חבל יוסף (אולם המשפט) חלק ב קטז

הא דאצטריך והשבות שיטרח ודוק] ושי' התו' הוא שצריך לטרוח. ומשמע מדברי' דלדידהו אינו מחויב להחזיר פחות מש"פ. אלא דכשיצטרף לפרוטה יתחייב [וכאן דאין הבעלים יודעים לא שייך מחילה ובודאי [מצטרפים[ אבל שיחזיר פחות מש"פ ל"ל. ולשון הרמב"ם משמע כשיטת הר"ן ע"ש. וא"כ כל דברי הסמ"ע ברורין ונכונים ולשי' הרמב"ם לא נפיק כלל הא דצריך לטרוח משור לגיזת זנבו כנ"ל. אמנם לשי' התו' ודאי קשה דלמ"ל והשבות הא נ"ל משור וצ"ל דבלא והשבות לא הוה דרשינן הכי ודברי הע"ש נכונים לפי האמת ואליבי' דהתו' ודו"ק:

סי"ח אבל לא לצורכה ולצורכו עב"י דהוא בעיא בש"ס ופסקו לחומרא ע"ש וצ"ל דס"ל דהוה ספיקא בדאורייתא ואע"ג דהתו' כתבו דבספרים מותר אפי' הוא קורא בהן גם לצורכו. והכא אינו אלא משום חששא שמא ישהה יותר. צ"ל דמ"מ הוה חששא דאו' דבספרים דאין קפידא להבעלים מותר בוודאי. אבל כאן דאפשר דמשום חששא זו הבעלים מקפידים א"כ יש ספק איסור גזל מדאורייתא. וכן מוכרח ע"כ מדבעי למפשט מהא דהכניסה לריבקה דגבי ע"ע וע"כ דבעיא הוה בדאוריי'. אבל עדיין אינו מיושב לענ"ד דלפ"ז לא הו"ל להפו' לסתום ולכלול דין זה עם הא דנזדמנו לו אורחים דהוה ודאי לאיסורא כדתניא בבריי' אבל הכא אינו אלא מספיקא ולענ"ד יש נ"מ בעבר ועשה דבההיא דאורחים הוה ודאי שולח יד בפקדון אבל הכא דאינו אלא ספיקא אינו מתחייב מספק על אונסין. אבל באמת אע"ג דהכא הוה בעיא בפסחים (כ"ו) מייתי לה גבי פלוגתא דלא אפשר וקמיכוין ופסקו שם הרמב"ם והרא"ש כרבא דאסור. וא"כ באמת גם הך דהכא הוה ודאי איסור ובלא מיכוין ודאי שרי. וע' תו' קידושין (נ"ב) דבני נרבונא ס"ל דקיי"ל התם כאביי דשרי וצע"ג:

סמ"ע סקכ"ח הביא דברי הרמב"ן דבספרי גמרא אין לחלק בין פעם ראשון לשני דצריך עיון בפעם המאה כמו בפעם הראשון וילמוד לכתחילה אמנם הרשב"א נסתפק דאפשר דלא כ' הרב אלא בשואל ע"ש והנ"י הביאו בדיני מציאה ולא נסתפק כלל אי יש לחלק בין מציאה לשואל. ול"י דהא אדרבה כ' בלשון זה דע"כ להכי אושלי' ע"ש. וא"כ פשוט דלא שייך זה אלא בשואל דוקא דהבעלים משאילו מדעתו אבל במציאה יש לומר לפ"ז אדרבה להיפוך כיון דגם בפעם שני הוא מקלקל כפעם ראשון לא התירו כלל וכן נראה דעת הרב והמחבר שלא הביאו כאן:

סכ"ב שם דמיהן עליו וה"ה בשותפות כו' עב"י ואכתי אינו דומה להא דתפילין ויש לחלק:

סכ"ה מה יעשה בדמים ינתנו למוצא ויש לו רשות להשתמש בהן ע' טור דמכר דבר שאין לו טורח בו כגון תפילין. אסור להשתמש במעות. וע' ב"י וצ"ע:

סכ"ו האכילן משלו נוטל מהבעלים בלא שבועה כ' הה"מ דהוה כמוצא מציאה דלא ישבע מפני תיקון העולם וע' יו"ד סי' רנ"ב דהוציא לפדות חבירו משבי' נשבע ונוטל וכ' דלא הוה כמוצא מציאה דיכול להעמיד עדים על מה שמוציא. ולכאורה הוא סותר לדין דכאן וכבר עמדו בזה האחרונים ובאמת גם בש"ס גיטין שם אמרינן דאפי' החזרתי אחד מהן ג"כ אינו נשבע ול"א דהו"ל להעמיד עדים ע"ש ברש"י ותוס' דלכ"ע מוכח דלדידן ודאי פטור אפילו בכה"ג. והנראה דבאמת סברתם נכונה דל"צ לתקן כאן לפוטרו כיון דאפשר להעמיד עדים. והא דא"צ לישבע בהחזרתי היינו כיון דאית ליה מגו דהיה יכול לומר לא מצאתי וא"כ למ"ל עדים כיון דאית ליה מגו אנן בעצמינו סהדי דידי' [ובזה יש ליישב קושי' התו' על רש"י שם דרש"י לא אמר אלא דליכא כאן תקנה דהמוצא מציאה ואיירי בגוונא דליכא מגו וכגון שראו עדים במציאה ע"ש היטב] אבל בפודה חבירו דהתם דלא שייך מגו שפיר צריך לישבע והך דהכא נמי דאית ליה מגו דלא מצאתי הוה כההיא דהחזרתי דהש"ס ודו"ק:

סמ"ע סקמ"ב אם טען ראיתי שהגבהת שני כיסים שלי נראה שאין זה כדין אבידה והט"ז תמה עליו דבמוצא מציאה אפי' בטענת ברי לא חייבוהו ע"ש. ונראה בכוונת הסמ"ע דהיינו דבשעה שהגביה ידע דהבעלים שם דבכה"ג ליכא כלל תקנת מוצא מציאה וכדלעיל סוס"י רס"ה ע"ש:

סי' רס"ח ס"ב ד"א של אדם שהוא עומד בצדן קונות לו. בגמ' אייתי ע"ז א"ר מתיב ריב"א נזיקין ראה את המציאה ונפל עלי' כו' ואי איתא לקני ליה ד"א דידי' אמר אביי מתיב רחב"י פאה וצריך להבין למה לא פריך אביי ממתני' דמציאה גופי'. והנראה דהנה הוכיח הש"ך סק"ב דחצר ג"כ אינו קונה באתי לחצירו באיסורא קודם יאוש. ונראה ברור דכ"ש דד"א אינו קונה בכה"ג דודאי לא עדיף מחצר וא"כ לאביי לשי' דס"ל יאוש של"מ לא הוה יאוש. א"כ א"ש בפשי' די"ל דאיירי בנפל מהאובד כשהיה בד"א דידי' א"כ תיכף בשעת נפילה דהוה ודאי קודם יאוש הוה אתי להד"א באיסורא ובכה"ג הא לא קנה. ומ"מ אם אח"כ היה בא לידו שפיר הוה קונה וראי' מהא דמצא מעות בפירותיו דלעיל סרס"ב ע"ש. [וכ"כ בנתי' שם מיהו לפמש"כ דהתם אינו הוה שימצא ואינו קונה לו כלל. יש לדחות דא"כ הוה כלא אתי לידי' כלל ודו"ק] אבל לרבא דס"ל דהוה יאוש א"כ לא משכחת בא לידי' באיסורא דבדבר שיש בו סימן ודאי לא ניחא לאוקי דלא עביד דמייאש וכמש"כ הרא"ש בר"פ ש"א משום זה דאיירי מתני' ברוב נכרים ע"ש ודו"ק:

שם בהג"ה שנים שבאו כאחד בתוך ד"א כו' קנו שניהם בקצוה"ח כ' דאע"ג דא"א לצמצם ואחד ודאי בא קודם והוה ד"א דידי' מ"מ מספיקא חולקין וזה נכון. ובנ' כ' די"ל דהוה בודאי של שניהם ולא משום ספק של מי הוא וכגון דאחד היה עומד שם קודם שבאו אלו ואח"כ כשהלך זה קנו שניהן כאחד ע"ש. ולענ"ד יש להסתפק בזה לפמש"כ הנתי' בעצמו בסי' ר"ס דבחצר השותפין יכול כל אחד להגבי' לעצמו משום דחצירו הא אינו קונה לו ע"כ. וכיון דיכול לבטל קניית החצר לדידי'. ממילא בטלה גם זכייתו של חבירו דהא הוי כשותפין שהגביהו ביחד דל"ק אלא מטעם דמקני אהדדי ע"ש. וא"כ כ"ש הכא בד"א דיכול כ"א לבטל קניית הד"א. וא"כ לא שייך כלל בזה תקנה דד"א דלא ליתו לאנצויי כיון דאכתי אתי לאנצויי דיכול כ"א להגבי' לעצמו וא"כ הי' נראה דליכא בכה"ג כלל תקנה דד"א. אבל לפמש"כ בקצו' דע"כ ליק אלא אחד אלא שחולקין מספק א"ש כיון דבשעה שנולד הספק לא הוה בחזקת שם אחד מהם וא"א למיקום עלה דמילתא והדין דחולקין. א"י לתפוס כולו כמבו' לעיל סוסרמ"ג ואף לשיטת הרמב"ם דמהני תפיסה מספק בודאי דאסור לכתחילה וצ"ע לדינא:

ס"ד ואם היה צבי רץ כדרכו או גוזלות מפריחין לא קנתה לו שדהו אפי' במתנה. כ"כ בסר"ב דכ"ה גם דעת התוס' ב"ק (י"ב) ואף דפסקו דבמתנה לא בעי משתמרת מ"מ בעי משתמר לדעת הנותן וזה גרע טפי. וכ"ש לשי' הרמב"ם דמבו' בס"ר דס"ל דלא מחלקינן כלל בד"א מקנה אותו. כ"ש דל"מ ברץ כדרכו. ואע"ג דבאינו מגיען מודה דמהני ור"פ פשיט מינה לענין אינו משתמר לשי' הרמב"ם ע"כ לדידן קיי"ל דהא דלא כר"פ וס"ל דלענין מתנה שפיר מיקרי זה משתמר. כיון דלא רהטי אינשי אבתרה וכן מצאתי שם בש"מ ע"ש. וגם הא דפשיט שם לענין ארנקי שיצא בפתח אחר. כבר כ' בסרמ"ג דע"כ מוכרח דהתם גם כן איירי במשתמר דהא פשיט שם לענין הפקר דליכא ד"א מקנה. אלא דהוי אין סופו לנוח. והוה ס"ל דאינו מגיען חשוב ג"כ אין סופו לנוח ודחי דאינו מגיען לא חשוב כלל אין סופו לנוח וע"ש:

ע' בטור דיצא לו שם מציאה בעיר גם באינה משתמרת אינו צריך עומד בצד שדהו. והמחבר השמיטוהו לפי שהרי"ף והרמ"בם השמיטוהו אבל כבר תמה על זה בעצמו בב"י ע"ש. ולענ"ד אפשר דס"ל דהא דיצא לו שם מציאה בעיר בדילי אינשי מינה. לא עדיף מיוני שובך דהוה ג"כ ברשותו ובודאי ל"ג מיצא לו שם מציאה. ומ"מ כיון דאינן משתמרים ברשותו לא הוה גזל גמור אלא מפני ד"ש משום דסמכה דעתי' וה"נ לא הוה אלא מפני ד"ש. וס"ל ג"כ דהא דאיתא בברייתא ואמר תזכה לי שדי ל"ד אלא אטו רישא דאשמועינן רבותא דאפילו אמר ל"מ וכעין שכ' התוס' במשנה דראה אותן רצין אחר המציאה. [ואף דהתם לא ס"ל כן הרמב"ם] וע' תוס' ערובין (מ"ט) גבי אמר שביתתי במקומי שכתבו ג"כ הכי ונראה דגם הרמב"ם יודה שם. וא"כ אין כאן חידושא אלא דבסמכה דעתא איכא גזל מפני ד"ש וי"ל שסמכו בזה אכל הני דסש"ע דמבואר שם דכל דסמכה דעתא כגון עני המנקף מראש הזית וצד בכלי שאין לו תוך דהוי גזל מפני ד"ש. וע' סרע"ג סי"ג ובלבד שלא יצוד בשדה חבירו. ואם צד שם קנה ודו"ק. שוב ראיתי בירושלמי פ"ק ה"ד משמע בהדיא כמש"כ דמסיק עלה כהדא דאריסי' דר"ב אשכח גוזלין בריש דיקלא כו' ע"ש. והיינו דהדקל היה בארעא דר"ב. והוה כיוני שובך וז"ב. והפ"מ שם נראה דאישתמיטתי' סוגיא דידן. והיינו דר' בא לא קיבל מאריסי דבדיעבד קנה כמבואר בסרע"ג. וכיון דזכה בשוגג בקנין גמור ואין כאן אלא מפני ד"ש לא רצה לקבלו. ואע"ג דכבר החזיר