חבל יוסף (אולם המשפט) חלק ב קח

טעות וכמש"כ התו' בב"ב (נ"ד) גבי יד שקונה שלא מדעתו דאם היה יודע שיש מציאה ודאי היה מכוין לקנות וגם כאן מסתמא היה זוכה לעצמו ולא להיתומה. מ"מ הא השתא עכ"פ הוא הרי ודאי ל"ק כיון דהיה סבור שהוא של חבירו. אלא דנלך אחר הטעות לבטל זכייתו בשביל היתומה דאם היה יודע לא היה מתרצה לשליחות בזה נראה דמעשה השליח הוא על דעת משלחו. ולא שייך לבטל משום טעות השליח וראי' לדבר דהא שי' התו' דבשוגג יש שליח לדבר עבירה. ולכאורה זה ודאי אומדנא דמוכח דלא היה מתרצה לד"ע וכדאמרינן בכ"ד דלא ניחא ליה לחבר למעבד ע"ה איסורא על ידו ע"ש, וע"כ דלא שייך בזה טעות שליח דכיון דלא הקנה דבר משלו אלא דנכנס בשעת מעשה להיות במקום חבירו ע"כ כבר נעשה על דעת המשלח. וזכרני שהערני בסברא זו א' מן הגדולים והבאתי ראי' מדברי התו' הנ"ל. ודברי הרא"ש האלו ראי' מוכרחת ונראה דזהו נמי טעם ההג"ה בסי' קכ"ה ס"א ע"ש ודו"ק היטב:

ס"ג צוה לתת מתנה לכותי אין שומעין לו שזה כמו שצוה לעבור עבירה מנכסיו. לעיל סי' רמ"ט מבואר דבמכירו או משום ד"ש מותר ליתן לעו"ג וא"כ אפשר דשומעין לו בכה"ג. אבל לפ"ז לעולם הו"ל למתלי דלא נתן באיסור וכמש"כ בסמ"ע סק"ח לענין שיחרור ע"ש. ואולי יש לומר דלא תיקנו כלל תקנת משכ"מ לעו"ג וכמו דקיי"ל בסי' קכ"ו לענין מעמ"ש דלא תיקנו לעו"ג ע"ש. ואף דהכא התקנה בשביל הנותן שלא תטרוף דעתו התם נמי משמע שהוא בשביל תקנת הנותן שיפטור מן המקבל בדיבורא בעלמא ע"ש וצע"ג:

ס"ד או שאמר עשיתי אותו ב"ח או ה"ה ב"ח כופין את היורשים כו' כתב המגיד דזה מתבאר בגיטין (ד"מ) ולפנינו ליתא שם אלא בבריי' קמייתא תנן התם דהוא ב"ח בכה"ג ומפרש ר"י בשטר והוא שטר שיחרורו, ובבריי' שני' תניא דעשיתי מהני בתורת הודאה ע"ש. אבל משמע בתו' ב"ב (קמ"ט) סוד"ה דקא מגמרי דהיה להם גי' בכאן בסיפא דבריי' גבי אעשנו ב"ח כו' אבל כופין את היורשין כו' ע"ש. ואפשר דמשמע ליה להמגיד דה"ה ברישא כשהוא בלא שטר וצ"ע ע"ש:

סי' רנ"ז ס"א בהג"ה המקדיש קרקע מהיום ולאח"מ או לאחר ל"י לא קדיש כלל דהא א"א לומר גוף מהיום ופירא לאח"ז דהא קאכיל פירות הקדש. כ"כ לעיל סי' קצ"ה דבלאחל"י נמי הכוונה כשמת בתוך ל"י ומטעם דלא חל ההקדש עד לאחר ל"י וכשמת קודם בטל הקדשו. והקשו על הרב ז"ל מדברי הר"ן בנדרים (ד"ל) דכ' דבהקדש לאחל"י הוה כמוסר להדיוט מעכשיו ע"ש. ולענ"ד זה דוקא בסתמא. אבל כאן דפי' מעיקרא מעכשיו וחזר ואמר לאחל"י דמספקינן בחזרה. וא"כ דעתו בהדיא לאפוקי ממעכשיו בודאי ה"ה כמקדיש לכשארצה לאחל"י דהוה תנאי מעליא ואין זה מתנה עמש"כ בתורה דכה"ג מצינו בריש נדרים הריני נזיר לכשארצה ע"ש. אלא דבסתמא אמרינן דמסתמא דעתו לעלויי להקדש וזה לא שייך בפירש בפירוש דאין דעתו על עכשיו. עוד הקשו דאפי' הוה חזרה קיי"ל דבהקדש ל"מ חזרה בתוכ"ד. וגם זה לק"מ דכאן מיירי כשאמר מעכשיו ולאחל"י ה"ה הקדש. דהספק קודם שנתפס בהקדש דפשוט דיכול לחזור בו. ותדע דהא גם בקידושין קיי"ל דלרבנן הוה ספיקא במעכשיו ולאל"י וכדאיתא בהדיא בריש האומר והתם ודאי ל"מ חזרה אפי' בתוכ"ד כדקיי"ל חוץ ממקדש. וע"כ דהיינו באומר כן קודם מסירת הקידושין. וה"נ באומר קודם שהתפיס בהקדש וכדכתבנו שאמר מעכשיו ולאחר ל"י ה"ה הקדש ועוד הקשו דמאי נ"מ בזה"ז דהקדשות שלנו בזה"ז דלעניים הא הוה כדין נותן להדיוט לגמרי ושפיר יכול להתנות גופא מהיום ופירא לאח"ז. וג"ז ל"ק דנ"מ לדידן לענין הפקר דל"ל נמי גופא מהיום ופירי לאח"ז כמבואר בירושלמי גיטין פרק מש"א ה"ג. וכ"ז ברור וע' מש"כ לקמן סרע"ג:

ס"ב בהג"ה או מניח הפירות בשדהו עד שיגמורו עסמ"ע סק"ה דאינו נותן לו כלום נראה דס"ל דשמין ללוקח הוא תק"ח שיקנה אותם בע"כ. ואין לו ברירה ללוקח לפטור אלא אם יניחם בשדהו שיגמורו בחנם דאז ודאי ל"ג ממעיקרא ודו"ק:

ס"ג ואפי' חזר האב ולקחה אין במכירתו כלום ענ"י שם דלא הוה כההיא דב"מ (ט"ו) דחזר ולקחה מבעלים הראשונים דקנה הלוקח. דהתם דמעיקרא לא היה המכירה כלל אמרי' דניחא ליה דליקו בהימנותי' אבל הכא הי' מעיקרא המכירה קיימת לענין פירות ולא שייך זה. ונראה דהנ"י לשי' דכ' בזה דאע"ג דהלוקח יכול לחזור בו שהיה מ"ט האב אינו יכול לחזור בו ע"ש. והוה מכירה קיימת על הפירות. וע' מל"מ סוף הלכות זכי' ומתנה דהביא דהרשב"א ע"כ בזה וס"ל דגם המוכר יכול לבטל הקנין על הפירות [ומה שרצה ליישב זה בתחי' דהרשב"א לא קאי אלא כשהלוקח אינו רוצה ליתן אלא שויים של הפירות ומש"ה הוא דיכול המוכר לבטל. הוא נסתר במה שהביא שם דנמצאת מקצת גזולה ס"ל להרשב"א גופיה דהמקח קיים בהשאר ומנכה מן הדמים. אלא ע"כ דהכא הטעם משום דכיון דאין קנין הפירות אלא מכח הקרקע וקנין הקרקע נתבטל בטל גם הקנין פירות. וא"כ ודאי דאין לחלק בזה ולשי' לעולם הוא בטל לגמרי וע"כ חולק על הנ"י] וא"כ לשי' הרשב"א גם כאן הוה ממש כההיא דחזרו לקח מבעלים הראשונים דב"מ דקנה לוקח וא"כ האי דינא לאו דכ"ע וצ"ע. והסמ"ע נדחק מאוד בכאן דמאי קמ"ל ונדחק בדברים זרים. ומהתימא שלא ירד לכ"ז ודו"ק:

שם בהג"ה ב' וי"א שדין הבן עם הלוקח כמו עם האב מבואר מזה דס"ל דמעיקרא זכה לו לבן הפירות שיהיה בשעת מיתתו וזוכה ממילא שהרי הוא בתוך הקרקע שלו. ולפ"ז פשוט דגם לחזור בו אינו יכול האב ואפי' חזר בפירוש קודם מיתתו. ונראה דגם הרמב"ם דלגבי הלוקח שלקח מן האב ס"ל דשמין לו הפירות היינו נמי דוקא במכר לו קודם והטעם דאדעתא דהכי לא זכה לו האב והוה כנתינה בטעות. וכמו לשי' רשב"ם בלוקח מהבן דס"ל דאינו זוכה בפירות אף דהבן עצמו כבר זכה לגמרי לפי שי' וכנ"ל ופי' הטעם משום דהוה טעות דאדעתא דהכי לא יהבי ליה ה"נ לשי' הרמב"ם במכר האב לאחר הוה מטעם טעות. אבל לחזור בו בסתם לא. וכן משמע לכ' במתני' דתנן דהאב תולש ומאכיל לכל מי שירצה. ומשמע דהא המחוברין אינו יכול ליתן לכל מי שירצה ע"ש היטב ודו"ק:

ס"ה וקנין פירות אינו כקנין הגוף עיין תו' סוף השולח ובכ"ד דלפ"ז תיקשי לדידן דקיי"ל אחין שחלקו לקוחות דאין ברירה א"כ לא משכחת דמייתא ביכורים כו' ותי' דדוקא ר"י סבר דגם אחין מחזירין ביובל אבל לדידן ס"ל דירושה לא אמר רחמנא דתהדר וע' חי' הרשב"א ראש השנה (ד"ט) גבי רי"א יובל אע"פ שלא שמטו אע"פ שלא שלחו כו' רבי יוסי אומר אע"פ שלא שלחו. ואין יובל אלא א"כ תקעו לפי שאפשר לעולם בלא שילוח ולא אפשר בלא תקיעת שופר ד"א זו מסורה לב"ד כו' והקשה דאכתי ל"מ טעם דא"א ללא שמטו דאר"י דהא לר"י דאחין שחלקו לקוחות הן ומחזירין ביובל א"א שלא יהי' חזרה דהיינו שמטו ותי' דהיינו דקאמר ד"א דאיהו גופי' מספקא ליה בהא. ולכאורה הוא דבר תמוה לפרש דר"י מספקא לי' ומנלן זה. ולפ"ז א"ש דבאמת מן הסברא היה דמחזירין כדר"י. אלא דכיון דקיי"ל דק"פ לאו כקה"ג וא"כ ע"כ מוכרחין אנו לו' דאחין דהם מתורת ירוש' א"מ כמש"כ התו' הנ"ל והנה בעירובין (ל"ז) מסקינן דל"ל לר"י ברירה אפי' בתולה בד"א א"כ אחין שחלקו ע"כ לקוחות הן ועיין תוס' גיטין (כ"ה) ובב"ב (ד"נ) תניא בהדיא דר"י מספקא ליה אי ק"פ כקה"ג ע"ש וא"כ מספקא ליה נמי אי מחזירין דהא בהא תלי. דאי כקה"ג א"כ שפיר י"ל כסברא דעלמא דגם אחין מחזירין כיון דא"ב והם כלקוחות. אבל אי נימא דלא כקה"ג ע"כ צ"ל דאחין אין מחזירין דאי ל"ה לא משכחת דמייתא ביכורים ודו"ק:

וע' קצוה"ח שהאריך ליישב קושי' התו' לפירשב"ם דפי' דמביא משום דקרינן ביה מארצך דא"כ למה א"י לקרות גם האדמה אשר נתת לי ע"ש. ובחי' יישבתי בפשי' דהא קיי"ל בביכורים דאשה יורשת אף שיש לה ירושה אינה יכולה לקרות דנשים לא נטלו חלק בארץ א"כ אשר נתת לי קאי אתחילת נתינת הארץ. וא"כ אע"ג דכיון דיש לו קנין הגוף לפירות שפיר הוה ארציך. מ"מ לא שייך לקרות אשר נתת לי דעיקר נתינת הארץ לא היה אלא בקה"ג ונכון לענ"ד ועיין בחי' הרמב"ן שהקשה על הרשב"ם מקנה אילן אחד דאינו מביא. ותמהני דא"כ כ"ש דתיקשי לר"י דס"ל ק"פ כקה"ג ומביא וקורא. ועוד דהא ר"מ ס"ל כקה"ג בב"ק ואית ליה בב"ב פ"א דאילן אחד אינו מביא אבל כבר הקשו זה התו' בסו"פ ל"י ותי' היטב דגדול קנינו של ק"פ דאית ליה קנין על כל הזמן שקנה אבל קונה אילן אחד דכל עת שיבש האילן ל"ל כלל לא הוה קנין ע"ש. וכ"ש די"ל כן אליבא דר"ל דגם בק"פ ס"ל דאינו קונה קנין גמור ודו"ק היטב: