלל אפי' במגו. ונראה דזה גם כונת הרשב"א וא"ש בפשי' ודו"ק:

סמ"ע סק"ו דהא דנאמן למר עבדי היינו שהוא בנו שנולד לו מהשפחה דאם אינו בנו אי"נ. ואינו נוח שנולד לו מהשפחה אינו בנו כלל. והוא כאחר לגמרי לכ"ד ואין לו נאמנות עניו יותר מאחר. ובסק"ט כתב באופן אחר דלזה שאין לו חזקת כשרות נאמן לעולם ע"ש וזה נכון. וכן הוא משמעות לשון המחבר:

סי' ר"פ ס"ג השביח השתות כו' ואם עדיין לא הגיעו להבצר היה של ראובן לבד. ע' המגיד שכתב דאע"ג דהוה בעיא דלא אפשטא. פסקו לראובן. משום דהוה ספק ודאי ואין ספק מוציא מידי ודאי ע"ש. ולענ"ד הוא קשה להבין ודאי של ראובן יותר משל שמעון דהא ע"כ הרי שניהם הם יורשין שוין. ונראה בביאור זה דהנה ע"כ דגוף חלקו ה"ה בחזקתו ואפי' יהי' הדין דהשבח לאמצע נראה ברור דגוף הנכסים שלו ומשלם לשמעון בדמים. ותדע דהא צריך להבין בעיקר הדין דיחזורו נכסים למקומם דע"כ אין הטעם שביל שזה השני כבר יש לו כנגד זה מה שלא נתן הוא תחילה מחלקו. דהא לפ"ז לא היה לנו לחלק בין אם הנכסים בעין או דליתנהו דמ"מ הרי יש לו משל המוריש נכסים כזה. ולעולם הי' לו לראובן לטול מה שנתן לו תחלה בראש ואח"כ יחלוקו בשוה וע"כ דלהא לא חיישינן והטעם משום דפסקינן יבמות (ל"ז) גבי ספק ובני יבם קם דינא ע"ש וה"נ כיון דמן הדין לא הי'