חבל יוסף (אולם המשפט) חלק ב קיז

מ"מ כיון דלא החזיר אלא מפני שסבור דהוא גזל מן הדין אינו ראוי לקבל וכמ"ש התוס' בסנהדרין (ע"ב) ד"ה לא קבלינהו עיין שם ודו"ק:

סי' רס"ט ס"א המגביה מציאה לחבירו אע"פ שלא א"ל כלום זכה בה. כתב הגהות מהרל"ח דיצא לו כן מדאמרינן אהא דשנים אוחזין בטלית דהוה כממל"ח אע"פ שלא אמר כלום וזה ע"כ צריך לדחות לדעת הסמ"ע דהמגביה מיהו צריך לומר שמגביה לחבירו והרי התם גם המגביה לא אמר. וע"כ דהתם שאני דאנן סהדי דהכי מכווני דאי ל"ה לא יקנו שניהם. ובודאי דזה הוה כאמר. אבל א"צ לראי' דלשון הש"ס בכ"ד המגביה מציאה לחבירו. וערש"י (י"א) ד"ה ל"ק כו' מאחר שלא עשאו שליח כו' וכן משמע בהדיא הך דמי שלקט את הפאה ואמר ה"ז לפלוני עני דמשמט שהעני לא א"ל כלום ודו"ק:

ש"ך סק"א ולי נראה דאפילו לא אמר המגביה כלום אם מודה שכך הי' כוונתו. בקצו' נתקשה דדברים שבלב אינן דברים והנתי' כ' ע"ז דדוקא היכי דהדברים שבלב סותרים דיבור פיו אבל בל"ה מהני וה"ר מתרומה דניטלת במחשבה. והוא תמוה דבשבועות (כ"ו) מבואר בתו' דבאמת הוה תרומה וקדשים בזה שני כתובים הבאים כאחד אבל לגבי נדרים מבואר שם דל"מ וכ"ש הדיוט בעלמא ע"ש היטב. אבל נראה דכ"ז דוקא כשבא להוציא מרשותו אבל כאן שהיא הפקר כמו בזוכה לעצמו מהני אפי' בלא אמירה ה"נ בזוכה לחבירו. וכן מוכח מדברי הרשב"א שהביא התוי"ט שהביאו בש"ך סק"ה דאפילו א"ל תנה ולא עשאו שליח לזכות לו. אם המגביה כיון לזכות לו קנה וע' מש"כ שם:

ס"ה אבל לא עלה מכח הכאתו למעלה ל"ק. כן הוכיחו התו' מהא דאדיי אדויי ל"ק. ובטרוף אקן דליתגבהו קונה וע"כ דבעי שיעלה למעלה וע' רשב"א בפ"ק דקדושין דהקשה גבי פיל דאמרו שם שנקנה בחבילי זמורות ופי' שם משום שהפיל מגביה עצמו. דהא אויר חצירו דמוכר הוא וכמונח דמי ע"ש. ולענ"ד א"ש ובזה יובן החילוק דהוגבה למעלה או לא שבכאן. דהא מבואר בגטין (ע"ט) דכ"ז שהוא באויר חצירה דרך עלי' ל"א כמונח דמי אבל כשהוא דרך ירידה הוה כמונח ע"ש. וה"נ אם עלה קונה לו דלא נחשב כמונח. וכיון דאויר זה אינו חשיב כמונח ודאי אינו מעכב אפי' הוא אויר דמוכר. אבל כשאינו אלא דרך ירידה אין כאן הגבהה דכמונח דמי ודו"ק:

ש"ך סק"ה ע"ש מש"כ בישוב שי' הטור ולולי דמסתפינא יראה לי בדיקדוק דברי הטור דלעצמו כתב בלשון זכיתי בה ולחבירו כתב הגבהתי לצורכך דבודאי אינו שכיון לזכות לו בהגבהה אלא שהגביה לתנו לו כמו שאמר לו. וא"כ הוא ממש כדברי הרשב"א שהביא הב"י בסקכ"ה שהביאו בתוי"ט שם ע"ש. אבל כיון לזכות בו לחבירו ודאי גם הטור מודה דקונה דבשביל שאמר לו תנה לי לא מיחה בזכייתו דהא חזינן שרוצה לזכות בו. ומי גרע מקבל לו מתנה דזכין לאדם שלא בפניו. וכן הוא בהדיא בש"מ בשם הריטב"א והרשב"א ואין כאן מחלוקת ודו"ק:

וע"נ סוהס"י ואין דבריו נכונים בעיני דודאי כיון דבקש ממנו תנה לי ונתן לו בסתם לא מצי אמר לפקדון. וע' סרכ"א אם המוכר הוא שבא ותבע את הלוקח כו' ודברי הרשב"א בש"מ נראה דאינו אלא לפי ס"ד דתנה הוה כזכה וכן י"ל בכוונת רש"י בגמ' אבל לפ"מ דמסקינן דתנה אינו כזכה. אפי' יש עדים שכיון לזכות לעצמו אכתי אין כאן עקירת המתנה אם לא ששייך בזה משום מסירת מודעא ע' מש"כ בסרמ"ב וצ"ע:

סי' ר"ע ס"א מציאת חש"ו אין בה גזל אלא מפני ד"ש נראה דבזכה לו אחר מציאה הוה זכי' גמורה דהא מבואר כפרמ"ג סי"ח דזכין לקטן אפי' בן יום א' והרי כשלא הגיע עוד לצרור וזורקו אגוז ונוטלו מבו' שם בסט"ו דאינו זוכה לעצמו אפי' בד"א מקנה אותו. ואפ"ה יכולין אחרים לזכות בשבילו וא"כ ודאי דאין לחלק בזה אפי' במציאה ודו"ק:

ס"ב מציאת בנו ובתו הסמוכין על שלחנו כו' וה"ה אם הרויחו בסחורה או במלאכה כו' לולי שאיני כדאי נ"ל מקום עיון בזה. דהתו' בב"ק (פ"ז) ד"ה וקתני כ' בהדיא דאין מעשה ידיהם לאב ופי' הא דפריך שם גבי שבת דלאבוה בעי למיתבי היינו דוקא שבח דמעלמא אחי להו ע"ש. ומה שלמדו מדברי העיטור המעיין שם יראה דלא איירי כלל בעיקר דין אם הוא של האב. והירושלמי שהביא שם קאי לענין אין לבן חזקה בנכסי האב וי"ל דאיירי בידוע שהיו שותפין בכל דבר. וחילק ממון שהרויח לעצמו דאמרינן כיון דידע אביו ושתק מחל לי' ע"ש היטב. וכן נראה בהדיא שהבין הבדק הבית שם ע"ש. וגם מהתו' ב"מ שציין הש"ך אף דנראה כן מדברי התוס' אבל בגוף הסוגי' אינו מוכרח די"ל דהתם בנותן לו מזונות יותר משכרו. דודאי דבכל רוחים דעלמא אם ירצה בתחלה לטלם בתורת אפטרופסות לצורך מזונותיו רשאי אבל מה שאוכל בשעת מלאכה אינו רשאי למונעו דהוה צערא דגופי' [ובזה יתיישב יותר לשון זכי לי' רחמנא שנדחקו שם התוס' דהא אינו אלא מדרבנן דלפ"ז דהוא לצורכו בודאי הוה שפיר זכי ליה רחמנא ע"ש]. אבל בגוונא שהוא רוצה לזכות לעצמו משום שזנו לעבר זה לא שמענו משם. ולענין בתו תנן בכתובות (מ"ו) מציאה לחוד ומעשה ידיה לחוד עיין שם. ואולי משום דגבי עירוב תני סתמא ידן כידו משמע להו דבכ"ד זכייתן להאב. אבל גבי מתנה סתם הרב בסמוך דלפחות בגדול הוה לעצמן וצע"ג. שוב ראיתי בדברי הרמב"ן בת"ה הביאו הב"י ביו"ד סי' ש"פ גבי אבל דתני שם דאין מלאכתו נעשה ע"י בניו כתב דהיינו אפילו גדולים כיון דסמוכין על שולחנו מעשה ידי' שלו ע"ש. ומ"מ גוף הברייתא לא מכרעא לזה די"ל דהתם משום דנקרא על שמו. וכעין אדם חשוב שגם ששותפו דאסור ע"ש ודו"ק:

שם בהג"ה ב'. נתנו מתנה לקטן הסמוך ע"ש אביו ה"ה לאביו אבל לא בבנו גדול. ע' ביאור הגר"א דנתקשה דבדעת אחרת מקנה אותו גם קטן יש לו זכי' וביותר יש להקשות לשיטת הרש"א שפי' בדברי התו' שם דכתבו דאין סברא שיתקנו שני תקנות לקטן דמעיקרא יזכה לעצמו. ואח"כ יזכה האב. דהא לר"י שם ע"כ הוה שני תקנות בסמוך ע"ש אביו. דמעיקרא זוכה לעצמו כמו כל קטן. ואח"כ זוכה האב ופי' דבזה הא אין התקנה השני' בשביל הקטן אלא דהי' התקנה בכללות דכל סמוך ע"ש אביו הוה לאב אפילו בגדול וממילא דה"ה לקטן וא"כ כאן כיון דמודה דבמתנה לגדול הוה לעצמו ע"כ דגם לקטן הוה לעצמו כיון דלא עשו לקטן לחוד תקנה שני'. ובאמת בנ"י הוא בשם הרמב"ן והוא ס"ל גבי עירוב דקטן ממש. וע"כ חילק בכך דכמו דגדול מהני בעירוב ה"ה דבנותנין לו מתנה קנה. אבל לשיטת התוס' דגם גדול דעירוב הוה אינו סומך ע"ש אביו אפשר דאין לחלק וע' או"ח סשס"ו וצ"ע:

ס"ג שכרו ללקוט מציאות כו' הרי מציאתו לבעה"ב ואפילו כיס מלא דנרים פשוט דאם אמר לעצמי אני מגביה ה"ה שלו וכדלעיל סוסי' קפ"א גבי שיירא ע"ש:

סי' רע"א ס"ב אחז במוסירה ל"ק כו' אבל קנה המוסירה עסמ"ע דהטעם בשביל שיכול למושכה ולנתקה אצלו משא"כ בסעיף שאחר זה באחד רוכב כיון דרוכב קנה הבהמה בטילה המוסירה לגבי הבהמה כו' והש"ך השיג דהוא נגד הש"ס דאסיק בהדיא דיכול לנתקה ל"מ ופי' הוא דאינו קונה אלא מה שתפוס בידו. ולענ"ד המעיין בטור סי' רס"ט ס"ג דהביא בשם הראב"ד גבי פיקח וחרש שאם הפיקח הגביה כ"כ דאם יניח החרש לא תפול ע"ג הקרקע קנה הפיקח מצד הגבהתו בעצמו. והרא"ש חלק עליו דתפיסת החרש מבטלת קנית הפקח. כיון דמכוון לקנות לעצמו ע"ש וביותר ביאור בש"מ שם. וא"כ פשוט דזה שייך בחרש שכיון לקנות לעצמו. אבל אם מונח ע"ג בהמה פשיטא דקונה ובודאי לא נעלם מהם סוגיא דזה רכוב חמור וזה תפוס מוסירה והרא"ש בש"מ שם מביא בעצמו סוגיא זו שם. ע"כ נראה ברור דדוקא עמוד שהוא מחובר בטל לגבי קרקע. והוה כמונח ע"ג קרקע עצמה וכן בתפוס בה חרש. או בתפוס בה הרוכב על הבהמה כיון דמכוין לקנות מבטלת את קניית השני כמו שביאר ברא"ש אבל כאן מה שמונחת ע"ג בהמה לא הוה כמונחת ע"ג קרקע דאין הבהמה כקרקע. מיהו אם הוא באופן שאם לא תהא הבהמה תפול לארץ ודאי ל"ק דהגבהת הבהמה ל"מ למקני אבל אם הגביה כ"כ שאפי' לא תהי' הבהמה לא תפול. זה חשיב שפיר הגבהה מכחו ובשביל שיכול לנתקה חשוב כאילו הראש השני ג"כ באויר והוה הגבהה. אבל בעמוד שהוא כקרקע ממש. או באחד רכוב על הבהמה דמעכב גם כן על תפיסת השני ל"מ הך טעמא לשוי' הגבהה ודו"ק היטב:

ס"ג הי' אחד רוכב כו' בטור הביא זה בסוסיקל"ח וכ' רוכב ומנהיג ברגליו כשיטתו וע' סמ"ע. וע' מש"כ בסי' קצ"ז בזה בס"ד: