חבל יוסף (אולם המשפט) חלק ב קו

ברסי"ז דבשכ"מ דעת הרמ"ה דבבאו כבר הפירות לעולם מיהו קנה ע"ש:

סכ"ב צוה שיתנו דקל לפלוני. והניח שני חצאי דקלים כו' נראה דדוקא בדקלים דהכוונה בחצאים בשותפות וכמש"כ הסמ"ע אבל בשדה אי יש לו שני חצאי שיעור שדה ממש [ע' לעיל סי' קע"א] אפשר דלא מיקרי כלל שדה ועכ"פ אי יש לו שדה שלימה מסתברא דלא מצו למיתב חצאין וצ"ע:

סכ"ג תנו מאתים לביהכ"נ כו' הי' רגיל בשתיהן ינתן לכ"א עסמ"ע דהיינו דחולקין. והוא מהתוספתא וצריך לחלק מהא דטובי' בסמוך דפסקינן שודא. ואפשר דלביהכ"נ משמע שפיר לשניהן. ומ"מ צ"ע קצת לפי מש"כ הש"ך שם גבי טובי' דהתוספתא פליג גם שם וס"ל דחולקין א"כ י"ל דגם כאן לשי' דס"ל חלוקה אבל לדידן שפיר פסקינן שודא:

סכ"ח אמר אם תלד אשתי זכר ינתן לו שני שלישים ולאחי השליש ואם תלד נקיבה כו'. וילדה זכר ונקיבה נתבטלה המתנה עסמ"ע מה שחילק מסעיף הקודם דלא נתבטל בלידת תאומים. והוא מוכרח בהדיא בש"ס דהא גם בגמרא שם גבי המבשריני פריך נמי והא זכר ונקיבה לא קאמר ע"ש הרי דנתבטל בלידת תאומים וע"כ צריך לחלק ודו"ק:

סכ"ט אבל אם אמר שחייב לטובי' ובאו שנים שוין יחלוקו כו' והש"ך השיג ע"ז וס"ל דאין לחלק וגם בחוב אמרינן שודא והקצות הקשה עליו מדברי ר"ת שם בכתובות דכ' גבי כולן יוצאין ביום אחד דחולקין דמש"ה לא אמרינן שם שודא דחשו לנ"ד ע"ש. ולענ"ד לק"מ דהתם ודאי הוא חייב לשניהם אלא דאין הנכסי' מספיקין לשניהם בודאי יש לחוש לנ"ד דשניהם. אבל כאן דאינו חייב אלא לאחד וע"ז גופי' אנו דנין דמי הוא המלוה בודאי י"ל דחלוקה הוה טפי נ"ד דא"כ ודאי מפסיד האחד שלא כדין ויותר יש לפסוק שודא דמסתמא יגיע להב"ח האמיתי וע"ש בסוגיא ודו"ק:

סמ"ע סקע"ב השיג על הע"ש דכ' דשטרי צוואה העולין בערכאות של עו"ג כשירים ובסי' קצ"א כ' דבזה"ז קונין בשטרות. ול"מ שטר קנין לפני כותי דהוה חספא בעלמא. ולענ"ד דברי הע"ש נכונים דאע"ג דמבואר שם דלשון נתתי משמע נמי קנין ומהני אפי' הודה המקבל דל"ק. מ"מ ודאי ל"ג מכל הודאה דעלמא וכמש"כ הרב בהדיא בסי' ס' ס"ו ע"ש. וא"כ קונה כאן מדין שטר הודאה דמהני גם בערכאות. וכן משמע בהדיא לשון הרב בסי' ס"ח ס"א בהג"ה דהביא דבהודאה כשר שטר הנעשה בערכאות ומסיק לכן שטר צוואה הנעשה בערכאות קיים כל מה שצוה ע"ש ודו"ק:

סי' רנ"ד ס"א וי"א שאפי' יש נפקותא בקנין כגון שכותב כל נכסיו ומפרש שלא יחזור בו אם עמד קונים בשבת. והיינו דווקא בכה"ג דנותן כל נכסיו אבל במקצת לא כדמסיק הרב. ולא הבנתי היטב החילוק בזה דהא מבואר בסר"נ ס"ט דגם נותן בכולו אם מפרש שלא יחזור בו כשעמד אינו קונה כלל בלא קנין ואפי' אם מת דהוה לגמרי כמתנת בריא. וכדין מתנת שכ"מ במקצת ממש. ולא חשו גם בזה לטירוף הדעת וא"כ מנין לנו להקל בזה בשבת יותר ממתנה במקצת. ובאמת ראיות הרא"ש בזה אינן מכריחות אלא לדין מתנת שכ"מ ולא מוכח אלא דאפי' לר"א דצריך קנין דוקא אפ"ה שרי מפני טירוף הדעת וכן בההיא דגיטין ודאי הוי מתנת שכ"מ אבל בכה"ג דדינה כמתנת בריא לגמרי כמו במשכ"מ במקצת ממש לא הבנתי לחלק ביניהן אם לא שנאמר כשי' הרשב"ם דלגמרי שרי בשכ"מ אפי' במתנה במקצת ודעתם רחבה מדעתנו:

סי' רנ"ה ס"ג שכ"מ שהקדיש כל נכסיו ואמר בשעה שהקדיש מנה לפלוני בידי נאמן כו' כבר הקשו ע"ז הרבה קושיות ובאמת קשה ליישב זה בשי' הש"ס אבל לדינא נראה דהוא נכון היטב. והנה כ"כ כל האחרונים לקיים דברי הרמב"ם והרבה פו' בזה דתוכ"ד ל"מ בהקדש. אלא דמ"מ קשה דא"כ מאי עדיפות דשכ"מ בזה. עוד קשה דאפי' אחר תוכ"ד ליהמן במגו דחזר בו או דשאלה. גם דמלוה ע"פ היאך גובה מהקדש ובאמת הרמב"ם לא כ' בזה דין גבי' דהוא מן הפודה אלא דגובה מן ההקדש עצמו וכ"ש שצריך להבין מ"ט זה. והנראה לענ"ד ותחילה נקדים הא דאמרינן בדקנ"א דא"ש שכ"מ שנתן כל נכסיו שאם עומד חוזר. חוזר במתנתו גם בחליו. ובעי למימר דדוקא לעצמו אבל לאחר לא ומסיק דל"ש ע"ש. והנה מס"ד זו שרצה לחלק בין לעצמו ללאחר נראה לענ"ד בברור דהא דהשכ"מ חוזר אינו חזרה דמעיקרא שמבטל הנתינה. דא"כ כשחוזר לאחר ה"ה חוזר ע"כ תחילה לעצמו ואח"כ הוא נותן לאחר ובודאי שלא יחלוק אדם דכשחזר תחלה לעצמו שיכול ליתן לאח"כ לאחר [ואף דלדברי הרשב"ם יש ליישב זה בדוחק מ"מ נראה דלא ס"ל הכי להרמב"ם דהוא דחוק מאד ודו"ק] וע"כ דהחזרה הוא מעכשיו דנתנו לו חכמים כח שיהא בידו לבטלה כ"ז שירצה וכשהוא חוזר לאחר שפיר י"ל דאינו מכח לעצמו ומסיק דל"ש דיכול לחזור גם לאחר. ולפ"ז נראה פשוט דלענין הקדש דהוי בעיא דלא איפשטא אי יכול לחזור בו נהי דלעצמו דהוא מוחזק בנכסי' [וכשלא מסר לגזבר עש"ך בשם הרשב"א] מספיקא לא מפקינן מיני' מ"מ כשהוא חוזר לאחר אין לו כח עצמו ואדרבה ההקדש חשוב מוחזק מקודם וכדקיי"ל בסרמ"ג גבי בעיא דאויר שאין סופו לנוח דבהפקר לענין שיזכה בו אחר חשוב הראשון מוחזק ע"ש. והנה כ"כ התו' והפו' בכ"ד גבי בעיא דהחזיקה היא מלחמה בעולם דלא שייך שם מגו דלא החזיקה משום דלא חשבינן לה במשקרת אלא דאמרה בדדמי ולפ"ז א"ש הא דשכ"מ ג"כ א"נ לאחר כ"ד ואף דקיי"ל דאינו עושה קנוניא על הקדש וגם אית לי' מגו דחזר בו ודשאלה. דבאמת קיי"ל דלעצמו יכול לחזור בו. ואף לאחר אינו אלא ספק. וא"כ י"ל דבאמת זה עושה קנוניא אלא דסבר דלא עביד איסורא דסבר דהרי שכ"מ יכול לחזור בו ומורה היתרא גם לאחר וא"כ לא שייך חזקה אינו עושה קנוניא דלא סבר למעבד איסורא וגם מגו לא שייך כנ"ל. וא"כ דאנו חוששין לחזרה. לאחר לא מצינו למיתן דספיקא הוא וזה נכון, ולפ"ז מיושב ג"כ הא דמהני הכא תוך כדי דיבור אע"ג דבעלמא קיי"ל דבהקדש ל"מ תוכ"ד ואינו יכול לחזור בו. מכל מקום הא עיקר הטעם הוא כמש"כ הרמב"ן והר"ן דהוא משום חומרא דהקדש [וכן כל הני דחשוב שם] אין אדם עושה אלא א"כ גמר בדעתו לגמרי וא"כ זה שייך בבריא אבל שכ"מ דלעצמו קיי"ל מיהו דיכול לחזור בו א"כ אין זה דבר חמור לגבי' ובודאי לא עדיף משאר דברים דיכול לחזור בתוכ"ד וא"כ ה"נ כשאומר בתוכ"ד דמנה לאחר בידי הרי תיכף הוא כחוזר מההקדש ואומר שזה אינו מקדיש. ומש"ה אפי' מלוה ע"פ שפיר גובה וגם גובה מההקדש עצמו. והמדקדק היטב בדברי הרי"מ שהביא הגר"א יראה שכיון לדברינו והוא נכון מאד ומי שלבו רחב בודאי ימצא לו דרך בזה לפרש שי' הש"ס ג"כ לפ"ז וכעת צ"ע:

והגר"א כ' דבהקדש ומתנה ליכא טעם פסידא דלקוחות אלא דחיישינן לקנוניא וכאן דליכא טעם דקנוניא דאין אדם עושה קנוניא על הקדש שפיר גובה אפי' מלוה ע"פ. ולפ"ז בתוך זמנו דלא חיישינן לפרעון גם כן גובה ממתנה אפי' מלוה ע"פ וזה לא שמענו. ועוד בריש בתרא (ד"ה) דאמר דתו"ז גובה אפי' מיתמי הול"ל רבותא טפי אפי' ממתנה. ועוד דהא קיי"ל בסקט"ז דהמוכר שדהו בעדים גובה ממשועבדים ועש"ך דהיינו דוקא בליכא למיחש לפרעון. וא"כ חזינן דהא דגובה במקום דליכא למיחוש לפרעון מיקרי גובה ואם כן מתנה דאמרי' דהיא כמשועבדים ואין גובין ממתנה וכן גבי הקדש לשון הש"ס בשבועות (מ"ב) מה לי משועבדים להקדש מ"ל משועבדים להדיוט ע"ש ע"כ אינו גובה אפילו ליכא למיחוש לפרעון. וע' תוס' כתובות (מ"ט) שהוכיחו בהדיא דלמ"ד אחריות לאו ט"ס אפי' מלוה בשטר אינה גובה אפי' ממקבל מתנה דאי ל"ה היכי אמרינן בב"מ (י"ג) דשטר שאין בו אחריות יחזיר ולא חיישינן שיגבה ממקבל מתנה ע"ש. הרי בהדיא אע"ג דיש שטר דודאי ליכא למיחוש לפרעון אפ"ה אינה גובה גם ממתנה ובודאי דהקדש לא גרע. וכ"ש לפי מש"כ הש"ך בסוסל"ט דלהרי"מ והרמב"ם צ"ל דר"ה ס"ל שעבודא ל"ד ואם כן מן הדין אינו גובה כלל ממה ששעבד והא דגובה הוא מתק"ח דלא תנעל דלת בפני לוין וא"כ כיון דבמלוה ע"פ לא תיקנו אפי' למכר כ"ש שלא יגבה מההקדש ולא יפקיעו נכסי הקדש על חנם. ומיהו י"ל דבמקדיש כל נכסיו לא מיקרי משועבד כלל בזה דבודאי לא היה על דעת המקדיש להקדיש מה שמשועבד לבע"ח. וע' ב"ק (ק"ג) ויש לכוין זה בדברי התוס' ערכין (כ"ג) שכ' דאפילו ממטלטלי דהקדש גובה ע"ש ודו"ק:

ש"ך סק"ו ועוד דהא דפריעת ב"ח מצוה פלוגתא דאמוראי היא בפרק הכותב כו' ל"ז להבין כלל דמי איכא למ"ד לאו מצוה