חבל יוסף (אולם המשפט) חלק ב יא

בלא טעמא מדינא חייב הנפקד כיון דהוציא שעבודו על פיו ע"ש הרי בהדיא דבפטרו בפירוש מדינא מהני לפטור את זה וגם המקבל חייב מתורת ערב. וא"כ אין נ"מ אי אית לי' גבי' אי לא. ומיהו לענין ראיית הריטב"א שם פשוט דאינו אלא לפי שי' שהביא הש"ך בשמו סקכ"ח דמעמ"ש ליתא בע"כ אלא מדעתו. וא"כ יפה הקשה אבל לפי שי' הפו' דמעמ"ש הוה בע"כ א"כ ע"כ הוצרכנו לתקנה זו דאי ל"ה הרי אינו נעשה ערב ע"כ ואינו מתחייב כלל וז"ב:

סקי"ז אבל קנין וודאי מועיל דודאי לפוטרו לגמרי נתכוין דאי ל"ה למ"ל קנין כו' לולי שאיני כדאי קשה לי לדרוש לישנא יתירא מעצמנו. היפוך מה שמתנים בפירוש שזה מקבל עליו ליתן ונימא דכוונתם אפי' לא יתן וגם יש לפקפק דא"כ במעמ"ש כשקנו מהנפקד נימא נמי דלמאי הוצרך קנין אלא ליתן לגמרי אפי' לא יהי' לו משל הנותן ותקשה סוגיא דגינאי דהוה מעמ"ש וקנין ואפ"ה אמרו דהוה קנין בטעות וחוזר וצע"ג:

ס"ה וחייב ליתן לו לזמן שהוא חייב לממחה. נראה שלמדו כן מהא דדחי שם טעמא דבההוא הנאה דמשתני לי' ממלוה ישינה לחדשה. ופריך אלא מעתה הני דבי בר אלישיב דכפתי ושקלי לאלתר. ומשמע דעבדי כדין. דודאי לא פריך מרשיעי ע"ש:

ס"ו המחהו בענין דלא קנה א"נ לומר פרעתי עש"ך שהאריך ומסיים ואולי משמע לי' מיתור לשון הרא"ש שכ' אנן סהדי דלא הדר פרע. והלואי שיפרע מה שנראה בעיניו. אבל אין לבנות יסוד על דקדוק יתור לשון זה. אבל לענ"ד יסוד זה קיים בכ"ד לעיל סי' ע"ב סי"ז דטען טענה שאינו ראוי להחזיר ע"פ אותה טענה אינו נאמן לומר שהחזיר ע"ש ועיקרא לקמן סקנ"ז גבי כותל חצר מד"א ולמעלה ע"ש. ומיהו מה שכ' הש"ך דהיכא דטען דידעתי דלא נתחייב לי לפיכך פרעתי נאמן זה נכון. ונראה באמת דבכל הני דסע"ב וסקנ"ז ג"כ אי טען ידעתי דאתחייב בדין ופרעתי והחזרתי ודאי נאמן. והוא מתקבל מאוד בסברא. ולא שייך לומר דא"כ לעולם להימן במגו דידעתי דלא נתחייב. [דהא במגו ודאי נאמן כמש"כ הש"ך באין עדים שהמחהו] דהא חזינן דאינו יודע וסבר דהוא פרעון ודו"ק:

וזה שכתוב בסו"ד דאין כאן ש"ד דאינו חייב אלא לפי שא"נ היינו לפי מה שהבין המחבר והנמשכים אחריו אבל לפי שי' דעיקר הטעם משום דעשאו מתחי' לפרעון לפני ב"ד דהוה הודאה דל"פ א"כ ודאי אנו דנין עפ"י הודאתו הראשונה לחיוב ושפיר הוה מודה במקצת לפי שי' בסע"ה סקי"ט דהיכא שאומר שפרע במה שאינו לפי הדין שפיר הוה מודה במקצת ע"ש:

ש"ך סקכ"ח הכריע דליכא מעמ"ש בע"כ מדבעי דווקא דיהי' במעמד הנפקד דאי ל"ה וכי גרע מעומד שם ולא נתרצה אבל כיון דבעי רצוי א"ש דהצריכו מעמדו והא דל"מ כשאנו יודעין שנתרצה דל"פ ע"ש ולפענ"ד ע"כ אין מזה הכרע דהא שליח הנותן ג"כ כ' בפשי' כל הפוסקים דל"מ והרי בזה פשוט דלא שייך לא פלוג דהרי בכל התורה כולה בעי ודאי דעת נותן ומקנה. ואפ"ה שלוחו של אדם כמותו. [וסברת הש"ך לא שייך אלא במקבל דאינו נותן משלו ולא מיקרי מקנה] אלא ע"כ כמו שפי' הפוסקים משום דהוא הלכתא בלא טעמא בעי דווקא מעמ"ש. וא"כ הרי אין הכרע מזה כלל. וע' רמב"ן בחי' פרק הספינה כ' לדחות מה שה"ר דמעמ"ש מהני ע"כ מדהוצרכו להלכתא בלא טעמא ולא סגי בזכי ותי' דלא אצרכו למגמר בהלכות לשונות ע"ש [ונראה דאפי' לשי' הסוברים בסקכ"ה דאפי' במתנה תן כזכי מ"מ ג"כ דווקא תן אבל החזר ל"מ כמבואר בהג"ה רסקכ"ה ובש"ך שם בשם הראב"ן דפרע ל"מ. ועוד דאי מהני תן גם במתנה בעי מסירה מיד ליד ע"ש] והנה הרמב"ן לשי' בס"ג דא"צ דווקא לומר מנה לי בידך אבל הרא"ש דס"ל דצריך דווקא לומר מנה לי בידך א"כ השתא גבי מעמ"ש נמי צריך לגמור לישנא. וא"כ ע"כ צריך לתרץ דמהני אפי' ע"כ ודו"ק:

ס"ח מיד מי שהמעות בידו בתורת הודאה לכאו' בתורת הודאה מהני גם, מהנותן שמודה דהנך זוזי של המקבל הם וכהך דאיסר גיורא ולכאו' הי' נראה דבאמת בהך דאיסר אין ההודאה אלא שהוא חייב לזה וממילא גובה מהלוה דידי' מדר"נ ואפי' בגר שמת כמבו' בססרע"ה. וא"כ כאן לא שייך זה דאנו רוצין שיהי' המקבל מלוה שלו לגמרי כמובן. אבל מדלא הביאו הפו' בסרע"ה שם ראי' מאיסר דמלוה של הגר גובה לאח"מ מלוה שלו וכ"ש מהמחזיק בנכסיו ש"מ דס"ל דהא גופה הוה הודאה שהלוה גופי' הוא בע"ח של המקבל וכן יש ללמוד מסי' ס' ס"ח ע"ש וא"כ ה"נ ודאי מהני הודאת הנותן ואולי י"ל דמ"מ איכא נ"מ דאי מתורת הודאה היכא שיהי' חב לאחרים ל"מ כמבו' בכ"ד. אבל הודאת הנפקד תו הוה כקנין גמור וכאתי לידי' דמקבל דשוב אין בע"ח גובה ממנו וזה נ"ל בכוונת התו' ספ"ק דגיטין דהוכיחו דאם מעמ"ש אינו אלא מדעת הנפקד. א"כ למ"ל מעמ"ש ליקנינהו באודיתא והקשו הרש"ל והרש"א דאפי' בע"כ מהני אודיתא ע"ש והבינו באודיתא דהנותן קאי אבל באמת זה ל"מ דיש לחוש לחב לאחרים. אבל במעמ"ש מהני אפי' בחייב לאחרים כמש"כ הש"ך בסוהס"י גבי מעשה דמהר"מ ע"ש. אלא דכוונתם על הודאת הנפקד כדברי המחבר כאן וכמש"כ וזה נכון מאוד:

סמ"ע סקכ"ג דמש"כ בס"י אם ידע המקבל שהוא עני גם סברא האחרונה מודה דא"ל דסברת וקבלת. והש"ך השיג עליו ולקמן סכ"ב גבי קבל לגבות מן נפקד עכו"ם סתם המחבר דקנה הואיל ונתרצה ופי' ואינו חוזר. משמע אפי' לסברא האחרונה משום דסבר וקבל ופשוט דעני ל"ג מעכו"ם. אבל הש"ך כתב שם דהיינו לסברא הראשונה ע"ש וצ"ע:

שם סקל"ט ואין להקשות לסברא זו איך הודה לו מתחלה בעדים ולא ירא שיתבענו לשלם בתו"ז כו' ע"ש שנדחק בזה ל"י למה לא נימא בפשי' דאע"ג דאינו עשוי לטעות ול"מ בלא מגו. מ"מ כשיש לו מגו ע"כ נאמינו שטעה באמת ולא דקדק וכן משמעות הפוסקים ואין להאריך:

ש"ך סקנ"ד הביא דברי הראב"ד דאפי' למ"ד דיכול לומר טעיתי במגו דפרעתי משטה במגו דפרעתי א"י לטעון ולענ"ד הוא מוכרח דהא התו' גבי גינאי שם כ' ראי' דא"י לומר טעיתי במגו. מהא דרשה"ד. למחר א"ל תנהו לי נתתיו לך פטור אין לך בידי חייב. ואמאי לימא טעיתי. והחולקים דחו ראייתם דבאמת אם אמר טעיתי נאמן והתם במכחיש העדים וכמש"כ הש"ך ספ"א סק"ס ע"ש. אבל לענין משטה הראי' ברורה דאי ס"ד דיכול לומר משטה א"כ אפי' מכחיש לגמרי ג"כ פטור כמבואר בהדיא ברספ"א דכל היכא דנאמן לומר משטה פטור ג"כ אפי' אמר לא היו דברים מעולם דמילי דכדי לא דכירי אינשי ע"ש. וה"נ כיון דאנו מאמתין טענתו עכשיו שיש לו מגו דלא היה כוונתו, אלא להשטאה א"כ אין לו לזכור מילי דהשטאה והוא ברור ש"ך סקס"ג אבל הכא איסתלק לי' המקבל מהנותן וקם המומחה בחריקי' כו' וטעם הרא"ש והטור נ"ל עכ"ל. לענ"ד קרוב לומר דהרשב"א לשי' דס"ל כשי' הרי"ף דאינו חוזר על הנותן ומשו"ה כ' דאסתלק לי' אבל הרא"ש והטור לשי' דס"ל דהמקבל חוזר על הנותן א"כ הכא נמי עדיין הוא החייב ונאמן במקום דל"ל פסידא למקבל כמו בסמ"ז ודו"ק:

סקס"ז האריך להקשות בהודה הנותן שטעה למה יתחייב לשלם דהרי הנפקד גם כן טעה ואיהו דאפסיד אנפשי' וכתב הנתי' דלק"מ עפ"י דברי התו' בב"ק דיותר יש לו לאדם לזהר שלא יזיק משלא יוזק ע"ש וה"נ זה היה לו לזהר יותר ואין דבריו נכונים בזה דזה דווקא היכא דהמזיק עושה ההיזק בעצמו. אבל היכא דתרויי' עבדי מעשה מבו' בהדיא בב"ק ל"ב גבי זה בא בקורתו כו' דפטור וא"כ ה"נ במעמ"ש אינו נגמר בלא מעשה שניהן דאפי' למ"ד דישנה בע"כ מ"מ אם לא היה מודה בשעת מעשה. והיה מברר אח"כ שטעה הי' פטור וא"כ בהודאתו הוא דנתחייב. ובאמת נראה דמשום הך סברא אין הנותן מזיק שלו כלל אלא איהו הוא דאזיק אנפשי' שהודה וז"ב:

סקס"ח וכ"כ הר"ן דלסברת הפו' דחוזר על הראשון. אף אם המקבל מודה דטעו ואין הנותן מודה חוזר על הנותן והנותן חוזר על הנפקד וכ' דמיירי דהנפקד אין לו מגו דפרעתי דאל"ה הי' נאמן לומר טעיתי במגו דפרעתי אפי' בלא שבועה ע"ש. ולא זכיתי להבין הא דפטרו משבועה דלפמש"כ בסי' צ"א סקי"ח דלשי' זו דחוזר על הראשון אפי' הנפקד אומר נתתי לו חוזר עליו ע"ש וא"כ כיון דגם המקבל גובה הדין כמו בחנוני ופועלים דשניהם נשבעין שבועה חמורה ע"ש וא"כ דאי הוה טעין פרעתי הי' צריך ש"ח השתא נמי צריך שבועה חמורה. ואפי' להפו' דאינו חוזר. וא"כ מפסיד המקבל והוא משביע על הנפקד היסת. והמפקיד אין לו עליו כלום כמבואר בסצ"א שם מ"מ לפי מה שהעלה לדינא בסצ"ה סקי"ז