חבל יוסף (אולם המשפט) חלק ב קיג

דסמכו עליו וכיוצא בו מצינו בסוף הגוזל דהודאת הגנב לפני השומר פוטרו מקנס ול"א לעוותי לא שדרתיך אלא דכיון דהוא בשמירתו תביעתו לגנב הוי תביעה והודאתו הוי הודאה וה"נ י"ל לענין יאוש דידי'. גם לענין דין שכחה דמבואר בריש ב"מ דבעי שכחת פועלים ושכחת בעה"ב ע"ש. ובודאי דכשהבעלים לא יהיו שם כלל. בודאי דלא יופקע ממנו דין שכחה לגמרי ובודאי דשכחת הפועלים תהי' מהני לגמרי גם במקום שכחת הבעה"ב דנכנסו תחתיו וצע"ג לדינא:

ס"ט בהג"ה חביות יין קודם שנפתחו האוצרות חייב להכריז שיש ברשומן סימן לאחר שנפתחו האוצרות אין רשומן סימן. עסמ"ע סקכ"א דאפילו אחד יאמר שאני לקחתי מבעה"ב קודם שנפתחו האוצרות מחזירין לו ול"ח דמבעה"ב נפל דא"כ מנין ידע הסימן. ול"ח שהוא קנה וגם אחר קנה והאחר אבד דקודם שנפתחו ל"ח שמכר עוד ע"ש. ולכאורה עדיין לא יצא י"ח דניחוש שהוא קנה ומבעה"ב נפל. אבל נראה לי בפשיטות דדוקא לאחר שנפתחו דהוה נפילה דרבים חיישינן אבל לבעה"ב לחוד דהוה נפילה דיחיד ל"ח וכגוונא דמחלקינן בסוף פרק ג"פ לענין יב"ש ע"ש. ועוד דהא יש לו מגו דאי בעי הוה אמר דשלו הוא ולא הוה לן למיחוש כלל ללוקח קודם שנפתחו האוצרות כי אמר נמי דידי הוא ולקחתי' נאמן, ומיהו שיטת הפו' דלא דחשדינן לי' למשקר אלא דנפל מיני' ונפל גם מחברי' עב"י בשם הרמב"ן וכן פסק הרב בסי"ג בהג"ה וא"כ לא שייך מגו וע"כ כמש"כ מעיקרא ודו"ק:

סי"ב ג' מטבעות זע"ז עסמ"ע סקכ"ה דבשנים אמרינן דהוה דרך נפילה. ואיתרמי כך. והוא מהרא"ש דע"כ צריך לומר כן לדידן דס"ל דמקום הוה סימן. ומה דמשני הש"ס דטבעא מכריז הוא לפי ס"ד דמנין הוה סימן ע"ש. ולכאורה צריך להבין דנהי די"ל דמתרמי מ"מ למה לא נכריז ואי מתרמי הא לא ידע המקום לסימן. ואי ידע ודאי הוה דרך הינוח. וצ"ל דכיון דאיכא למיתלי דמיתרמי תו אפי' הוא באמת הינוח מתייאש דסבר דלאו כ"ע ידעי למיתלי בהנחה ולהכריז. וכעין שכתב הרא"ש בספק הינוח ברה"ר דמתייאש אע"ג דמדינא לא הו"ל למשקל אלא דהאובד תולה דלאו כ"ע ידעי ושקלו לי' וכן צ"ל ע"כ בפלוגתא דסימן הבא מאליו בסט"ו דקיי"ל דלא הוה סימן דתלינן דלא ידע הבעלים. ולכאורה מ"מ נכריז ממ"נ דאי לא ידע הא לא ידע. וע"כ כמש"כ כיון דאיכא למיתלי דלא ידע גם היודע מתייאש ודו"ק:

סי"ג וי"א דנסדק במטבע הוה סי' לכאור' לפ"ז בשטרות הממשלה הנהוגים כ"א במספר מיוחד [נומ"ר] וא"כ כ"א יש לו סימן בפ"ע והוה כנסדק דמהני. אבל יש לדחות דלכאורה הא פסק הרב בסט"ו דסימן הבא מאליו לא הוה סימן. וצ"ל דנסדק עדיף טפי דדרך להתבונן. והוה כעין סימני בהמה שבאין מאליהן ואפ"ה ודאי מהני ע"ש בתו' וא"כ בהני שטרות דאין דרך כ"כ להתבונן על המספר המיוחד לו והוה כבא מאליו. וכיון דאיכא למתלי דלא ידע אפי' זה ידע ל"מ כדכתבנו בסמוך וצ"ע. סט"ז שנים שנים חייב להכריז עסמ"ע ולפ"ז גם במטבע וש"ד מהני בכה"ג ע"ש:

סי"ז וה"ה אם תגר עצמו מצאן אחר ששהו בידו כדי שיכול לערבם. עסמ"ע דאם מצאם מקודם הוי ישל"מ. ולענ"ד דכאן דמבורר הבעלים עדיף מדבר שיש בו סימן דאתי לידו קודם יאוש דאסור לכ"ע דאינו עומד להתייאש וכ"ש הכא ועש"ך דה"ה שהו בידו כדי למכור והוא פשוט דהא כתב התוס' דמש"ה נקט לוקח מתגר דפסיקא לי' דלעולם הוא שלו וא"כ פשוט דה"ה כשהה ביד התגר כדי למכור דה"ה שלו וכ"ש לפי תי' הראשון שם דשיעור דלמכור הוא יותר מלערב ע"ש:

סי"ט הי' פני הכלי להפירות חוששין שמא מהכלי נשפכו עסמ"ע שתמה דלא הביא הרב דעת הרא"ש והטור דכובא וכיתנא בכ"ע חייב להחזיר. וכן נראה בב"י שהבין דהרא"ש החמיר טפי בכובא וכיתנא ע"ש. ונמשכו אחר לשון הטור שכתב דלר"י בכובא וכיתנא בכ"ע הוא להנותן סימן בכלי ע"ש. ובאמת ע"כ צ"ל דל"ד בכ"ע דהרי לשיטת ר"י בכובא וכיתנא דרך לפול וצו"פ בתי' קמאי הוי סבר דדרך להשתייר ולפי האב"ע דקיי"ל כותי' גם בצו"פ דרך לפול והוי ככו"כ ואפ"ה בעי דוקא דמהדר אפי' לגבי פירא וא"כ ה"נ בכו"כ למה יהי' עדיף טפי וכן מנ"ל דבכו"כ נימא דאפילו אית לי' אוגנים נמי לא משתייר ויותר יש לומר דלפי האיבע"א שוין הן לגמרי צו"פ וכו"כ ואין לנו להחמיר כלל בכו"כ מצו"פ ואין כאן שום מחלוקת ודו"ק:

סכ"א אם כלי חדש ה"ה שלו. ע' תו' שם שכ' להוכיח דרבנן פליגי על רשב"א דאפי' כלים חדשים יש בהם ט"ע. וכתב הרא"ש דמ"מ פסקינן כרשב"א דשקלי וטרי בסוגיא אליבי' ולענ"ד לפמש"כ להוכיח מדרבב"ח דבגט ודאי ליכא שבעתן העין. והנה לפ"מ דקיי"ל שם דספיקא הוא אי סימנים דאו' ע"כ צ"ל דהא דאהדרו לי' הוי משום ט"ע וא"כ ודאי דאית לן למפסק כרבנן דמעשה רב וצ"ל דהפו' ל"ל סברת התו' אלא דגם שם בגיטא דרבב"ח היה לו ט"ע ששבעתן העין וכן נראה מדברי הרשב"א שהביא הב"י ביו"ד סס"ג גבי בשר שנתעלם מן העין דכ' דבעי שם ט"ע ששבעתן העין דוקא ע"ש הרי דשייך שם ג"כ שבעתן העין וה"נ ודאי שייך גם בגט וצ"ע:

שם והוא שמקפיד על חלוקו להופכו. אז מהדרינן לי' בט"ע ועב"י שתמה שלא הביאו זה כל הפו'. ולולי דמסתפינא הי' נראה ע"פ דברי התו' בחולין (צ"ו) דהא דאמרינן שם דלא מהדרינן אבידה בט"ע [והיינו ע"כ אפי' לת"ח דמהימנינן לי' כדמוכח סוגיא שם] היינו בט"ע כ"ד ובאבידה בעינן דוקא ט"ע גמור ע"ש והנה הא דאמר שיהי' מקפיד על חלוקו נראה ברור דאינו משום לתא דנאמנות דלא מהימנינן לי' כשאינו זהיר בכל מדות דת"ח דא"כ הו"ל כללא שיהיה זהיר בכל מדות חכמים ולמה פרט זה טפי מכל הדברים ומסתבר לפרש דאינו אלא לענין גוף סמיכת ט"ע שאינו טועה בדמיונו דאם חזינן שרגיל לדקדק להקפיד על הפיכת חלוקו סמכינן על ט"ע דידי' ואל"ה חיישינן דילמא טועה בט"ע שלו וז"ב והנה נראה ברור דבט"ע גמור ל"ח כלל לטעות בכ"א דהרי מבואר שם בהדיא דקטלינן אט"ע דעדים והרי כל ישראל כשרים להעיד ול"ח לטעות ובפרק ג"פ צורבא מרבנן דאזיל לקדושי' אתתא לדבר ע"ה בהדיא ול"ח גם בע"ה שיטעה בט"ע דידי' וע"כ דהא דבעי דמקפיד על חלוקו שם קאי אט"ע כ"ד כההוא דחולין דבכה"ג דחזינן דמקפיד על חלוקו מהדרינן לי' אפילו בט"ע כ"ד והא דחולין ע"כ קאי בסתם צורבא מרבנן דנ"מ בט"ע כ"ד אף דהוא נאמן מ"מ חיישינן שטועה כמש"כ התו' אבל לט"ע גמור אין אנו צריכין לזה [ובזה מיושב דברי הט"ז ביו"ד רסס"ג דכ' לחלק דהא דסמכינן בט"ע בבשר שנתעלם מן העין ולא סמכינן באבידה. וכ' משום דבשנמה"ע הוי דרבנן ועפמ"ג שתמה עליו [דמדברי הרמב"ן והרשב"א מבואר דמשום חמדת ממון חיישינן שמשקר ע"ש]. דכונתו שם אט"ע כו"ד דל"מ באבידה [לסתם צורבא מרבנן אלא לת"ח שמדקדק להפוך חלוקו] אף דאינו מחשש משקר אלא דחיישינן שמא טעה. ול"ח לזה בבשנמה"ע ומש"ה הוצרך לחלק דהכא משום דהוי מדרבנן וכדברי התוס' שם ע"ש היטב] וא"כ לדידן דודאי דאין אנו בקיאין בט"ע כ"ד ובעי דוקא ט"ע גמור לא הוצרכו להביא זה ודו"ק:

סי' רס"ג ס"ב הי' דרכו להכניס בשדה כו' וי"א דלא יחזיר בעיר אלא יכניסנה מן השדה לעיר ויניחנה ע' הגהו' דו"פ שביאר שיטה זו דאע"ג דבעיא ולא איפשטא דבש"ס הוא בדרך ממ"נ או דעיר נגרר בתר שדה או שדה בתר עיר זה סברת הש"ס מעיקר הדין דאי חייב מן הדין בשדה תו ודאי דלא נפטר גם בעיר וכן להיפוך אי אזלינן לקולא י"ל דכיון דפטור מן העיר ודאי לא נתחייב גם בתחי' בשדה דלגמרי פטרה תורה אבל לדידן דהוה ספיקא בדין זה. וצריכין אנו להחמיר מספק אלא דבעיר הוה להיפוך דאסור לו לזלזל בתורתו. א"כ כ"ז שהוא בשדה דאין זילזול מחויב להחמיר מספק דשמא נתחייב בזה לגמרי להחזיר וכשמגיע לעיר תו א"א להחמיר. ונקטינן צד השני דגם בשדה הוה פטור. וא"כ אף דהתחיל בשדה כיון דמן הדין לא הוה מחויב שפיר יכול עכשיו להניחנה. ובש"ס לא אמר אלא דאי, הוה מחויב מן הדין בשדה תו לא הוה מיפטר גם בעיר. אבל אנן דיש לנו להסתפק דבאמת הוה פטור גם בשדה. בשביל שהחזיר בשדה לא נתחייב בעיר ע"ש היטב דזה כונתו אלא שקיצר והוא נכון וברור ולפ"ז פשוט דכל זה דוקא במידי דלאו בע"ח. אבל בבע"ח דאפי' בעיר שהוא פטור אי הכישה נתחייב דאנקטא ניגרי בריי' א"כ כ"ש דכשיתחיל בשדה שיהיה מחויב להחזיר גם בעיר. וא"כ כיון דאין להחמיר מספק שלא יזלזל בתורתו פשוט דאינו מתחיל בהו גם בשדה דאי יתחיל ע"כ יהי' מחייב להחזיר גם בעיר ויזלזל וכן הוא לשון הרא"ש שם דלא אנקטי ניגרי בריי' ע"ש. וקצת צ"ע דהרב קיצר בזה ולא חילק כן וצ"ע: