חבל יוסף (אולם המשפט) חלק ב קטו

כללא כייל דלעולם יש בזה ד"ש ומ"ש מאבידה אבל אינו מוכרח ודו"ק ס"ה א"ל אביו אל תחזיר את האבידה לא ישמע לו עט"ז דהאריך דאם נתעסק כבר במצות כיבוד אב פטור מהשבה ונראה לי ראי' ברורה דהא פריך בש"ס אהא דיליף לה דלא ישמע לו שלא להחזיר מקרא דאני ה' כולכ' חייבין בכבודי דלמ"ל קרא. ת"ל דעשה ול"ת הוא. והנה לפי טעם דעשה ול"ת ודאי בנתעסק כבר במצות כיבוד תו פטור מכל המצות כדין עוסק במצוה דפטור מכל המצות. ואפי' מעשה ול"ת. דהא אמרינן בסוכה (דכ"ה) דאפילו מעשה דפסח דיש בו כרת פטור. עכ"פ בלא מטא זמן חיובו קודם שנטמא [וע"ש בתו' דלרבא אפי' במטא זמן חיובו ומה שנתקשו התו' שם דמנ"ל לרבא הא דהא מחלקינן בין מטא ללא מטא. ובין כרת או לא. נ"ל כיון דגלי קרא בעיקר הדחי' דלא מחלקינן תו יליף מהדדי וכה"ג כ' בפסחים (ט"ז) ד"ה חד בתלושין ובכ"ד. ועוד נראה לולי ד"ק דאפי' לאביי כיון דבמת קודם חצות לא מיחייב בפסח אפי' לא נטמא ש"מ דגם לדידי' פטור אפי' מפסח אפי' מטא זמן חיובו וע"כ כמש"כ. ולא מחייב אלא במת אחר חצות דחיובא דפסח קדים. ולרבא אפילו בכה"ג ס"ל דחיילא עלי' מצות אנינות ונראה דטעמיה משום דאנינות חיילא ממילא. והוה כהתחיל כבר במצוה דאנינות ובחי יו"ד הארכתי ואכ"מ] וכן משמע שם בברייתא דפטור מכל מצות האמורות בתורה ולא חלקו בין מצוה למצוה והכא עכ"פ כ"ז שלא בא לידו האבידה הוה לא מטא זמן חיובו וא"כ ודאי דכשעוסק כבר במצות כ"א פטור אפי' מעשה ול"ת וכיון דמטעם זה ודאי כן הדין דאינו מחויב להפסיק. ע"כ דגם משום הטעם דכולכם חייבין בכבודי ג"כ הדין כן דאי ל"ה למה לי' לדחוקי שם דהא דאיצטריך קרא הוא משום דהוקש כבודם לכבוד המקום. לישני דאיצטריך דאפי' בכה"ג דהתחיל כבר. וע"כ דגם האי טעמא ל"מ אלא כ"ז שלא התחיל. אבל התחיל כבר הוה ככל עוסק במצוה ודו"ק. ומיהו נראה דכשיש לו לאמוד שלא הי' רצון האב לזה או כשאין הכיבוד עובר לשעה זו. נראה דלא חשיב זה אפי' כמצוה שאינה עוברת דהתם מיהו מצוה עביד אבל בזה אין המצוה אלא צורך האבי ובודאי לא פטור ממצוה אחרת וע' או"ח סל"ח ס"ח וצריך עיון:

עוד נראה לי בספק אבידה כגון מחצה על מחצה בסי' רנ"ט או ספק הנוח בדבר שיש בו סימן דקיימ"ל לדידן בסי' ר"ס דנוטל מספק מכל מקום בזה מצות כיבוד אב דהוה ודאי ה"ה קודם וצ"ע סי' רס"ז החזיר את האבידה למקום שהבעלים נו"י כו' אבל בבע"ח לעולם חייב כו' ובש"ך סק"א דבגניבה פעור אפי' בבע"ח ע"ש. ולענ"ד התו' לא כ' כן אלא לשי' שם דמפרשים בסוגי' כפשוטו דבבע"ח גם לרבה הוה ש"ש לעולם אפי' בביתו. ואף ששמרה כדרך ש"ח ל"מ בבע"ח. וצריכי נטירותא יתירא כש"ש ע"ש. וכן מוכח יותר בדברי' בב"מ (כ"ט) שכ' בהדיא דלפי האמת גם לרבה ע"כ דרבויא דקרא אתי דלא בעי דעת בעלים דל"ל דרבי אפי' אינה משתמרת כדאמרינן בב"ק דהא קרא שור ושה כתיב ומודה רבה בבע"ח ע"ש. וא"כ שפיר י"ל דלא מחייב אלא באבידה אבל בגניבה פטור ולא מחייבינן ליה משום תחילתו בפשיעה לענין אבידה וסופו באונס לענין גניבה כיון דבאבידה ג"כ אין החיוב מתורת פשיעה אלא דלהכי רבי קרא דהוה כש"ש ול"ג מש"ש בתחילתו כעין גו"א וסופו באונס גמור דכבר כ' בב"מ (צ"ג) ד"ה א"ה דפטור ע"ש. וה"נ אף דתחילתו כעין אבידה דחייב בכאן כיון דסופו בגניבה דדינו לפטור פטור. אבל לשי' הרמב"ם דלא ס"ל כלל כשי' להחמיר לגמרי בשמירת בע"ח. אלא דמפרש לסוגיא בהחזירה למקום שיראנה דבבע"ח ל"מ משום דאנקטינהו ניגרי בריי' והיינו דמשום זה הוה כהניחה בלא שמירה כלל דהוה פשיעה. ואם כן פשוט דאפי' נגנבה הוה תחילתו בפשיעה וסופו באונס דקיימ"ל דחייב ומש"ה לא הביאו זה הפו' כלל וע"נ:

ס"ג ובזמן שיש אנשים שאומרים אבידה למלך מודיע לשכיניו ומיודעיו כו' בש"מ בשם הרמ"ך פי' דהיינו שכיני מקום שנמצא בו האבידה. ולכאורה פי' מוכרח דהא ר"מ דס"ל במתני' דמעיקר הדין א"צ להודיע אלא לשכיניו פי' שם בש"ס דהיינו שכיני מקום שנמצא בו האבידה ע"ש וא"כ לכאורה ה"נ שכיניו דתק"ח דהכא במקום חשש סכנה. ויש לתמוה שלא ביארו כן הפו' ואפשר משום דהכא דבריי' תני שכיניו ומיודעיו משמע להו דהיינו שכיניו ממש דומיא דמיודעיו ואפשר לומר דכאן באמת לא הצריכו אלא להודיע להני דקים ליה בגויי' ומ"מ צ"ע:

ס"ה והרמאי אע"פ שאמר סימנים מובהקים אין מחזירין כו' כ' ה"ה דהא מדאוריי' הוא דהכי דריש ליה לקרא דעד דרוש אחיך אותו ע"ש ולפ"ז נראה דאפי' עידי אריגה ל"מ גבי רמאי אלא עידי נפילה ממנו ממש. וכן נראה דהא קרא בודאי לא אתי לאפוקי סימנים דלא מצינו דאיירי קרא בסימנים אפילו מובהקים כדמשמע כל הסוגיא. ומ"מ בדברי התו' שם מבואר דקרא אסמכתא בעלמא ע"ש:

ס"ח זה עדים וזה עדים וסימנים. סימנים במקום עדים לאו כלום כו' ובש"ך כ' כיון דזה לא ידע סימנים סהדי שקרי נינהו. ול"י מה ראה על ככה כיון דבעדים וסימנים מבואר בש"ס דל"א הכי. א"כ מאי גריעותא דכאן דיש גם לשני עדים אין כאן אלא הכחשת עדים וצ"ע:

ס"ט סימנים ועדים ינתן לבעל העדים אפילו אין מעידים שנפלה ממנו עש"ך דהיינו אפי' סימנים מובהקים. ונראה דהיינו דוקא דגם העדים של זה מכירים שהוא שלו בסימן מובהק. אי שהעדים מכירים בט"ע דעדיף טפי אפי' מסימנים מובהקין כמבו' בפרק גה"נ ע"ש אבל היכי דהעדים של זה אינן יודעים אלא ע"פ סימנים אמצעים אפשר דזה שנותן סימנים מובהקין עדיף טפי מהעדים אף דהעדים עדיפי מ"מ הרי סימן של זה הוא מובהק יותר וכדאמרינן גבי מדה ומשקל בסמוך וצ"ע:

ס"י סימנים וסימנים וע"א כו' ובהג"ה וי"א דזה שכנגד העד צריך לישבע כו' והט"ז הקשה דא"כ הוא כדין ע"א דעלמא. ולמה הוצרך הש"ס להזכיר זה כאן כלל דמ"ש מדעלמא. והנה לפמש"כ מקצת האחרוני' שיל"ד מדברי הר"ן פגה"נ דמהני ע"א במציאה. והא דאמרינן הכא דע"א כמאן דליתא. היינו לפי שיש מכחיש בסימנים. אם כן ודאי א"ש דטובא קמ"ל דאע"ג דמן הדין מהני כאן ע"א מ"מ מועילים הסימנים להכחישו. אמנם כבר חלקו עליהם דאין מדברי הר"ן הכרח כלל לזה ולא אמר אלא דמהני ט"ע דאחר ולעולם בשני עדים כדין. ועוד הוכיחו דל"מ דאי ל"ה הול"ל בשבועות (ל"ב) הכ"מ בע"א דאבידה ע"ש. ובאמת אף שראי' זו יש לדחות בפשי' דל"מ אלא כשהמוצא אין לו בו טענה דאין מוציאין מחזקה. אבל כשהמוצא יש לו בה טענה פשי' דל"מ ע"א להוציא וא"כ אכתי לאו הוה אלא גורם לממון דהא המוצא יכול לומר שבא אדם אחד ונתן סימנים. ונתנה לי במתנה וע' ב"ק (ק"ו) דאפי' שני עדים במציאה חשיב גורם לממון דיכול לומר נאנסו. וכ"ש בע"א דאפי' הוא לפנינו יכול לפטור עצמו בזה כנ"ל. מ"מ יפה כ' דמדברי הר"ן אין הכרח. וגם הפמ"ג בכללי סימנים שלו כ' דפשטות הסוגיא מוכיח דל"מ ע"א באבידה ע"ש. ומ"מ ודאי לק"מ די"ל דהא גופה קמ"ל הכא הש"ס דע"א ל"מ ודו"ק:

סי"א עידי אריגה ועידי נפילה יתן לעידי נפילה, משמע דוקא עידי נפילה אבל בלא ראו הנפילה אף שראו אותה בידו אחר זמן שראו אלו עידי האריגה בידו של זה וא"כ לכאורה הא בשעה שהיתה בידו היה נאמן לומר לקוח והשתא נמי הו"ל למהוי בחזקתו וצ"ל דמ"מ כיון דהשתא ליתא בידו וזה מכחישו בטל הנאמנות ובדברים העשוין להשאיל לכ' עידי אריגה עדיפא אפי' מעידי נפילה דהא בראה גם ממוחזק מוציא וצע"ג:

סי"ד ז"א כך ארכה וכך רחבה. וז"א ארכה ורחבה כו' משמע דהא ז"א ארכה לבד. וז"א ארכה ורחבה יחד לא עדיפי מהדדי ויניח וצ"ע ועש"ך סקי"ד במה שהשיג על הכ"מ ולענ"ד אין כוונתו על אורך ורוחב האמריות אלא על האמר' שבאורך ורוחב ואם כן הוא ממש לדינא גם כן כשי' שאר המפרשים אלא שפי' גמיו נשתנה ודו"ק:

ש"ך סקי"ד גם מה שהביא מעיר הנדחת אשתמיטתי' דברי התו' כו' פי' דזה ניחא אפי' למ"ד בנדרים דמודר אסור להחזיר אבידה משום פרוטה דר"י וא"כ כ"ש דאין ראי' לדין ש"ש ודו"ק:

ש"ך סקט"ו דכיון דכבר נלמד מיתורא דשור דצריך אפי' להשביח כ"ש שלא תפסד כו' אין דבריו נוחין דא"כ באמת למ"ל קרא דוהשבות לו ובאמת דברי הנ"י שהביא הש"ך משמע בהדיא דשני שי' הן דלהר"ן לא אתי קרא דשור אלא דהכא חייב להחזיר אפי' פחות מש"פ כיון דעיקר האבידה יש בה ש"פ [ולפ"ז לא ידעינן כלל שצריך לטרוח אלא דאי טרח חייב להחזיר וא"כ א"ש