חבל יוסף (חוקי העזרה) ז

אותו אח"כ להבעל פסול התם אבל על הנתינה ודאי אינן יכולין ליתן מן התורה ומ"מ נראה דעכ"פ יש ראי' משם כיון דמשמע להו שם בסוגי' גם לענין הכתיבה לחוד. ובזה הרי בודאי מהני גם פסול דרבנן דלא מיקרי עשו שליחותן כנ"ל. וכיון שאין הש"ס שם מחלק בזה משמע ודאי על הנתינה מהני פסול דרבנן, אבל עיקר היסוד דמסתמא אינו אלא דרבנן בסקכ"ג שדא בה הב"ש נרגא וע' מש"כ שם. ולפ"ד הפ"ח בסק"כ גבי חתם סופר שכ' דכיון דאסור מדרבנן אין דעת הבעל בכך ואינו שלוחו כלל והוא בטל מן התורה א"כ אין כאן ספק בזה דהכול מן התורה. אבל דברי הב"י והפ"ו לא משמע כן וע' מש"כ בסמוך. ונראה דטעמם בזה דס"ל דהך דנפאתה וטאפתה דהכא משמע דמסתמא לא שינו העדים בפסול גמור אלא הי' שם המתחלף ומתקנת רשב"ג שצריך לפרש שמותם ואינו אלא פסול דרבנן:

שם לכן יאמר שרשות להם לכתוב כו' עד שיהא כשר לדעת הרב בב"י בשם הרשב"ץ דאפי' אמר כתיקון חז"ל כוונתו לדעת המורה שבעיר. וכעין זה מצאתי בש"ג סו"פ הספינה בסוגי' דמעמידין אגרדמים למדות. דבכל מקום הולכין אחר מנהג העיר אף בגיטין וקידושין כיון שאומר כדמו"י כוונתו על מנהג המקום. ואף שנראה מדבריו דדווקא על המנהג הקבוע שם. מ"מ נראה דל"ד אלא כמש"כ הרשב"ץ דעל המורה כוונתו ונראה שיש לסמוך ע"ז. ונראה דהוה"ד להיפוך דכשהיקל המורה באיזה פקפוק. לא אמרינן דהוה ספק דאו'. וכעין דברי הפ"ח שהובאתי למעלה דאף בחשש דרבנן הוה ספק דאו'. מפני שהוא שינוי דעת המשלח. אלא דעל דעת חז"ל סמך. ואם עשאוהו פסול דרבנן. הוה פסול דרבנן וכמשמעות הרא"ש והב"י:

ועח"מ דלפ"ז אין להסופר למשוך אותיות או להעביר עליהם בלא רשות הרב ונראה דכוונתו דהיינו לפ"מ דמבואר בסדר הגט דנפל דיו על האות שנכתב כבר אפי' לא שינה צורתו נפסל. וא"כ כל שהסופר מתקן ודאי שהוא מעביר דיו גם על מה שנכתב כבר ג"כ. וא"כ כשהוא בלא שליחות הוה כנפל מעצמו ונפסל הכתב. והתו"ג חולק שם בהגהותיו ובשביל זה תמה כאן דמה בכך הרי ממ"נ אם הוא פסול הרי בודאי צריך לתקנו ואם הוא כשר במאי מגרע. ונדחק ליישבו ופשוט כמש"כ ובחי' ליו"ד כ' בסרע"ו דכמו שכ' התו' בהעביר עליו קולמוס לשמה לא שייך אין דיו על גבי דיו כיון דדיו העליון מתקן, ה"נ בנפל דיו מעצמו שהוא מגרע לא שייך ג"כ אין דיו ע"ג דיו וכמש"כ המהר"ם בסה"ג, וא"כ לפ"מ דקיי"ל בסקל"א דחוששין לזה בהעביר עליו קולמוס ה"נ יש לחוש בזה כאן וכדברי הח"מ וע' ב"ש סקכ"ה סקי"א:

שם בהגה ואם הבעל בעיר אין לסמוך על זה בב"י בשם רי"ח והכלבו דלשי' ר"ת יש לחוש בזה לברירה, ול"ז להבין כלל מאי שייך ענין ברירה בזה דעל ענין השליחות של כתיבת גט השני, שאינו נעשה אלא אם יאמר הרב, בודאי לא שייך ברירה, כיון דאין כותבין אלא אחר שיאמר להם הרב וכבר נתברר, והרי בהדיא תנן בסו"פ הזורק אם לא באתי עד יב"ח כתבו ותנו גט לאשתי כותבין לאחר יב"ח, אם לא שנאמר כיון דאם יפסול בסופו ויכתובו אחר ועוקר השליחות מזה, א"כ בשעת כל כתיבת הגט אינו מבורר דהוא לשמה בשליחות הבעל דשמא יעקור השליחות, אבל א"כ הרי גם הגט הראשון כשלא נתקלקל מ"מ הא בשעת כתיבתו לא הי' מבורר וא"כ אסור לומר כן כלל, אלא דבאמת ודאי דאינו עוקר שליחות הפסול כלל, אלא דבשעה שהוא נפסל הוא דנפסל וכמו בכותבו הבעל בעצמו דלא שייך בזה ברירה, וא"כ גם השני אינו גרע כלל ואין שום חשש בזה ודברי התו"ג תמוהין כאן:

שם גם מקנה להם הקלף כו' עב"ש ובסדר הגט לקמן סקנ"ד סט"ו נוהגין שחוזר הסופר ומקנה לו הכול ופשוט כן צ"ל גם כאן, ומיהו כאן כ' דווקא בשלא נשאר מן הראשון ושם משמע בכ"ג. ואע"פ שאין שום טעם בזה אפשר משום ל"פ, ובסדר מהר"מ כ' כמו בכולן, אלא שצ"ע קצת דאם כוונתם כשכבר אין שם מן הראשון לא שייך זה כאן לענין גט שנפסל. אלא אפי' בגט הראשון כשאינו מספיק בדיו הראשון כגון שנשפך וכה"ג ודאי שצריך להקנותו:

שם וי"א הא דאמרינן כבר עשו שליחותן היינו דווקא כשכבר נחתם פו' עב"ש דהיינו למ"ד ע"ח כרתי פירוש דבריו אע"ג דגם כאן הרי ע"כ צריכין דווקא לחתום. דהא איירי בכתבו וחתמו ואין רשאין לשנות מדעת הבעל. מ"מ לדידן דאי"צ חתימה אלא מפני התקנה וציוי הבעל על החתימה אינו אלא מילתא אחרינא. וכמו ההולכה דמשמע בהדיא דבלא נאבד. אף שלא נתנו עדיין לשליח. אין יכולין לכתוב אחר דכבר עשו הכו"ח ונגמרה בזה שליחותן, אבל לא נחתם למ"ד עח"כ, עדיין לא נגמר גם שליחות הכתיבה ומלשון עשי עדים שליחותן משמע לי' דדווקא כשכבר גמרו השליחות בשלימות אבל לא גמרו יכולין לכתחילה לכתוב אחר, ולדידן נ"מ בזה בלא גמרו עדיין גם הכתיבה, דבזה אין שום ספק להחמיר, ואפי' בכשר יכולין לכתוב אחר, ודברי התו"ג תמוהין בזה, ומיהו כבר כ' בזה דהמנהג דאפי' בנפסל מקצת הכתיבה חוזר הבעל ומצוה:

ס"ב בהגה וי"א דאם נמצא פסול כותבין גט אחר עב"ש דהנכון כר"י דאין מחלוקת בין רש"י והר"מ, וכוונת הר"מ בנפסל ביד השליח דזה הוה כנאבד, וכמשמעות דברי הה"מ, אבל בהי' פסול בכתיבה או בחתימה ודאי אין חילוק בין נותנים לשליח, או נותנים ליד האשה, ובאמת חילוק הב"י בזה דחוק מאוד ע"ש, וגם בתשובת הרשב"א והרמב"ן מבואר בהדיא דבנמצא פסול מחזירין מיד השליח וניתנין לו אחר אלא דבספק פסיל כ' דצריך ליתן שניהם ע"ש. משמע בהדיא דהא בודאי פסיל יכולין לכתוב אחר והוא לבדו כשר. דאי ל"ה בספק ל"א גם בשניהם דדילמא הראשון פסול ונתינתו לאו כלום וגט השני הוה ספק מגורשת לפי דברי הב"י בשי' הר"מ ואע"ג די"ל דמהני בזה מדין ס"ס ספק שהראשון כשר ואת"ל שהוא פסול שמא כשר בהשני. אבל המעיין בדבריהם יראה שלא כוונו לזה כלל אלא דס"ל בפשיטות דנתנו גט פס ל לשלוח יכולין ליתן לו גט אחר וע"כ דמפרשי הבעיא כפירש"י בנאבד. ובפסול פשי' דיכולין לכתוב אחר. ומאוד תמוהין לי דברי הב"י שכ' דהרמב"ן מפרש הני בעיא בנמצא פסול מה דעתי בזה ולכאו' יש לסמוך לדינא על דברי הרב:

ב"ש סוסק"ז אע"ג דהתם באמר ויוליך לה אין סברא לחלק בזה. לכאורה הוא תמוה מאוד דהרי בהדיא כ' הר"ן דלפי שי' הרי"ף הפירוש בש"ס את"ל דבסתמא לא סלקינהו בויוליך לה מאי דהתם ודאי י"ל. דסלקינהו הרי בהדיא דהש"ס מחלק בזה. ואולי כוונתו לפי שכ' הב"י דהבעיא הראשונה לענין סלקינהו. והבעיא שניה בנאבד או נמצא פסול לפי"ז לא מצינו לחלק בזה. ובל"ה פי' הב"י הוא דחוק וזר:

סימן קכג ס"א בהגה לא יכתוב לכתחי' בתו"ג כ' דיש בזה חששא גדולה דהא לא נתבררה לפסק הלכה דכתב סופר ועד אם היא כשר אי פסול ולמ"ד דכשר אתי לסמוך עליו כעל עד וא"כ אם יכתוב קרוב אתי לקיומא בחד קרוב וחד כשר. וצ"ע דלמ"ד דכשר גם בכל השטרות כשר כמבואר שם בהדיא בש"ס וא"כ ליפסול גם בכל השטרות סופר קרוב ולא מצינו זה כלל. ועוד דהא שי' הרשב"א ור"ן שעבד כשר לכתוב גט ואף שהוא פסול לעדות אפ"ה ל"ח לזה. ולכאו' אין כאן חששא כלל דהא מבואר בטוח"מ סמ"ה דאין מקיימין את השטר אלא מעדים שלמטה דדילמא הראשונים חתמו קרובים לכבוד ואפי' להמחמירין בגט בסקכ"א בעדים הראשונים קרובים לפי שאין עידי הגט חותמין אלא זה בפני זה מ"מ כ"ז שייך שם שהם חתומים עדים אבל כתב הסופר ודאי דלא נסמוך עליו כלל ונצרך קיום שני העדים החתומים לעדות. והא דאיכא מ"ד דכשר כתב סופר ועד ע"כ היינו דווקא