חבל יוסף (אולם המשפט) חלק ב קד

בתר דעתי' אי עיקר הנתינה לשמור לפלוני או לשמור לעצמו. אלא כשימות ימסור לפלוני ודו"ק. ויש לתמוה קצת שלא הביאו הרב בהג"ה:

עב"י מחוס"ג דדעתו דאלמנה שתפסה מטלטלין לכתובתה בלא שבועה דל"מ. ולכאו' צ"ע דקיי"ל בסק"ח סי"א דתפס מיתומים בלא שבועה אין מוציאין מידו וכן תמה בקצוה"ח אבל נראה דעת הרב ז"ל כמש"כ הש"ך בספ"ב סקי"ט גבי חשוד דבמלוה קיי"ל דנוטל בלא שבועה אבל באשה לכתובתה פסקינן באבהע"ז סי' צ"ו דהפסידה. וכ' דבמלוה דהחיוב דאו' והשבועה תק"ח. לא מפקיעין חיוב דאוריי' בשביל תק"ח כיון דלא אפשר אבל כתובה דעיקר החיוב דרבנן והם תקנו בשבועה דוקא. כ"ז שלא נשבעה אין כאן חיוב. ופשוט דה"נ לענין תפס בלא שבועה וז"ב ודו"ק:

סי' רנ"ג ס"ב אבל אם אמר יהנה פלוני בנכסי כו' ע' באוה"ג דקנה המועט ומסתברא כדברי הסמ"ע דבכה"ג דלא הקנה גוף הנכסים לא שייך כלל דברי שכ"מ ככו"מ ול"ק כלל וכדמוכח בהג"ה דהאומר לפרוע לאשתו במזומנים אין זה לשון מתנה כו' וע' מש"כ בזה בסוס"י ר"ט בס"ד:

שם בהג"ה אבל האומר כך וכך לפלוני בנכסי לאו כלום הוא ע' ט"ז שהקשה מנכסי לפלוני כו' ולענ"ד ברור דלשון נכסי לפלוני או מנה מנכסי לפלוני הוה שפיר לשון מתנה וע' מש"כ בסר"נ. אבל בנכסי אינה לשון מתנה אלא לשון הודאה. וע' נ' סי"ח שהאריך דלגבי סתם פקדון אם לא אמר תנו או לשון שמשמעו ליתן הו"ל למיחוש למנה קבור אלא דבפקדון זה גופי' פשיעה וחייב. ואם כן זה דוקא באומר בידי דמשמעו שקיבל לידו והוה שומר. אבל בנכסי אפשר דשותפין בעלמא הן וגם אין שמירתו עליו כלל. ושפיר יש לחוש למנה קבור כן נראה ליישב דעת הרב וצריך עיון:

ש"ך סק"ב וה"ה אם אמר יהא דבר זה לפלוני הוה מתנה ע"ש וכן מוכח מדברי המהרי"ל בב"י וכן יש לדקדק מגי' הרא"ש והרי"ף (בדקל"ג) נכסיך למאן להוי ומסיק דבאינו ראוי ליורשו הוה מתנה ע"ש. ועוד יליד כן דהא אפי' בבריא מבואר בסרמ"ה דשדה זו תהא לפלוני מהני מיהו בשטר וא"כ ודאי דמהני בשכ"מ באמירה בעלמא וז"ב:

ס"ג לשונות אלו י"א שה"ה דמועילים בבריא כו' וכן דעת הרשב"ם בב"ב (קכ"ח) גבי תטול אשתי כאחד מן הבנים דפי' א"נ בבריא ובקנין ע"ש. ולכאורה יש ראי' ברורה מהא דשבת (ל"ב) כל מי שימרה את הלל יטול מאתים זוז. ואפשר דהתם דתלי במעשה שייך לשון להבא. ובזה נדחו הרבה ראיות מן הראשונים וע' מש"כ בחבורי ב"י בזה:

ס"ה כמדומה שיש לי בן ועכשיו שאין לי נכסי לפלוני ונודע שיש לו אין מתנתו מתנה וכן הוא בטור. ולכ' צ"ע דהא כבר הביאו בסי' רמ"ו דאפי' לא פירש כמדומה לי הוה אומדנא בנודע שיש לו בן ע"ש. ע"כ נראה ברור כמש"כ התוס' בב"ב (קנ"א) גבי מברחת דבג"ד אפי' במקצת נכסים מהני לבטל המתנה וה"נ לעיל בלא אמר דומה שיש לי בן דלא ג"ד התנה שם דוקא כל הנכסים והכא שאמר דומה. א"צ דוקא כל הנכסים. ומש"ה לא כ' כאן שדוקא בכל הנכסים ודו"ק ולענין דינא צ"ע:

ס"ח ואם אמר תנו ר' זוז לבני בבכורתו ולאשתו בכתובתה לא יטלו אלא א' מהן. ובסמ"ע סקט"ו דלא אמר כראוי להם. ומבואר מדבריו דאומר בבכורתו כראוי לו נוטל שניהן. והנתי' תמה עליו דהא לא שייך לישנא יתירא כיון דאמר בהדיא בבכורתו ע"ש. ולענ"ד דהוא מוכרח עכ"פ בשי' הרא"ש דכיון דס"ל דבסתמא לא בעי כראוי לו אלא הוה מתנה [ועכ"פ מפורש כן בדברי' לענין לאשתי]. וא"כ הא דמהני כראוי ע"כ הוה בפי' לשון כתובה. ובכה"ג הוא דצריך לכראוי לו. וא"כ עכ"פ מוכרח דכראוי לו מהני אפי' בכה"ג דפי' לשון כתובה וה"ה באידך דמ"ש. וע"ש בנ' שדברי' קשה להולמן מאוד ודו"ק:

בהג"ה האומר תטול בתי בנכסי כך וכך ולא הזכיר לצורך נשואי' נוטלת המתנה מלבד עישור נכסים. הנה המעיין בב"י יראה דהרשב"א מקור הג"ה זו ס"ל כשי' הראשונ' דאומר סתם אינו נוטל שניהן וא"כ צריך ביאור למה תטול כאן שניהם והרואה בתשובת הרשב"א שבב"י סי' ר"נ יראה דלא דיבר שם כלל מהא אי משמעותו ליטול שתיהן. אלא דדן אם יש לה עישור נכסים כיון דכבר אית לה רווחא מהני נכסי ע"ש. והא דלא אמרינן דכונת האב לשם עישור נכסי קרוב בעיני דלשון בנכסי משמעו כפירש לשם מתנה ואינו כאומר סתם תנו. וכן יש ללמוד מדברי הר"ן והרשב"א שהביא הב"י בסל"ד גבי תנו מנה לפלוני מנכסי שכ' דבאומר מנכסי משמע משלי עיין שם:

ס"ט ואם יצא עליו ש"ח גובה מכולם עב"י דלדידן לפי תקנת הגאונים גובה אפי' ממטלטלי דמתנת שכ"מ דהוה כיורשים. וכ"כ הרא"ש בקידושין פרק האומר עיין שם וצ"ע בח"מ אה"ע סצ"ג ע"ש:

בהג"ה וכן אם נתן לכולם בשוה הראשון ראשון קודם וי"ח. ובס"י כ' המחבר בנו קודם שהרי הקדימו. וע' טור סי"ט בשם תשובת הרא"ש דבלא הקדמה אפי' הזכיר מתנה ליורש אינה אלא ירושה והוא פורע לב"ח ע"ש. וע"כ דעיקר הטעם משום ההקדמה ומשמע דסתם המחבר כסברא הראשונה וצ"ע:

סי"ג שכ"מ שאמר תנו לפלוני שוה ר' זוז מייני והחמיץ קצת ההפסד לפי חשבון. ר' זוז מדמי ייני ונאבדו כו' ר' זוז מייני כל האחריות על היורשין כו' ואם נתייקר לעולם הריוח ליורשין בכל ענין שאמר. וכן אם הוזל להפסד. ע' באוה"ג שכ' אהוזל מעובדא דזל נדוניא בסופ"ד דכתובות ודבריו תמוהין דהוזל דהתם הוא ריוח ליתומים כמבואר שם בהדיא והרא"ש ביאר לנכון דלא הי' שם המתנה על סכום מעות אלא על סך נדוניא וכל שהוזל לוקחין אותה היתומים בפחות ומרויחין ע"ש. ודין ההפסד בכאן הוא פשוט מעצמו כיון דלא נתן לו אלא מעות וכי רווח לדידהו רווח דגוף הדבר קנוי להם ה"נ בהוזל. וכ"כ שם הרא"ש אהא דזל נדוניא דשם דה"ה אם הוקר ההפסד ליתומים ע"ש וה"נ בנידון דידן להיפך. ובזה מבואר דהאי בכל ענין שאמר שכ' המחבר. אינו מוסב גם על החלוק' ראשונה שאמר שוה ר' זוז דהת' פשוט כיון דבנפסד הגוף כגון שהחמיץ הוא הפסד למקבל ה"נ כי הרויח הוא למקבל וכנ"ל אלא קאי אר' זוז ובכל ענין היינו בין מדמי ייני בין מייני לאפוקי שיטת הראב"ד ברא"ש דס"ל דבאמר מייני גם הריוח למקבל ע"ש והטור העתיק בזה דעת הרא"ש שם שהשיג עליו וזה נזכר. בדברי הרא"ש אבל שוה ר' זוז ליתא שם כלל. וכן מוכח לשון רש"י והר"ן כתובות שם שכ' אהא דת' זוזי מחמרא אבל היין עצמו לא אמר ליתן ע"ש וכ"ז ברור לענ"ד:

סי"ד תנו לו בית המחזיק מאה ולא נמצא לו בית פחות מק"כ זכה עש"ך בשם הריטב"א דדוקא ק"כ והנ"י חולק ואסברא לך טעם הריטב"א דהנה קיי"ל לעיל סי' רי"ח סט"ו דבי"כ בסימניו ומצריו יתר שתות הגיעו ומשמע התם קצת דהיינו שתות מלבר ואף דהרשב"ם כתב שם שהוא קב לסאה היינו בפיחת. וכן נראה ממה שפירשו שם דאינו מדין אונאה ע"ש. משמע דהוא כדין אונאה דשתות מלבר הוא כדין שתות. והנה קיי"ל דכל שנכלל בשם המכר גבי מכירה בלשון יתור במתנה מהני סתמא דנותן בעין יפה נותן. ומש"ה מהני נמי כאן אפי' בסתמא ממאה לק"כ דהוא שתות כדין לשון בסימניו ומצריו במכר וזה שכתב הטור כאן דנותן בעין יפה ע"ש ודו"ק:

סי"ז תנו שקל לבני בשבת כו' ואם אמר אם מתו יירשו אחרים תחתיהן עב"י שהביא דברי רש"י שפי' דאם מתו בלא בנים וכתב דכונתו בזה ליישב דמש"ה מהני לשון ירושה להאחרים וגם ניחא בזה הא דלא אמרינן כאן כיון דנתן מקודם לבני' דהוי יורש ירושה אין לה הפסק וא"י ליתן אחריהם לאחר דכונתו אם מתו בלא בנים וא"כ הירושה חוזרת לו ומש"ה מוריש אח"כ לכל מי מיורשין שירצה. והש"ך השיג ע"ז דא"כ בסוגיא שם דפריך מואחריך יירש פלוני ומוכיח דלי"ל בראוי ליורשו דירושה אין לה הפסק לישני בכה"ג ע"ש. ובקצוה"ח יישב דבהא דאמר לשון אחריך אמרינן בסרמ"ח ואחריך קודם ג"מ וההיא שעתא הא עדיין א"י להפקיע מידם דאכתי לא ירש מהם ע"ש. ולענ"ד אין זה מוכרח דמבואר ברשב"ם קל"ז דהטעם דאמרינן דאחריך עם ג"מ דהנותן לא איכפת לי' תיכף כשאינו נצרך לזה ע"ש ומשמעות דבריו בהדיא דלא דהוא מוכרח מלשון אחריך אלא דהנותן בודאי הוא מקדים תיכף כשאינו נצרך לזה וא"כ פשוט דאין זה לגרע כח הנותן אלא דלכשיכול הוא מקדים אבל כשאינו יכול ליקח קודם ג"מ ודאי דשפיר י"ל דהוי אחר ג"מ וז"ב. אבל מה שנראה ליישב בפשיטות דהא ברייתא דאחריך שם הא מסיק דאם מת שני יחזרו ליורשי ראשון ובאידך