חבל יוסף (אולם המשפט) חלק ב קיט

מהלכת ברה"ר וזרק לה לתוך קלתה מגורשת ובגיטין קלתה תלוי' בה. וא"כ אין כאן קושי' דהתם מפסיק לפי שהוא כלי הקונה. אבל כלי שאינו קונה שפיר אינו מפסיק ודו"ק:

סי' רע"ד ס"א בהג"ה י"א דיכול לקוץ ענף חבירו כדי להציל נחיל שלו ונותן דמים וי"ח. וע' יש"ש שכ' דהרא"ש חזר בו בפרק הגוזל כיון דכ' דמתני' דלא כר"י אם לא שנימא דתרי תנאי נינהו ומשמעות דבריו דזה ודאי דוחק וא"כ ודאי קיי"ל כס"מ וכן נראה לי מדהוצרך הרא"ש בפרק הכונס גבי גדישין דישראל דמיטמרו בהו פלשתים. דכ' דלשלם הדמים ודאי רשאי דאין לך דבר שעומד בפני פ"נ. משמע בהדיא דוקא פ"נ אבל בשביל הפסד ממון לא. אפי' הפסד גדול. וע"ש ביש"ש שכ' דלפ"ז בהי' לאחד חמור העומד להשכיר. ובא אחר ורצה לטלו וא"ל אשתו שצריך לבעה"ח בעצמו בשביל עסק אחד ואמר כמה הוא העסק עשרה ליטרין אני אשלם לו שנצרך לי לעסק של מאה ליטרין ולקח החמור ונאנס בדרך דחייב באונסין. דהוה שוכר שלא מדעת דהוה גזלן ע"ש. ויש לדון בדבר דלפי מש"כ הסמ"ע לעיל סרס"ד סקי"ח דאפי' החולקין שבכאן מודים דפועל שמשלמים כל שכירתו. חייב להשב אבידה ושאני הכא דיכול לומר ביין שלי אני חפץ ע"ש. והוא מוכרח דהא בהדיא תנן אם יש שם ב"ד מתנה בפניהם. אין שם ב"ד שלו קודם. משמע בהדיא דאם יש שם ב"ד בע"כ חייב להחזיר האבידה. ועיין סוסרס"ד. וא"כ לפי זה לא נחלקו אלא בדבר העומד לתשמישו או לאכילה. אבל בדבר העומד לסחורה דלא שייך קפידא כדמוכח לעיל סקפ"ג לא שייך זה. והוה כפועל שמשלמים לו שכירתו דע"כ צריך להשיב אבידה. וה"נ ע"כ צריך לבטל עסק שלו שהוא רק להרווחת דמים שלו בשביל הפסד של זה כיון דמשלם לו וא"כ הוה כשאר שוכר ולא הוה גזלן ואינו חייב באונסין. שוב ראיתי בש"מ דכ' בשם המאירי [ולהלן שם גבי מראה לגזלן כ"כ גם בשם הראב"ד] לחלק מאבידה באופן אחר דדוקא בפניו מחייב. וההיא פלוגתא דלא יקוץ הסוכה דוקא שלא בפניו. ואם כן י"ל דרש"ל נחית לשי' ובעובדא דידי' הוה שלא בפניו ובכה"ג דוקא הוא דעשאו גזלן. ומ"מ משמעות כל הפו' לא משמע כן. גם גוף החילוק שלהם קשה מאוד כיון דבפניו מיחייב וא"י למחות למה יגרע שלא בפניו. עוד נראה לי קצת ראי' לסברת הסמ"ע דהא קיי"ל לקמן סי' רצ"ב גבי מפקיד פירות אצל חבירו. דקיי"ל אפי' יודע ודאי שיוזלו או שיאנסם המלך לא יגע בהן. והטעם דרוצה אדם בקב שלו ע"ש. וא"כ כיון דאפי' בהפסד של עצמו אמרינן הך סברא דניחא ליה בשלו אף שיגיעו הפסד כ"ש דבשביל הפסד של חבירו. כדקיי"ל גבי זקן ואינה לפי כבודו דכל בשלו אינו מחזיר. בשל חבירו נמי אינו מחזיר ודו"ק. ועכ"פ בדבר העומד לסחורה ובפניו לכ"ע מחויב להציל חבירו מהפסד וז"ב. ועיין לקמן סוסש"ח דפסק כן הרב בפירוש. ובסמ"ע שם האריך לחלק בזה מכאן בדוחק ע"ש ולפי משמעות הד"מ שם דלא היה אלא הפסד חוב. א"כ לפי דברי עצמו כאן ודאי כ"ע מודו דחייב להציל חבירו עכ"פ כשיבטיחו הפסדו וזה ברור:

סי' רע"ה ס"ו כל מקום שמחזיקים אותו לטומאה ה"ה כמ"א. ע' הה"מ דכ' דנ"ל מק"ו דהא איכא מ"ד דאף דמפסיק לחזקה לא הוה הפסק לטומאה. כ"ש מה שמפסיק בטומאה אבל משמעות לשון הרמב"ם דאין כאן הפסק כלל אלא מה שמקום זה מוחזק לטומאה עושהו מקום בפ"ע ועיין בי' הגר"א. ועס"ז כל שנקראת על שם אותו הגר. וא"כ באמת י"ל דכיון דיש על מקום זה שם אחר אינו נקנה עמה וצ"ע:

ס"ז וי"א דוקא שדה בית השלחין. אבל שדה בעל אם פירש לקנות כולן קנה כולן כו'. חילוק ביה"ש כ' הרא"ש ליישב ההיא דבי גרגושי דפלניא ע"ש. וחילוק דפי' לקנות כולן מהני כ' הטור ולא ציינו מנין לו והב"י כ' חילוק זה בשי' הרמב"ם ליישב הא דגרגישתא אבל לפ"מ דחילק הטור משום ביה"ש אם כן אין מקור לחילוק זה. והנראה דזה למד מס"ט דבעי במיצר ביניהן והחזיק בה לקנותה ואת המצר ואת חבירתה ומשמע דוקא בשביל הפסק מצר. אבל אין שם מצר ודאי מהני כוונתו לקנות שניהם ודו"ק:

סי"א המחזיק בשטר מניכסי הגר כדי לקנות הקרקע ל"ק אלא השטר עש"ך דכ' דפסק דקנה השטר אף דהוה בעיא דלא איפשטא. מכח האי דריב"ח דחצירו של אדם קונה לו שלא מדעתו. וכבר תפסו עליו דכבר הקשה זה התו' בב"ב (נ"ד) דמאי מיבע"ל הא אפי' לא היה דעתו אשטרא ליקני מדריב"ח ותי' דידע ולא כיון לקנות גרע טפי ול"ק [וכן מפורש בהג"ה סכ"א דבעו"א של גר ולא כיון לזכות ל"ק ע"ש]. וראיתי מש"כ ליישב דברי הש"ך דס"ל דהכא לא שייך סברא דלא כיון לקנות דהוי כנפל עליו ברסרס"ח דגלי דעתי' דד"א לא ניחא ליה דליקני' ואפ"ה קיי"ל שם דנקנה לו וכ' הטעם משום דמ"מ הרי הי' דעתו לקנות וה"נ אפי' כיון אארעא מ"מ הרי נקנה השטר ממילא כמש"כ הרשב"א דקנה הקרקע נקנה לו השטר בכ"מ שהוא וא"כ לעולם היה דעתו לקנות השטר דאפי' לא כיון לקנות בזכייתו אלא את הקרקע הרי מכוין לשטר שיקנה לו ממילא ומש"ה נקנה לו שפיר בזכייתו כההיא דד"א דשם. ואין זה אמת לענ"ד דודאי הא דמבעי"ל דלמא לאו דעתו אשטרא ודאי דהכי פירושו דאם לא יקנה הקרקע ודאי לא ניחא ליה בשטר דזה ודאי דכשיקנה הקרקע הרי עיקר הדבר ע"י זכיית השטר דהוא קנה לו את הקרקע ובודאי דמיכוין על השטר אלא דבעיא הוה דילמא דכשלא יקנה הקרקע אינו מיכוין על השטר וכן מוכח מהא דא"ל וכי לצור ע"פ צלוחיתו הוא צריך ע"ש דמוכח כל הסוגיא דהבעיא דדילמא כשלא יקנה הקרקע אין דעתו על השטר אבל זה ודאי פשי' דכשיקנה הקרקע דמיכוין גם לשטר. וא"כ כל הבעיא דדילמא ל"מ זכיתו בשטר משום דלא היה דעתו עליו בלא קרקע ולא שייך כאן כלל דברי הרשב"א ועוד דמש"כ הרשב"א דנקנה לו השטר נראה דא"צ דעתו כלל ואפי' לא היה יודע משום שטר נקנה לו ממילא דאפסרא דארעא הוא וא"כ ודאי לא שייך כאן כלל דמ"מ דעתו לקנות את השטר ודו"ק:

סמ"ע סקי"ד ולשי' הרא"ש דוקא אם פי' דבחזקה דאחד מהן יקנה כולן כוונתו למש"כ ברסקצ"ג בשם הרמ"ך והרי"ו דאפי' לא נתן דמי כולן בפירוש שיקנה כולן קנה וה"נ אף דלהרא"ש הוי מתנה כלא נתן דמי כולן פירש ודאי מהני ע"ש:

שם סקי"ח וצ"ל דהטור מיירי בטען שקנה השדה כו' והאכילה דהפירות אינו טוען אלא לראי' כו'. וכן צ"ל לענ"ד בלשון הרמב"ם שבסעיף זה יש דברים רבים שאם החזיק בהם הלוקח ל"ק כו' דהיינו בחזקה שהיא לראי' דאי ל"ה ודאי דבהני דהתם הם חזקות גמורות לקנין דהרי מתקן הקרקע כגדר כ"ש. וכן הא דהמציע מצעות הרי הוא נלמד מדין קנין עבד בלוקח וכן הביאו שם המחבר בסי' קצ"ב ע"ש וע"כ דכונתו אחזקת ג"ש לראי' ודו"ק. שוב ראיתי שכבר נתעורר בזה הלח"מ שם ע"ש:

סט"ו כיון שיפה הקרקע בהצעתן קנה. כבר כ' בסי' קצ"ב דכן מוכרח בסוגיא לפי שיטת הרמב"ם דבנכסי חבירו אכילת פירות קונה. והמחבר שכתב שם ושכב עליהן סותר דבריו שבכאן וסותר דבריו שם גופה לדינא דא"פ ע"ש:

סכ"א או שבנה ע"י פועלים מבואר דאפי' כיון הוא לקנות כיון שלא כיונו הפועלים ל"ק. וע' קצוה"ח דדקדק להיפוך מדברי התו' בב"ק (ע"ט) גבי נתנו גנב לשומר דכ' דהשומר נעשה שליח לד"ע כיון דהוא שוגג אע"ג דגזלן בעי קנין ש"מ דקונה לו השליח אפי' בלא כיון לקנין. ולענ"ד אין שום ראי' משם דנהי דבעי בגזלן מעשה קנין. אבל כוונת קנין ודאי לא שייך דהרי הוא קונה להתחייב באונסין בע"כ ודו"ק:

סכ"ה העודר בנכסי הגר וסבור שהוא שלו ל"ק. ע"ק דבד"א מקנה כ' הראב"ד דקנה והשיג על האחרונים שכ' גבי מכירת בכור לגוי דאם לא כיון במשיכה לקנות ל"מ ע"ש. ולענ"ד דברי הראב"ד אינן אמורין אלא במתנה דודאי ניחא לי' דליקני אבל במכירה ודאי ל"מ כוונת מוכר אם הלוקח אינו מכוין לקנות כיון דאין המוכר מקנה לו אלא אם הלוקח מתחייב לו בדמים. וכאן דהלוקח לא יתחייב בדמים גם המוכר לא הקנה לו. ובזה א"ש גם מה שנתקשה בהא דמשיכה ברה"ר ל"מ אף דכבר היה לו מסירה שקונה גם ברה"ר וכתבו הפו' דהוא משום דג"ד דלא ניחא ליה לקנות והא איכא ד"א מקנה אותו. וגם נשאר בקושי' על הא שהביא הטור בסי' ר' בשם הראב"ד דאפי' מדד לוקח ל"ק אף שכבר משך דלא מיכוין אלא למדידה בעלמא והא שי' הראב"ד דבד"א מקנה מהני אפי' לא מיכוין. אלא דבמכירה ל"מ. ועוד נראה דסברתם דבכל הני גם המוכר אין דעתו להקנות כמו שהלוקח אינו מיכוין לקנות ועמש"כ בסי' ר' בזה ודו"ק:

סכ"ח משכון של גר (בימים הקדמונים) ביד ישראל ובא אחר