חבל יוסף (חוקי העזרה) ח

כשאין על הגט אלא עד אחד דא"כ חתם הסופר לשם עדות אבל כשיש שני עדים חתומין ודאי דאין הסופר נחשב כעד, אבל זה צ"ע דהא בש"ס שם בעי לאכשורי לכתובה דידע לטופסא וחתימה דחד סהדא ומשמע דהי' חתומין שם שנים וכ"ה בפירש"י. למה כשר בכה"ג. ואולי לפי שי' המכשירים חו"מ סמ"ו סי"ט קיום בקרובים. א"כ י"ל דגם בכה"ג שיש עדים כשירים וקרוב למילוי ולא נמצא קיום רק על עד אחד הכשר והקרוב סגי בזה לקיום. וכ"נ שהבין הקצוה"ח שם סקנ"ד אבל הוא נסתר בהדיא מסו"פ הזורק גבי גט קרח דאמרינן דילמא אתי לקיומו בתרי קרובים וחד כשר ע"ש. ועוד דהא הי' להם לחוש גם לפסול גמור לעדות שהוא ודאי פסול אפי' לקיום לכו"ע. ואפי' נדחוק שהי' ידוע שם שלא הי' הסופר קרוב או פסול. ונראה דל"מ דהא יש לחוש דילמא לא כיון כלל לעדות, ובזה אינו עד כלל דדווקא חתם בשטר לעדות, הוה כנחקרה עדותן בבי"ד. וכ"כ התו' בריש גיטין גבי חתמו עדים שלא לשמה דהוה כמזויף בתוכו ע"ש. ואין לומר דמ"מ כשר כ"ז לקיום דא"כ אפי' למ"ד חתם סופר ועד שנינו נמי לתכשר בהכי. וצ"ל דסברת הש"ס דלמ"ד כ"ס כיון דלפעמים הוא עד כשר סגי עכ"פ לקיום בכל ענין אבל למ"ד ח"ס דליתא בכלל עדות ל"מ וצ"ע:

ב"ש סק"א הקשה על שי' התו' דלא שמא מפי הבעל הוה כסתמא. דא"כ למה בטל דהא לא הוה אלא פסולה דרבנן, וכוונתו לחד שינויא בתו' עירובין (י"ג) דסתמא דכשר בקדשים לא פסול בגט אלא מדרבנן. הוביאם התו"ג. ולכאורה הי' נראה ראי' לדבריהם מהא דרי"פ כל הגט דפשיט דכתוב לאיזה שתצא בפתח תחילה אין ברירה. מהא דתנן הריני שוחט למי שיעלה ראשון לירו' ע"ש. ואי ס"ד דגם בדאו' יש לחלק בין קדשים לגיטין. א"כ לשני דאין ברירה הוה כסתמא. ובקדשים דסתמא כשר. גם זה כשר, ובגיטין דסתמא פסול גם זה פסול. ומ"מ ל"נ כן כלל דא"כ הוא גם נכרי כשר במלה אע"ג דבעי לשמה וכ' התו' דעכו"ם באדעתא דנפשי' הוה כסתמא וזה כשר במלה כמו מקדשים ע"ש וא"כ מאי משני בפ"ב דכ"ג דעו"ג פסול דאדעתי' דנפשי' עביד. הא מ"מ אינו אלא ספק. אי איכוין לשם גט או אדעתי' דנפשי' הוה סתמא. והוה ספיקא דרבנן. ודוחק לומר דהכא מחמירין דהוה איתחזק איסורא ועוד עכ"פ הרמב"ם דכ' בעו"ג וישראל מומר דאינו גט כלל. ודאי ס"ל דסתמא ג"כ דאו' וכ"נ הסכמת הפו'. וההיא דברירה ע"כ צ"ל דסברת הש"ס דאם אינו ברור גמור אלמפרע. ע"כ גרע מסתמא דה"ז ספק לשם האחרת. וכמסקנת הש"ס בריש זבחים דמהא דאין ברירה אין ראי' לסתמא ע"ש. ובלא זה ג"כ צ"ל כעין זה דהא התוס' בב"ק ס"ט כ' לחלק אליבא דר"י דבמפרש דבריו אית לי' ברירה. וההיא דריש כל הגט דאפי' אחרון אינו פוסל התם בגט שאני דבעינן לשמה ע"ש. וכעין זה כ' גם בר"פ כה"ג דכתיב לאיזה שארצה פסול אפי' למ"ד דאית לי' ברירה. וא"כ קשה האי סוגי' דמאי פריך מפסחים אגיטין. וצ"ל דאע"ג דר"י אית לי' הך סברא האי סוגי' לי"ל כסברא זו וצ"ע:

ס"ג מקום התורף שהוא האיש והאשה והזמן עב"ש ולכאו' צריך להבין דהא אין בו ומן אם נשאת לא תצא והיכי שייך דאלמוה כדא'. ומהמשנה דהכותב טופסי גיטין אין ראי' דהתם תני זה גם בשטרות ופשוט דמה שצריך להניח מקום הזמן הא משום שלא יהי' מוקדם, אבל נראה דבאמת אם אין בו זמן משמעותו בסתמא משעת נתינה. והוא נכלל בגט ממילא. אבל כשכתב בו זמן הרי הזמן הוא פירוש דמאותה שעה מתחיל הכריתות. א"כ פשוט דהרי הוא תורף שהרי הוא מגביל זמן הכריתות. ומ"מ כיון דאפי' לא נכתב כלל נמי משמעותו מזמן הנתינה. אכתי צ"ע מאי גריעותא מה שלא נכתב לשמה. ואפי' בגט מאוחר לשי' התו' לקמן סקכ"ז דאינו גט אלא מיום הזמן. מ"מ איני אלא ממעטו ממשמעות הסתם ואין לפסול בכתב שלא לשמה וצע"ג:

שם והרי את מותרת לכל אדם עב"י שהוביא דברי הג"א בשם הירו' דסגי בשם האיש והאשה לחוד וכ' דפשוט דקיי"ל כשמואל בש"ס דידן שצריך להניח גם מקום האמלכ"א. ומסיק דלפי המבואר בסקכ"ז דבטופסי הראשוני' לא הי' כ' הרי את מותרת לכ"א יש לחוש לדברי הירו'. וכאן העתיק בסתמא דאינו גט. ונ"ל דלא חש כאן בזה. דבאמת כבר כ' התו' שם והראשונים דמשו"ה לא כתבוהו לפי דבל"ה יש בטופס שלנו כמה לשונות גירושין וא"כ כאן דכותבין הפסולין כל הטופס ודאי יש לשייר עכ"פ ה"א מותרת לכ"א לשם גירושין. אלא דלכאו' הי' נראה לומר שלא נרבה במחלוקת כיון דהירו' מכשיר בזה לגמרי, דיו דנאמר דהא דמצריך שמואל היינו מדרבנן ולא דנהוי גט בטל, ובזה הוה א"ש הא דתנן במתני' רק במקום האוה"א והזמן דמתני' דאו' תני דרבנן לא תני. אבל כד נידוק שפיר נראה דהוא מחלוקת דאו' דהנה מבואר בירו' דה"ט דמכשר לפי דכפסולו כך התירו כמו שאם כ' כל הגט לשמה. ושם האוה"א של"ש פסול. ה"נ כ' כל הגט שלא לשמה ושם האוה"א לשמה כשר והיינו כיון דבלא שם האיש והאשה אין כאן שום גירושין א"כ בכתיבת שם האיש והאשה שהוא עושה הגירושין וכותב לשמה שפיר מהני. אבל מ"מ הרי צריכה התורה לכתוב גט לשמה ובשמואל לחוד הרי ודאי ליכא אכתי גירושין. והיכי לתכשר בהכי. אבל פשוט דהוא תלוי בפלוגתא דקציצתן זו היא עשייתן בריש סוכה (י"א) וגם בציצית שם תלאן ולא פסק ראשי חוטין שלהן דלמ"ד שם פסיקתן זהו עשייתן. ה"נ שם האוה"א זו היא הגירושין לשמה. אבל שמואל דפסק התם דל"א פסיקתן זהו עשייתן. דבעי דווקא כל העשי' בכשרות. ה"נ בעי הכא לשי' דיניח מקום הרי את מותרת לכ"א. שיהי' כל הגט בכשרות ומבואר התם דהוא מדאו' וקיי"ל כשמואל וה"נ בטל מדאו':

ב"ש סק"ה ונראה דמדכתב הרמב"ם בחש"ו משום דלאו בני דיעה משמע דס"ל דשליחות אי"צ. לכאו' אין מזה הוכחה חדא דהא זה לשון הש"ס ואין דרכו לשנות. ועוד דהא בלאו בני דיעה ודאי נכלל הכול. אבל יש הוכחה מבוררת מהא דחילק בהו לענין טופס בין גדול עומד ע"ג או לאו. ובשלמא אם אי"צ שליחות אלא משום לשמה. י"ל דבעיקר הדין כשגדול עומד ע"ג הוה שפיר לשמה והוה מהני אפי' בתורף. אלא דבתורף דאו' החמירו אפי' בגדול עומד ע"ג. ובטופס דרבנן לא החמירו. ובאינו עע"ג דבתורף פסול מדאו'. החמירו גם בטופס. אבל אי צריך שליחות. עוע"ג ל"מ מידי כיון דהני לאו בר שליחות א"כ מה חילוק בטופס בין עע"ג אי לאו:

עוד שם והרמב"ן ס"ל דעבד כשר לכתיבת הגט דאי"צ שליחות. ומיהו קשה דהרמב"ן כ' דהבעל צריך לצוות בעצמו דבעינן שליחות כו'. ל"ז להבין כלל דהרי הר"ן סו"פ התקבל הוביא דברי הרמב"ן שכ' שם שאפי' מינה שליח מפי עצמו לפני עדים דלא שייך בזה מילי לא מימסרא לשליח. ומהני זה במתנה. בגט ל"מ דלא הוה זה לשמה כל שאינו שומע מפיו ממש ע"ש. הרי בהדיא דאע"ג דהוה שלוחו ל"מ משום דאינה לשמה וכמש"כ בזה התו' והרא"ש ור"ן דציוי הבעל משום לשמה ולא משום שליחות. וגם הרי שי' הרמב"ן כהר"י מגש בסי' קמא דגם להולכה עבד כשר דהוה שליח ואינו פסול אלא לקבלה וכ"ש דכשר לכתיבה:

שם סק"ז והא דמחובר ל"ג י"ל דחש"ו שכיח יותר. והר"ן כ' להיפוך. ונלענ"ד דלק"מ דהר"ן לשי' דמכשר בעבד לגמרי ואין הגזירה אלא בשביל חש"ו הני ודאי ל"ש כלל שיכתבו גט. אבל לדידן דגם עבד הוה דינא כחש"ו וכולהו בחד גזירה וכיון שיש בכלל הגזירה גם עבד ששכיח שיכתוב גט ויש לגזור בו טפי לפסול אפי' בדיעבד. ממילא חש"ו בכלל. ובל"ה הכא קאי לשי' העוד אומר ר"י בתו' דכל הסוגי' אליבא דר"מ ולר"א פסול אפי' בטופס. ולר"מ לפי המסקנה כשר אפי' בתורף אפי' בחש"ו ונכרי ומצאו באשפה וכבר הקשו התו' בד"ד ד"ה חתמו מ"ש דבמחובר אסור פמדרבנן אפי' כתיבה