חבל יוסף (חוקי העזרה) ט

לר"מ. ותי' דבמחובר איכא למגזר טפי דחיישינן שמא משתלי ויחתומו גם במחובר ובכל הני ל"ח. וע"כ דמחובר שצריך מעשה בגוף הגט איכא למיגזר טפי. וא"כ לפי סברא זו קושי' הר"ן שם לק"מ ע"ש ודוק. ולעיקר הדין דכאן לפסול אפי' דיעבד ערא"ש שמסיק ולקמן בפרק כל הגט נדקדק בו יותר. ונראה דכוונתו אהא דס"ב שם גבי כ' טופסי גיטין דמסיק דדעתו דאין לפסול בשביל זה דגזירה טופס אטו תורף בדיעבד. וס"ל דה"נ אין לפסול בדיעבד ולא ס"ל לחלק בין חש"ו לכותב טופסי גיטין כמש"כ הר"ן והוא כדברי המחבר. ולכאו' בר"פ המגרש גבי תנאי משמע דבשביל גזירה דטופס אטו תורף פסיל בדיעבד. ויש לחלק דהתם בטופס שאחר התו' והתנאי הוא נתפס אף על התורף. אלא שהתו' כבר הוכשר בכתיבתו תחילה ע"ש. וא"כ י"ל דהתם הכי הוא הגזירה דגזרינן תורף לאחר הכתיבה אטו לפני הכתיבה ושייך למגזר טפי:

ס"ה בהגה כ' בזדון בשבת בטל לכאו' הי' נראה דזה דווקא לפי שי' המחבר כהרמב"ם דמומר בטל לגמרי אבל לפי הסכמת האחרונים אינו אלא ספק ויש לתמוה דסתמו בזה האחרונים. ואפשר דאף לכו"ע י"ל דהכא הוא בטל דל"מ בלא התראה י"ל כמו דאמרינן בחולין סופ"ב דישראל השוחט לע"ג אמרינן דלצעורי' איכוין. א"כ הא זה ודאי ברור דאם כותב גט בשבת ואינו מיכוין לשמה ודאי אינו אלא מקלקלו ואין בזה איסור דאו'. וא"כ בודאי י"ל דגם בח"ש דהוה כעו"ג יש לנו לתלות דלא כיון אלא לקלקול כדי שלא יעבור על איסור דאי', ומשו"ה הוה גט בטל. אלא אפי' בהתראה נראה לומר כיון דאם הוא פסול והוא מקלקל אין כאן איסור תורה. א"כ י"ל דאמרינן אי עביד ל"מ. והוא פסול מן התורה. ואין כאן חילול שבת ומתקן האיסור. ומיהו הרבה מהאחרונים כ' דבאיסור דיומא קאגרים לא אמרינן ל"מ וצ"ע:

שם י"א דאם גירש בלילה פסול עפ"ח דהוביא ראי' להכשיר מהא דלכשתצא חמה מנרתיקה. ואין זה מוכרח כ"כ די"ל בגירשה קודם שקיעת החמה של יום העבר. והזמן כתוב יום הבא. ובנוב"י תניינא סקי"ד ערך מערכה לחלק בין ארוסה לנשואה. ואין זה אלא דברי נביאות. ועוד נראה לי הוכחה ממשנה דדס"ה התקבל לי גיטי אסורה לאכול בתרומה מיד דשמא כבר קבל את הגט, והנה בעירובין מ"ג גבי הריני נזיר ביום שב"ד בא אסור לשתות יין בימות החול. ומותר בשבת. ומסיק בש"ס דהיינו דאם נדר בשבת מותר אותו יום. ולמה לא תנן הכא ג"כ דאם אמרה בלילה מותרת כל הלילה. (והא דלא תני דמותרת בשבת דהא אין מגרשין בשבת. כדתנן בשילה ביצה. י"ל משום שהתירו בשכ"מ כמבואר בריש הזורק. והכא ל"מ חזקה דהיא ברי. כמש"כ התו' שם דהחמירו בזה שלא לסמוך אחזקה ע"ש. אבל למה לא תני דבלילה מותרת) בנשואה וע"כ דגם בלילה אסורה דמתגרשת בלילה אפי' נשואה. ודוחק לומר דהוא פשוט. ומה שדקדק מרש"י ריש סנהדרין כבר השיגו עליו היטב, וע"ש עוד מש"כ דמהא דמסקינן בריש גיטין דנותן לה השליח בפני שנים. אין ראי' דאינו כדין שהרי אי"צ ג'. דהתם השליח מצטרף לג'. ול"י כלל דחייתו דהא בס"ד דשם דמ"ד בפני ב' ס"ל בפ"נ הוא משום לשמה ע"ש. הרי ע"כ משמעות הש"ס בהדיא דהא משום הגירושין גופה ודאי אי"צ כלל שלשה. ובתר הכי הוא דמסיק דהשליח מצטרף לג' ע"ש וכן יש להקשות בהא דפריך הש"ס שם והא קיי"ל דבדרבנן עד נעשה דיין ולשי' בפירש"י משמע דצריך שלשה מדאו'. אבל כ"ז א"ש. דבאמת לענין גוף הג' שצריך הגט פשי' לי' להש"ס דהשליח הוא כג'. (ובודאי לא מיירי אלא כשהביא כשר כמו שהוא לפי המסקנא) אלא למ"ד שצריך לקיימו דהוה השליח כעד הוא שהוצרך לחדש דענ"ד והוה ג"כ ג' ופריך שפיר דזה הוה דרבנן ובזה א"ש טפי דלפי מה דמסיק אלא בהא קאמיפלגי מ"ס זימנין דמייתי לי' אתתא כו' לא קאי דווקא למ"ד לקיימו אלא קאי שפיר לכו"ע דשלשה צריך לד"ה ונכון:

בב"י ד"ה ולענין נכרי כו' והר"ן כשפירש דברי הרי"ף כ' ונכרי גדול עומד על גביו ל"מ מידי, ולשון ל"מ מידי משמע דבדיעבד נמי פסול. ולולי ד"ק לשון ל"מ מידי משמע פירושו דגדול עומד ע"ג אינו מועיל גבי' מידי. והוה כאין עומד ע"ג ומ"מ הכול לאסור לכתחילה אבל בדיעבד גם באין עומד כשר כדברי הרמב"ם:

סימן קכד ס"א. כתבו על איסורי הנאה כשר. והרמב"ם והטור כתבו שכותבין לכתחי'. והוא תמוה לכאו' דהא מתהני מא"ה כמש"כ התו' והנראה בשי' דהנה ביו"ד ס"י גבי סכין של ע"ג אסור לשחוט בה מסוכנת שהשמיט זה הרי"ף כ' בפלתי די"ל דגם בכה"ג אע"פ שאין מצוה לשחוט מ"מ כיון דהשחיטה מדין התורה אמרינן גם בזה מצות לאו להניח ניתנו. והנה הרמב"ם והפו' לא פסקו כן שם. והגרע"א הקשה ע"ז מהא דריש פרק בכ"מ דאמרינן גבי מניח עירובו בביה"ק. דדווקא למ"ד אין מערבין אלא לד"מ מותר. אבל אי מערבין אף לדבר הרשות אסור אף שאינו אלא בשביל דין התורה. והנה לענ"ד סברת הפלתי ודאי הוא נכונה דכיון דאינו עושה אלא בשביל דין התורה ודאי דשייך בזה מצות לל"נ. והתם בשחיטת מסוכנת שאני דבלבד דין התורה שמתירה באכילה. יש בה הנאה דבשר נבילות הוא מאוס. ובהשחיטה משתבחת. וכמש"כ התי' בהריות דדווקא אוכל נבילות הוא מין דנפשו של אדם קצה בזה. אבל נתנבלה בשחיטה לא, והוה הנאה עצמית. ומ"מ במקום שהוא מצוה ממש עליו. גם הנאה העצמית בטילה לגבי המצוה. וכ"כ המפרשים גבי נודר הנאה מן המעיין אינו טובל בו בימות החמה. דהאיסור הוא לפי שנהנה הוא גם אח"כ. אבל ההנאה שבשעת הטבילה בטילה להמצוה. אבל מ"מ ודאי דלא שייך כ"ז אלא במקום שהוא מצוה עליו ממש. אבל במקום שאינו מצוה, ודאי דאם יש בה הנאה עצמית היא אסירה, ומשו"ה ודאי אסור לשחוט בסכין שא"ה בשביל שנהנה בהריגתה כנ"ל. וכן בעירוב בביה"ק הוא נהנה מא"ה של הקבר מה שהעירוב מונח ומשתמר בה. ואי אין מערבין אלא לד"מ גם הנאה זו בטילה היא כנ"ל. אבל אי מערבין גם לדבר הרשות. אף דמה שהוא ניתר בהלוך שהוא ע"פ ד"ת. ודאי לא חשוב הנאה. מ"ח מה שמשתמר הוא הנאה. וכן משמע שם בפרש"י. אבל ההיתר שע"פ ד"ת ודאי אפי' בדבר שאינה מצוה כיון דאין כאן אלא היתר דין התורה, אמרינן בזה מלל"נ. וא"כ כאן בגירושין דאין כאן אלא מה שפוטרת התורה ע"י הגט ודאי דשייך בזה מלל"נ:

שם בהגה מיהו בהדבר שצריך ביעור כו' עח"מ שתמה בזה. ובספר ב"מ כ' ראי' לזה מהא דפריך גבי בעיא דבין שיטה לשיטה ות"ל דספר אחד אמר רחמנא ולא שנים וג' ספרים. הרי חזינן דאע"ג דאכתי הוא שלם כיון שהתנה עליו ועומד לקצץ חשיב לי' כקצוץ, וה"נ כל שעומד לבער. ולולי ד"ק אינו נראה שם כלל דהטעם משום דחשיב כקצוץ אלא כמו בע"מ שהנייר שלי ל"מ. משום דבעי שיקנה לה את הגס וכמש"כ ברסק"כ. וא"א לגט בלא הנייר. וה"נ הנייר שבין שיטה לשיטה כיון דאם הוא שנים וג' ספרים הוא פסול. א"כ זהו ג"כ בכלל הכשירו של הגט וע"כ צריך להקנותו לה גם את זה. ולכאו' הוא ברור ונכון:

ס"ב כותב על הנייר המחוק עב"י דהוא על הנייר ועדיו על המחק כשר ובעי ע"מ לכו"ע וכן הוא על המחק ועדיו על הנייר. ואם הוא ועדיו על המחק לשי' הפו' כשר לגמרי זולת לדעת רש"י והעיטור בעי ע"מ. ולענ"ד שצ"ע מש"כ דהוא על הנייר ועדיו על המחק כשר ובעי ע"ר לכו"ע דהרי לשי' הטור לקמן סק"ל וכן הוא שי' המרדכי הובא בב"י שם. וכן מצאתי בהגמי"י בפ"א בשם התרומה וסמ"ג דגט שיכול לבוא לידי זיוף הוא פסול. וא"כ גט שעל הנייר ועדיו על המחק הרי יכולה למוחקו כולו ולזייפו כמה שתרצה ויהי' הוא ועדיו על המחק דהוא כשר לשי' הפו'