חבל יוסף (אולם המשפט) חלק ב קיח

סי' רע"ב ס"ג זקן ואינה לפי כבודו פטור. עסמ"ע דילפינן מוחדלת. ולכ' בש"ס דריש לי' לבהמת עו"ג ומשא ישראל ע"ש. ובאמת לק"מ דהא מסיק דהא מני ריה"ג דצער בעל החיים לאו דאורייתא אבל אנן דקיי"ל דלא כריה"ג וקיי"ל דצב"ח דאורייתא ע"כ דלא קאי קרא להכי ע"ש בסוגיא. וע"כ דמוקמינן לי' לזקן ואינה לפי כבודו כמו והתעלמת דגבי אבידה וכן מצאתי בש"מ. וע"ש בתוס' דוחדלת משמע לגמרי דפטור אפי' מצעב"ח. וא"כ לפי מה דמוקמינן לזקן ואינה לפי כבודו ודאי נמי פטור לגמרי. ומזה ראיה ברורה למש"כ בסמ"ע סק"ו דזקן כו' פטור לגמרי אפילו ליכא אחרינא דאיכא צעב"ח. וכן מוכח מדברי התוס' (ד"ל) גבי ר"י בר"י דמשמע להו דלא הי' שם אדם ע"ש ואפ"ה פריך בש"ס והא ר"י בר"י זקן ואינו לפ"כ הוה ע"ש ובודאי ל"ג צער עצמו מצטער בהמתו וא"כ אף דהתם הוה טעינה מ"מ בודאי י"ל דעבד הכי כדי שלא יתחיל ויצטרך לפריקה ולא יהיה יכול לפטור עצמו אז בזוזי. וכ"ש לשיטת הרא"ש דאסור לו לזלזל בכבודו ע"ש ודו"ק:

סמ"ע סקי"ד דש"ה דהמשא של ישראל ואינו מסייע בשבילו ליכא איבה לכותי בשביל בהמתו כו' וכ"כ בב"י. וע"ש שהוכיח כן מדפריך בש"ס ואי צב"ח דאו' אמאי וחדלת ע"ש ול"ק לי' בלאו האי טעמא משום איבה. וט"ס בב"י וצריך להגיה כמש"כ. וכן מצאתי הוכחה זו בש"מ בשם הרא"ש ע"ש:

ס"ט מ"מ משום צבע"ח חייב ונ"מ שיכול לקבל שכר עסמ"ע סקי"ז דמ"מ א"י לעכב בשביל שכרו אלא דרשאי לקבל ע"ש. ומ"מ נראה דתובעו בב"ד דהא הוה כיורד ברשות ודו"ק:

סמ"ע סקי"ח ודווקא בשונא דעלמא כו' פי' שעשה לו שלא כהוגן כו' וע' נ"י ודווקא בשונא דעלמא דעביד ביה איסורא ושני ליה כו' ונראה כונתו כמש"כ עכ"ל. נראה שהבין דעביד כו' היינו דזה שהוצרך לטעינה עשה איסור ושלא כהוגן להטוען. ומ"מ כיון דהאיסור אינו נוגע אלא לו מצוה לכוף יצרו. אבל לפנינו הגי' כדשני פי' דהטוען שונא לו באיסור ועושה בו איסור במה ששונא. וא"כ אין מקום לחילוק שלו. ובאמת נראה דאפילו שונא לו בשביל שעשה לו גופי' שלא וכהוגן. ג"כ אין להקדימו. ולא אמרינן בזה מצוה לכוף יצרו דמאי נ"מ איסור זה או זה. ואדרבה בין אדם לחבירו גרע טפי. וגם מה שנוגע לו עצמו א"נ לחלק וכן משמעות הפוסקים וצ"ע:

שם סקכ"ד ובטור כתב תדחה שאינה קרובה וכתב לפי פרש"י שקרובה לעירה כו' ולפנינו בטור שקרובה לעבור. וא"כ השני' היא קרובה לנטות. וא"כ הוא ממש דין הפו'. אלא דיש חילוף בלשון. ובאמת סברתו בטור אליבי' דרש"י אינה מוכרחת וצ"ע:

סי"ז ספינה כו' והקילו משאה מחשבין לפי משאי ואין מחשבין לפי ממון פרש"י שאם השליך זה מאה ליטרא זהב ישליך זה ברזל כו'. וראיתי מי שהקשה דאיפכא הו"ל לפרש דאם השליך זה ברזל צריך להשליך זה [משא כזו ג"כ אע"פ שהיא של] זהב אבל לענ"ד דברי רש"י מזוקקין היטב דזה שצריך להשליך זהב אינו דוקא בשביל שהוא לפי משאו. דאפי' נחשב לפי ממון ודאי אין לחשוב הממון שמשליכים לחוד. אלא לפי ערך ממון שיש בספינה. וא"כ עשירית משא הברזל לזה הוה לפי ממון ג"כ כעשירית משא הזהב לזה. אלא דהרבותא כך הוא. דאפי' יש לאחד זהב והשליך זהב והשני יש לו ג"כ זהב ויש לו ג"כ ברזל והוה אמינא דלפי ממון מגיע לו ההפסד כהראשון וא"כ צריך זה להשליך ברזל שוה כשיעור זהב שהשליך זה. וקמ"ל דדי במשא זו של ברזל דאין מחשבין אלא לפי משא ודו"ק היטב:

הלכות הפקר סי' רע"ג ס"ב ההפקר כו' ה"ה כמו נדר ואסור לחזור בו הנה זה ודאי דלפי מסקנת הש"ס בסופ"ד דנדרים לכ"ע א"י כלל לחזור בו וכמש"כ הגר"א. אלא דקמ"ל דכשנוטלו בתורת חזרה ולא זכה בו בתורת זכי' איסורא נמי הוה. וגדולה מזו מוכח לענ"ד מתוס' ב"ק (ס"ט) דע"כ יש בו בהפקר גם דין אמירה לגבוה כמסירה להדיוט. דהרי מבואר שם בד"ה כל הנלקט דיכול להפקיר שיחול ההפקר לאח"ז ע"ש וכבר באור הר"ן בנדרים (כ"ט) דלא מהני בכה"ג אלא אי הוה כמסירה אבל בל"ה לא עדיף ממקדש אשה לאחל"י בשטר ונקרע בתוך ל"י דל"מ וה"נ כבר ליתא לידבורי' ע"ש וכן נראה בפשי' בקצוה"ח סרנ"ח דמפקיר לאל"י מהני עכ"פ לאל"י. ומה שהקשה שם לשיטת רש"י גבי מעכשיו ולאל"י דאי תנאה הוה היינו כשלא אחזור בו דא"כ מאי אמר בירושלמי דגם בהפקר מעכשיו ולאל"י תלי בפלוגתא דרבי ורבנן אי תנאה או חזרה דבשלמא בקדושין נ"מ כשנקרע השטר ע"ש אבל בהפקר לא שייך. אין לו שום הבנה דנ"מ כשמת בתוך ל"י וכמש"כ בסרנ"ז בפירוש דברי הרב שם ופשוט:

ס"ה המפקיר לעניים ולא לעשירים כו' ע' מל"מ פ"א מתרומות דפאה שלקחה עשיר חייבת במעשר כמו בלקחה עו"ג דמבואר בסו"פ השולח דחייבת במעשר. וראיתי מי שהקשה עלי' מר"פ המניח דנתן פאה בצד זה ולקחו עניים מצ"א זה וזה פאה לפוטרן ממעשר ולק"מ דהתם בלקחה עשיר ועו"ג הוה הפקר טעות. וכן ביאור הר"ש באורך ברפ"ו דפאה ע"ש. אבל הכא מה שנוטל הבעה"ב מה שהניח הוא אינו בשביל טעות. אלא דעניים מחלו לי' וכמו בלקט שכחה ופאה שהלכו בו הנמושות דמותרות לכל אחד כמבואר בפרק אלו מציאות ודו"ק:

ס"ו המפקיר עבדים כו' קטנים כל המחזיק בהם זכה. ע"נ שנתקשה לשיטת הסוברים דהפקר מיקרי ד"א מקנה אותו א"כ יש זכי' גם לקטנים. ולענ"ד פשוט דל"מ ד"א אלא בשביל שדעת הנותן להקנות מסייע וא"כ זה שייך בהפקר היכי שאין שום אדם יכול לזכות מהני לזה רצון הנותן שהוא רוצה להקנות או בנותן מתנה לקטן דרצונו מסייע לזה שאינו רוצה אלא בזה. אבל במפקיר לכל וכ"א יכול לזכות אלא הקטן א"י לזה לא שייך שיסייע דעת הנותן שהרי מתרצה גם באחר. והיאך יסייע לזה. וא"כ לזה ודאי לא שייך בזה שיהי' גם הפקר ד"א מקנה וז"ב ועמש"כ בסרמ"ג:

סמ"ע סקי"ג וי"ל כל שלא יכול לחזור בו בדיבורו כו' ע"ש ואע"ג דגם מן הדין לא הי' יכול לחזור בו. כונתו דהרמאים לא הי' רוצים לפרש לשון זכי' שמא יקדמנו אחר אלא הי' נוטלין סתם ותקנו שיהי' בסתם בתורת חזרה וכן משמע שם מדברי הר"ן בתיובתא דהמפקיר כרמו ע"ש. והוצרכו לחדש בשביל זה דין חזרה. ומה שחידש הנתי' מדקדוק לשון הרא"ש דדוקא בזוכה מעט מעט והשיג על הסמ"ע ע"ש אין זה מתקבל כלל שיכלול הרא"ש חידוש גדול כזה בדקדוק לשון בעלמא ע"ש:

סמ"ע סקי"ז מיהו הוי הפקר אף לזמן דילפינן משמיטה דהו' הפקר לשנה אחת נראה לפרש דהיינו כדאמרינן בנדרים (מ"ב) דארעא נמי אפקרי' רחמנא בשמיטה להלוכי בה ולנקוטי פירי ע"ש וא"כ הפקר זה של הקרקע חוזר לאחר השנה ודו"ק:

סי"ג הלוקח דגים מתוך מצודתו של חבירו כו' ע' קצוה"ח שתמה בשי' התו' רי"פ האומר דהך דמרחיקין מצודת הדג מן הדג כמלא עיניו דפי' ר"מ בנתן דג מת דהדגים מתאספים שמה. דא"כ להוי קנין גמור דהא הוגבהו מכחו. וכההיא דפיל בחבילי זמורות ע"ש ולענ"ד אין שייך כלל קנין גמור בדבר שאין בידו לתופסו. דהרי הינהוגה בקול ורצתה לפניו מבואר בסי' קצ"ז דהוה משיכה ואפ"ה מבואר בריש ב"מ דגבי צבי רץ כדרכו ל"מ. וכן ביוני שובך ועלי' לא הוה גזל אלא מפני ד"ש משום דאין בידו לתופסם ע"ש וז"ב:

סי"ד הפורס מצודה בתוך שדה חבירו כו' ואם בעל השדה עומד בתוך שדהו. ואמר זכתה לי שדי קנה בעה"ש ע' קצוה"ח דפי' דאע"ג דהמצודה יש לה תוך. מ"מ כיון דאין לו רשות להניח שם ובעל הכלי אינו קונה קנה בעל השדה אף דהכלי מפסיק. וכן מוכרח לענ"ד בסוגיא דב"ב שם. דהא פריך שם גבי הא דבעי למיפשט דכליו של לוקח ברשות מוכר ל"ק מהא דתניא ברשות מוכר ל"ק עד שיגבי' מאי לאו אפי' בכליו של לוקח ודחי לא בכליו של מוכר ופריך א"ה אימא סיפא ברשות לוקח כיון שקבל עליו מוכר כו' ואי בכליו של מוכר אמאי קנה ע"ש. וש"מ בהדיא דלפי דאמר דכליו של לוקח קונה ברשות מוכר יש לנו לומר דאינו קונה רשות הלוקח כשהוא בכליו דמוכר. וכן פי' שם הרא"ש והתו' ע"ש. וא"כ ש"מ הא כליו ברשותו של אחר דודאי אין הכלים קונים לו שפיר קונה בעל הרשות וז"ב. ובנ' השיג עליו מהא דב"מ גבי הקולט מן האויר דאמרינן דבעה"ח ל"ק לפי שמפסיק הכלי ע"ש. ול"י כוונתו הא שם באמת קונה בעל הכלי. אף דזה ודאי דאין כלים קונים במקום שאין לו רשות להניח אלא התם בשתופס הכלי בידו באויר. וזה ודאי קונה ליה בכ"מ וכדאיתא בריש ב"מ היה