חבל יוסף (אולם המשפט) חלק ב קיד

ס"ג בהג"ה וי"ח ואוסרין להחזיר הואיל ואינו לפי כבודו אלא אם רוצה לכנוס לפנים מן השורה ישלם מכיסו. נראה דזה סגי לי' דוקא כ"ז שלא נתחייב בה. אבל בבע"ח בשהכישה דאף שאינו לפי כבודו כבר נתחייב תו א"א לו להניחה אפי' רוצה לשלם. דאסור לאבד כלי חבירו אפי' לשלם דחבול ישיב רשע אע"פ שגזילה ישלם כדאמרינן בב"ק (ד"ס) ע"ש והיינו דא"ל רבה לאביי קום אהדרינהו אע"פ דלא הוה לפי כבודו. ולא אמר לי' לשלם מכיסו. דבכה"ג לא מהני לשלם ודו"ק:

סי' רס"ד ס"ד ירד להציל ולא הציל אין לו אלא שכרו עסמ"ע סקי"א שהאריך להוכיח מן הש"ס דאפי' לא פירש כלל על אופן אם לא יציל אפ"ה נוטל כל שכרו. וע"נ שנדחק דהא כל אונסא דלא הו"ל לבעה"ב למידע יותר מן הפועל פסידא דפועל. וכ' דהכא הרי הרויח לו מה שהי' נותן לפועל אחר ואין זה מובן כלל דגם לפועל אחר לא הי' משלם כיון דאירע אונס. והנה הלח"מ פ"ח משכירות הקשה אדינא דהובא לקמן של"ה דהשוכר את הפועל להביא לו דבר ממקום למקום והלך ולא מצא להביא דנותן לו שכרו משלם. דמ"ש מירד להציל ולא הציל דאין לו אלא שכרו ומ"ש דקרי לי' בסשל"ה שם עביד שליח שליחותי' וירד להציל ולא הציל קרי ליה הש"ס בב"ק לא עביד שליחותי' ע"ש וע' נ"י בפרק האומנין גבי אתא מיטרא דכ' בשם הרמב"ן להוכיח דאע"ג דכבר התחיל לטרוח אפ"ה לא הוה רווחא דפועל. מהא דירד להציל דהכא דמבואר בירושלמי דאפי' עלה החמור מאליו אין לו אלא שכרו. אע"ג דהתחיל לטרוח ע"ש. ולכאורה הא לענין שכרו אדרבה גם כאן יש לו. והנראה לענ"ד בכ"ז. דהנה הא דקיי"ל דאפי' באונסא דבהע"ב פטור הבעה"ב. היינו דאף דנתחייב לו ליתן שכירתו מ"מ ודאי דאדעתא דאונס לא נתחייב לו וכדקיי"ל בריש כתובות גבי גיטין ג"כ דלדינא יש אונס בגיטין ע"ש. והנה פשוט דזה דוקא על מה שלא עשה עדיין דמדינא אף שגרם לו שאינו מוצא להשתכר אינו אלא גרמי ובאונס אינו מחויב ואין אנו באין לחייבו אלא בשביל שנתחייב משום קבלתו וא"כ מצד קבלתו ג"כ אדעתא דהכי לא נתחייב וכנ"ל אבל מה שכבר טרח ועשה דהוי כהוציא ממון דנתחייב מן הדין מצד ערבות לזה ודאי ל"מ אונס לפוטרו והא דקיי"ל דבאונסא דבעה"ב ג"כ פטור פשוט דאינו אלא על מה שלא עשה עדיין דאינו אלא מצד גרמי. והנה כ"ז בשכר הראוי לטרחו זו הוי כהוציא ממון ע"פ דשכירות פועלים הוא ממון ומבקשין בו את האשה. אבל מה שלא הציל חמורו שלו הנטבע פשי' דאפי' הדקי' באנדורנא ומנע אותו להציל חמורו אין זה אלא גרמי ופטור באונס ומצד קבלתו ג"כ אינו מתחייב כנ"ל וא"כ א"ש הכל דלענין דמי חמורו דהוי גרמי כמו על מה שלא עשה מש"ה פטור כדין אונס דלא הו"ל למידע לבעה"ב יותר מפועל דהוי פסידא דפועל. אבל לענין שכר טרחו הראוי לו דהוציא כבר ע"פ ממון זה מחויב אפי' באונס וכההיא דתוספתא דשוכר פועל להביא לו ממקום למקו' הנ"ל. אבל לענין דמי החמור זה אינו דומה להתוספתא כיון דזה ג"כ אינו אלא גרמי וכנ"ל ואינו דומה אלא למה שלא עשה דקיי"ל דפטור אפי' אונסא דבעה"ב וכנ"ל. ומש"ה נמי יליף הרמב"ן מינה לענין מה שלא עשה. אבל שכרו על מה שעשה שם גופה פשי' דחייב וע"ז לא נסתפק לו ודו"ק היטב. ומה שבב"ק שם קרי לי' הש"ס לירד להציל ולא הציל לא עביד שליחותי' התם הוא מילתא אחריתי לגבי יותר מדמי שכרו. דלגבי דין זה נמי אם כבר עבד הוא כל פעולתו ואח"כ אירע אונס אחר להבעה"ב בזה כבר הוא חייב אף כל מה שנתחייב לו אף דאינו מן הדין אלא מצד קבלתו כיון דהפועל כבר גמר כל מלאכתו וכההיא דשוכר את הפועל להביא כרוב ודורמסקינן לחולה דבסוגיא דב"ק ע"ש היטב ולגבי זה כל שלא גמר כל פעולתו אף שהוא באונס מ"מ לא נתחייב הבעה"ב על קבלתו כנ"ל אבל לענין שכרו על מה שעשה ודאי אית לי' וכנ"ל והוא נכון מאד בישוב כל אלו הדינים:

בהג"ה לא התנה עם הבעלים וירד להציל ולא הציל אין לו אפי' שכרו עסמ"ע סקי"א שנדחק קצת בחילוק הזה דהתנה או לא ולענ"ד בפשוט דלא התנה עם הבעלים והבעלים היו שם הוי כיורד שלא ברשות דקיי"ל דאין לו אלא הוצאה שיעור שבח ואם לא השביח אינו נוטל כלום אפי' הוציא הרבה וז"ב ועסמ"ע סקי"ב דשלא בפניו כהתנה דמי ואפי' לא הציל יש לו מיהו שכרו והוא נכון כמש"כ דהכא הוי יורד ברשות ומיהו מבואר לקמן סש"ג ס"ט דאי"נ לטול בזה בשבועה. אלא צריך עדים דוקא ע"ש:

שם וכן אם עלה שלו מאיליו כו' עסמ"ע שחולק וכבר הובאנו דברי הנ"י בשם הרמב"ן שכ' כדברי הרב בשם הירושלמי אבל בש"מ ב"ק שם הביא בזה מחלוקת מהראשונים ובירושלמי אין הכרע דיש לפרשו לשני הצדדים. ולשי' הראב"ד בנ"י שם ע"כ הוא כהסמ"ע ואפשר דהמוחזק יכול לומר קים לי אף דלא קיי"ל כהראב"ד דשם ויתבאר לקמן בס"ד:

ס"ו ה"ז שיחק בו ואין לו אלא שכרו הראוי לו ע' קצוה"ח דבנשבע דלי"ל משטה הוי קנין ונתחייב לו ודימה זה כמו גבי הודאה בספ"א ע"ש. ולענ"ד אינו דומה כלל דהתם כיון דלא נתכוון להשטאה הוי הודאה גמורה ממילא אבל כאן כל שהוא יותר מכדי שכרו אינו בתורת קנין כלל אלא בתורת מתנה וכדאמרינן בב"ב גבי צמד ובקר דבכדי שאין הדעת טועה הוי מתנה וכן משמע בכ"ד וא"כ אפי' נשבע אינו אלא כנשבע ליתן לו מתנה ואם מת או שאל על שבועתו פטור וצ"ע:

סי' רס"ה ס"א בהג"ה צריך ליתן לו שני דינרין אע"פ שלפ"ז יטול שכר בשביל ההשבה והש"ך הקשה על פירוש זה דמנ"ל להש"ס למפרך בפשיטות והא לא בטיל כיון דקיי"ל דאסור לטול שכר השבת אבידה. ולולי ד"ק הי' נראה בפשי' דסמיך אמתניתין דב"ק דשטף נהר חמורו וחמור חבירו דהניח שלו והציל של חבירו אין לו אלא שכרו אבל שכרו מיהו אית לי' אפי' בפניו דליכא תקנה כלל מ"מ נתחייב לו שכרו מיהות אף דהוא שכר השבה וע' תו' ורא"ש ודו"ק:

שם אבל אם הבעלים שם ולא התנה אין לו אלא כפועל בטל לגמרי עסמ"ע מה שנדחק לחלק מהא דשטף חמורו כו' דאפי' בפניו יש לו שכרו משלם ולהיפוך התם אינו נוטל מה שהפסיד והכא שמין לו מה שהי' רוצה לבטל ממלאכה דהיינו מה שהפסיד ע"ש. ולכ' לענ"ד בל"ה הכא ודאי לא עדיף מיורד לתוך שדה חבירו שלא ברשות דאין לו אלא הוצאה שיעור שבח ובודאי לא הו"ל לטול מה שמפסיד ממלאכתו דלא עדיף מהוצאה. ולחומר הקושי' הי' נראה דאף שכ' הרא"ש דאם הי' בטל מסלע כו' לא כ"כ אלא משום דבל"ה אסור לו ודאי לטול שכר על השבת אבידה אבל השומא באמת אין מחשבין כלל מה שמפסיד ממלאכתו שעשה תחילה דכאן שלא ברשות אין לו אלא שבחו. ולענין כמה הוא שבחו. כך הוא השומא בזה דודאי אין ליתן לו בכאן כל דמי שכר פועל דכיון דהבעה"ב הי' שם והי' יכול לטרוח בעצמו וזה ירד שלא ברשות לא מיקרי שבחו אלא מה שהרויח את הבעה"ב ופטרו מטרחה וא"כ שומתו היא ודאי כמו שפועל שהי' נוטל שני דינרין בעד טורח השבה כמה הי' מפחית משכרו שלא לטרוח ומה דביני ביני זה הוא השבח ממש. והיינו שכ' הרא"ש והטור דאם לישב בטל הי' לוקח דינר ולטרוח בהשבה הי' לוקח שני דינרין אינו נוטל אלא דינר ואין פי' דיש לו הדינר שהוציא כן בשביל ביטול מלאכתו אלא פי' הדינר שהי' פועל מפחית בשביל שלא לטרוח בזה דזה הוא שהשביח לבעה"ב. ומה דקרי לי' כפועל בטל לגמרי היינו דמסתמא כך הוא השיעור דרגיל להפחית מחצה וראי' שכ"ה לשון הפו' בזה בכ"מ. וכ"כ הט"ז ברסשל"ג בהדיא בשם תשובת רש"י ואו"ז בשם ר"ח דפועל בטל היינו חצי השכירות ע"ש. ולפמש"כ יש מכאן ראי' גדולה לדבריו. ולפ"ז באמת נוטל בכאן מה שהשביח ולא מה שהוא מפסיד ולפ"ז א"ש דכ"ז לא שייך אלא כאן בטורח השבה דהוא ביד כ"א ואין השבח אלא מה שפטרו להבעה"ב מטרחה אבל לעיל גבי שטף נהר חמורו וחמור חבירו בודאי דהתם שבחו כל שכירות פועלים דאין זה ביד כ"א אלא אומנין הבקיאין ויש לו כדין שוכר פועל בסתם וקרי לי' שכרו משלם וכה"ג מחלקינן לקמן סשע"ה ס"ד גבי נוטע שדה של חבירו שלא ברשות. דבבעה"ב אריס אין לו אלא מה שפטרו מטרחתו ע"ש ודו"ק:

סי' רס"ו ס"א ובכ"מ מכניסין כליהן מפני דרכי שלום. עסמ"ע ולענ"ד לטעם המחבר שכ' מפני שמסייע ידי עוברי עבירה אין לחלק כאן בזה דגם בזה מ"מ הרי מסייעם וע' מש"כ בסי' ר"ס בש"ך סק"ה בשם השי' דנראה דגם עיקר החילוק של הסמ"ע אין לחלק בזה בעו"ג ע"ש ומיהו אפשר דעכ"פ בעי שיצא מרשותו וצ"ע. אבל עיקר הדבר ליי מאי הוצרך לזה דמפני ד"ש מבואר בסרמ"ט דאפי' ליתן מתנה מותר. ואפשר משום דהכא