חבל יוסף (אולם המשפט) חלק ב קכ

והחזיק בו לוקח המלוה כנגד מעותי' והזוכה קונה השאר. ע' במש"כ בסרי"א דכאן תיכף במיתת הגר נקנה לו גוף המשכון והשאר הוה שיתוף בעלמא. ולפ"ז איכא למיפשט מהכא מה שנסתפק הש"מ בריש סי' זה בהיה לגר שותפות עם אחר אם יכולין לזכות בחלקו של הגר ולפ"ד הוא מבואר כאן בפשיטות דיכולין לזכות כמו שקונה הזוכה השאר. ומשמע מכאן דאפי' חובו כנגד רוב דמי החפץ דזוכה ברובו יכולין לזכות בהשאר וע' מש"כ בזה בסרכ"ט. ומה שהביאו לזה סוגיא דדמי ולדות דבב"ק (מ"ט) דאמרינן דדמי ולדות דלא שייכא בגויי' לא זכיא ושבח ולדות דמעיקרא שייכי בגויי' זכיא בכולהו. אינו ענין לכאן דהתם באמת מן הדין הרי הדמי ולדות הוא בידה והיה לה לזכות בהם תיכף וכדס"ל לרבה. אלא דר"ח פליג התם וסבר דדמי ולדות לאו צררי נינהו ולא זכי רחמנא אלא לבעל. ומש"ה בשבח ולדות דמצינו חלק גם לאשה אם כן הרי הוא דבר הנקנה גם לה מש"ה ודאי מודה גם ר"ח דלאח"מ קנתה כולה דהא ה"ה בידה אבל דבר שאינו בידו שיקנה בשביל שיש לו חלק לא מצינו כלל ודו"ק:

שם בהג"ה היה גר חייב לישראל כו' עסמ"ע סקל"ז ולענ"ד כוונת הרב דאפי' מטלטלין כדמיירי בסעיף זה אף דבעלמא לא משתעבדא כאן מהני. ונראה משום דזה הוה כמיני' דאפילו מגלימא דעל כתפי' וה"נ תיכף כשמת הגר ונשארו בלא בעלים נקנו לבע"ח ועב"י בשם הרשב"א. ועוד נראה שזה מוכרח גם מדברי הירושלמי שהביא הרא"ש בכתובות גבי מי שמת והניח פקדון ביד אחרים והיה עליו מלוה וכ' דהיורשין קודמים לפי שזוכים ממילא והבע"ח צריך גבי' ע"ש. וא"כ כאן דהזוכים אדרבה צריכים זכי' א"כ שעבוד הבע"ח עדיף ואפי' הוא בידם ודאי שעבוד הבע"ח קדים ממילא ודו"ק:

הלכות נחלות סי' רע"ו ס"ה אין הבן יורש את האם בקבר להנחיל לאחין מן האב כו' חי אחרי' אפי' שעה אחת יורשה ומנחיל כו'. עיין המגי"ד דמשמע מדבריו דאזלינן בתר רוב ולדות דאינן נופלין. וצ"ל דאע"ג דמבואר לקמן סי' ר"פ דנכסי בחזקת יורשי האם לא הוה כמוציא מחזקת ממון דקיי"ל אין הולכין בממון אחר הרוב. דזה לא עדיף מחזקת מ"ק דמהני רוב להוציא מחזקת מ"ק כמש"כ רש"י בב"מ גבי באגא בארעא דיתמי לא מחזקינן דאזלינן בתר רובא ואע"ג דאיכא ג"כ חזקת מ"ק כדמוכח בהא דספק הנוח לא יטול ולקמן סר"פ יתבאר ראי' ברורה לזה ע"ש. ומ"מ בפיהק ומת משמע בדברי התוס' בכ"ד דהוה ספק גמור ואפשר דהכא דוקא באכלו ארי או קים לן דכלו חדשיו וצ"ע:

שם בהג"ה אבל עובר אינו יורש אמו כשמתה כשהיא מעוברת כו' הטעם דהיא מייתא ברישא. וע"נ שהקשה דלא הביאו דברי התו' שם [הביאם בסמ"ע סק"ז] דכשנהרגה או נעקר לצאת קודם שמתה נוחל ומנחיל וכ' דהתו' לא כ' זה אלא לענין למעט חלק בכורה דנכסי בחזקת יורשין קאי כמבואר בסרע"ז סי"א אבל כאן נכסי בחזקת יורשי האם ובכה"ג היה ספק ע"ש. ועדיין אינו מיושב דמ"מ היה להם להבית זה שם לענין בכור. גם גוף ההנחה דלענין בכורה הוה בחזקת יורשין לענ"ד ברור דזה שייך דוקא בספק בהבכור גופי' אבל כשהספק בזכית העובר אי מגרע הבכורה אדרבה נכסי בחזקת בכור קאי דהא הוא יורש כמותם ודו"ק. וא"כ אפי' דברי החו' לענין בכור ע"כ צ"ל דס"ל דהוי כרוב ולדות דעלמא וא"כ מהני גם הכא ע"כ נראה דבאמת הפו' חולקין על דברי התוס' בזה וכן נראה מדברי המג"א (סש"ל סק"י) דלשיטת הפו' נראה דהוה מעוטא ע"ש. וא"כ ודאי דל"מ כלל לא הכא ולא בבכור ודו"ק וע' עוד בדברי המג"א שם סקט"ו דהביא דברי הרמב"ן דאין מחללין שבת על עוברין והא דנעקר לצאת מחללין היינו כיון דמתה תו הוי כילוד ובבא הוא דאחידא ליה ע"ש ולפ"ז ל"ק כלל קושי' התו' שם דזה לא שייך למיתני דעובר נוחל כיון דאין זה עובר אלא ילוד גמור וע"כ דהתו' ס"ל כהגאונים שם דאין מחלקין בזה וס"ל דאכתי היה עובר וא"כ י"ל בזה דהפו' ס"ל כהרמב"ן וכיון שהביאו שם דמחללין עליו שבת א"כ דע"כ הוא כילוד. וא"כ כיון דהביאו מקור דברי הגמרא שם לא הוצרכו להביא כאן דממילא נלמד דזה אינו בכלל עובר שבכאן. ומ"מ נראה נכון כמש"כ מקודם וכ"נ לענ"ד דמסוגיא דשם גופי' מוכרח ע"כ דזה גרע אפי' ממיעוט דהא אע"ג דתנן דעל מיעוט מחללין שבת הוצרך שמואל לאשמועינן בזה וע"כ דהו"א דזה גרע וא"כ השתא נמי ודאי דוקא לענין פ"נ אמרינן כן דחששו למיעוט ולא לענין ממון ודו"ק:

סמ"ע סק"ו ולא כע"ש שכ' דאפי' יצא אח"כ לאויר העולם כו' וז"א כמש"כ התו' הנ"ל כו'. לענ"ד ממה שהקשו מהא דהשוחט בהמה ומצא בה בן ט' חי משמע בהדיא דס"ל להתוס' דא"א כלל לחיות כדברי הע"ש. וכן משמע בגמ' דאפי' פרכס הוה כזנב הלטאה שמפרכסת. ואולי דמפרש דברי התו' שכ' דנעקר לצאת נוחל ומנחיל היינו אפי' נעקר לצאת לאח"מ האם ה"ה כחי. אבל ז"א כמפורש בסוגיא דערכין שם דקאי כשנעקר קודם שמתה דשוב אין חיותו תלוי במיתתה אבל מה שיצא אח"כ זה הוה כזנב הלטאה שמפרכסת וצ"ע:

ס"ו בהג"ה אין יורשין כו' טובת הנאה עש"ך דדוקא ביד אחר ואז אפילו הוא עצמו א"י להוציא [וכן מבואר בתוס' ריש ב"מ גבי תקפו כהן ע"ש] אבל כשהוא בידם פשיטא דהוא שלהם. והאחרונים הביאו דברי השל"ה שכתב להיפוך. ולפ"מ שהוכיח הש"ך בראיות ברורות ברסר"ג דיכול להקנות טו"ה אפי' בחליפין ואג"ק אע"ג דקיי"ל דאינה ממון א"כ כ"ש דיכול להוריש דעדיף בכ"ד מלהקנות. וכן נראה לי ראיה גדולה מהא דקיי"ל בערכין (כ"ח) דמחרים אדם בכורותיו שיש לו בהם טו"ה ע"ש ואי א"י להקנות פשוט דא"י להחרים ואין לומר דמתני' דהתם סברה דטו"ה ממון דא"כ לותיב מינה בסו"פ האומר לעולא שם כדפריך מהא דמקדשין בתרו"מ ע"ש וכן מוכח מהרמב"ם דהביאה להלכה בפ"ו מערכין אע"ג דפסק בפ"ב מגניבה דאינה ממון ע"ש. וע' בלשונו בערכין שם דקדשי ב"ה א"י להחרים לפי שאין אדם מקדיש דבר שאינו שלו ש"מ בהדיא דהא בכור שיש לו טו"ה הוה שלו להקדיש ולהקנות וכ"ש להוריש. ודברי הקצוה"ח שכתב דדוקא לדידי' זכי רחמנא. אינו מוכרח כלל דא"כ מאי איריא למ"ד טו"ה אינה ממון אפי' למ"ד ממון נמי נימא הכי וזה ודאי דלמ"ד ממון יכול להקנות דהרי אפי' לקדש בהן אשה אמרינן בסו"פ האומר שם דמהני למ"ד ממון. ובאמת משמעות הסוגיא דדוקא לקדש אשה פליגי אבל להקנות יכול לכולי עלמא:

ודע דאף שכתב דאין מוציאין מאחרים היינו דאין כח ביד כ"ד להוציא. אבל חיובא איכא עליו להחזיר וראי' ברורה מנדרים (ל"ה) דבעיא התורם משלו על חבירו טו"ה למי ע"ש ואי אינו מחויב כלל להחזיר מה שיש בידו טו"ה משל אחרים ת"ל דביד התורם נינהו. וע"כ דמ"מ חיובא רמיא עליו להחזיר ומש"ה בעי מדינא למי זכיא ודו"ק:

סי' רע"ז ס"ג ואם יצא פדחתו עסמ"ע דבטור כ' רוב פדחתו וע' ב"י יו"ד סי' קצ"ד שהאריך לפרש שי' דלא כמש"כ כאן בבה"ב ע"ש:

בהג"ה י"א דנולד כשהוא גוסס אינו נוטל פ"ש כו' זה למדו מהכרח קו' התו' דלמ"ל יכיר גבי בכור ת"ל מוילדו לו דדריש מיני' לענין פשוט למעט מחלק בכורה וגבי יו"ד דרשי' מיני' לענין הבכור גופי' וה"נ נלמד מיני' לענין נולד לאח"מ. ומש"ה הכריחו דהכא ממעט אפי' כשהוא גוסס. והנה התו' תי' דבלא יתורא לא הוה דרשינן לי' אלא לענין הבכור גופי' ולא הוה דרשינן לי' לענין למעט והוכיחו זה גם מטומטום דהתם נמי כתיב קרא יתירא גבי בכור גופי' והי' הבן הבכור עד שיהא בן משעת הוי' אע"ג דלמעט חלק בכורה דריש מוילדו לו בנים שיהא בן משעת לידה והנה לפ"מ שכתבו הפו' בישוב הקושיא כנ"ל הנה זה לא שייך שם גבי טומטום. ואולי י"ל דהתם בנים לאו יתירא דאיצטריך לי' לכדדרשינן בספרי הובא ברשב"ם בדקכ"ב ע"ב ד"ה ובנכסי האב הבנים בתורה הזאת ואין הבנות בתורה הזאת וא"כ הא דדרשינן לי' הכא לענין טומטום י"ל דבאמת אינו אלא אסמכתא בעלמא וצ"ע:

ס"ד בכור שנולד טומטום ואח"כ נקרע ונמצא זכר אינו נוטל פ"ש. ע' סו"פ הערל דביציו ניכרים מבחוץ הוה זכר ונראה דה"נ מקרי בן משעת לידה ויש לו חלק בבכורה וצ"ע:

ס"ה אבל לא העובר ובן שנולד לאח"מ אביו. נקט לשון הש"ס מדיוקא דהמשנה וגם לשון מימרא דרבא שם ואינו מדוקדק דהיינו עובר והיינו נולד לאח"מ ע"ש:

ס"ו אע"פ שיצא ראש הנפל כשהוא חי כו' ע' סמ"ע דה"ה דנולד