חבל יוסף (חוקי העזרה) ו

שכ' התוס' שם גבי טבח לעכו"ם. ואפ"ה אין יכול לחייבו במה שלא הי' מתחייב בשעת עשי' בעשיית עצמו. אף שכבר נתפס שליחותו ובודאי דה"נ ל"מ התפסת השליחות לעשות מה שא"י לעשות בעצמו בשעת עשיי'. ולכאו' ז"ב ומוכרע לדינא:

אמנם במה דפסק הב"י בנשתטה בין כתיבה לנתינה אינה פוסל ואף שכבר נכתב הגט ס"ל דלא נפסל ולענ"ד אין זה מוכרח דלא אמרינן אלא דיכול לכתוב לכשישתפה אבל הגט שכבר נכתב שפיר י"ל כיון דנשתטה ואינו בר גירושין נפסל הגט. ול"מ לשי' התוס' ר"פ השולח ד"ה התם כו' דיכול לבטל גם גוף הגט והוא נפסל. דודאי יש לפסול גם כאן. אלא אפי' לשי' הפי' דגט שנכתב כבר א"א לבטלו היינו דחזרת הבעל אינו פוסלו. כיון שנכתב בכשרות. אבל כאן שהבעל נעשה לאו בר גירושין ודאי פסול (וכ"ש מה שהוזכיר הב"י בנתקלקל באמצע הכתיבה דמבואר בתו' דפ"ח דודאי נפסל אפי' בחזרת הבעל ע"ש ד"ה ודלמא). עוד יש ראיה מהא דסקכ"ד בכתב הגט על אילן תלוש בהכשר ואח"כ חיברו בקרקע דדעת הרמ"ה דנפסל הגט וא"י עוד לתולשו ולתני לה אף שנכתב בכשרות. והרשב"א דמכשיר שם פירוש הטעם דפסול דמחובר אינו פסול אלא בשעת מעשה הכתיבה גופא דכתיב וכתב ונתן ולא שיהא מחוסר מעשה וכשכבר נכתב שוב אין קפידא. אבל במה שהבעל אינו בר גירושין בינתיים בזה ודאי אין נראה לחלק דכל שנעשה הבעל לאו בר גירושין שוב אין הגט בר כריתות ונפסל. מיהו י"ל להיפוך דדווקא פסול בגופו של גט פוסלו אבל פסול דהבעלים שאינו בגוף הגט לא איכפת לן וכה"ג מחלקין בפסחים סו"פ א"ד גבי פסח בין פסולי בגופו או בבעלים וצ"ע. וע' בטור סקל"ב בהא דכ' גט לאשה לכשאכניסנה אגרשנה דפסול. וכ' בשם הרא"ש דלמ"ד אדם מקנה דבר שלא בא לעולם הוא כשר. ותמהו עליו דלמאי נ"מ כתבו זה כיון דאנן קיי"ל דאין אדם מקנה. ולפ"ד י"ל בכוונתו דכ' זה ללמוד נ"מ גם, לדידן דבאמת י"ל דהוא פסול לכו"ע. דכיון דאינה אשתו לא שייך בזה לשם גירושין. אבל הרי מבואר בקידושין ס"ג דלרבי דאדם מקנה יכול לכתוב לעבד לכשאקחך הרי אתה ב"ח. והרי ש"ע שוה לג"נ לענין לשמה הרי דלמ"ד אדם מקני מהני. וא"כ בכותב גט לאשתו ואח"כ גירשה בגט אחר וחזר וכנסה. גם לדידן כשר לגרש גם בגט הראשון. חדא דהא בשעה שנכתב הי' לשמה וכשר. ועוד דהא גם לדידן מהני בשדה זו שאני מוכר לך לכשאקחנה תיקדוש. כיון דהשתא בידו וה"נ בגט שהיא עכשיו אשתו שפיר מהני. אבל אי הוה מוקרי זה לאו בר גירושין. אע"ג דנכתב בכשרות. וגם הוא כשר בשעת נתינה. מ"מ כיון דהי' עליו שם פסול בינתים הוה פסול וכמש"כ. והוא סעד לדברינו. ואין להקשות מדברי הר"ן ר"פ מש"א גבי גוסס דכ' לדחות הא דמוביאין ראי' דגוסס בר גירושין מהא דאמרי' דהניחו גוסס אינו בחזקת קיים דמשמע הא הוה בחזקת קיים הוה כשר. ודחה זה דאיירו בגט שנתנו קודם שהי' גוסס וכשיצא השליח הניחו גוסס. ואי הוה בחזקת קיים הוה כשר לאח"ז. דודאי הבריא ע"ש. ומבואר בדבריו דאע"ג דגוסס אינו בר גירושין. כשנכתב קודם בהכשר. והבריא בשעת נתינה הוא כשר. ול"ח מה שהי' גוסס בינתיים ואינו בר גירושין. אבל לק"מ דאיזה גוסס פסול כשהוא סמוך למיתה דאמרינן דכבר הוא כמת. אבל כשאיגלי מילתא דהבריא א"כ לא הי' גוסס כלל ולא הי' עליו שום פסול כלל:

ס"ה חד הן ותרי לאו חד לאו ותרי הן. בב"ש השיג ע"ז דא"כ הוה תלתא לאו כסדר. אלא צ"ל כמו שהיא בטור חד הן ותרי לאו ותרי הן וחד לאו כצ"ל (ובב"ש. נדפס זה בטעות) אבל גם בהרי"ף ורא"ש ועוד פי' הגירסא כמו במחבר. ונראה פשיט דהנה ברמב"ם כ' דסגי בדיקה ג"פ כמו שהוא במשנה. ונראה דמפרש בגמרא חד הן ותרי לאו או חד לאו ותרי הן א"כ נראה דגם לדידן דצ"ל ששה פעמים מ"מ ג"כ מתפרש כן אי חד הן ותרי לאו א"כ אח"כ הוא תרי הן וחד לאו. או בתחילה תרי הן וחד לאו, וא"כ אח"כ הוא חד הן ותרי לאו. והכול עולה לכוונה אחת ואין קפידא בדבר:

ב"ש סק"ט דעת הב"י דאילם אי"צ בדיקה כו' אבל הגמ' כ' בשם הרי"ף דבודקין אותו לכאו' שצריך להבין דכיון דהוא אלם מתחילתו למ"ל בדיקה כיון דהוא כנסה בכך. ועוד דהא אמרינן דאלם הרי הוא כפיקח לכ"ד. אבל נראה הטעם כמו שכ' העיטור גבי נשתתק דס"ל דלא מספקינן לי' כלל בשוטה. והבדיקה הוא רק לדעת שיחיא דידי' היכי הוה ע"ש. וה"נ בודאי באילם צריכין אנו לבדוק שיחיא דידי', ונראה פשוט דלא שייך בזה כמו שכנס ברמיזה כו' דזה אינו שייך אלא על חיזוק דעתו דהוא בטבע ויש ע"ז חזקה אבל השיחיא דאינה בטבע לא שייך ע"ז חזקה כלל וכעין זה כ' הר"ן בקידושין גבי מקדשי והדר מסבלי דלא שייך שם רוב כיון דאינו בטבע ע"ש:

עוד שם אבל לא ע"י קפיצה עב"י לשון העיטור (דנראה מדברי הרי"ף לפסוק להקל כל"ב וכב"ב) והר"ח כ' להחמיר. ומיהו מסתברא לן דבקפיצה מגורשת. ומסתברא כר"ח דבשל תור' הלך אחר המחמיר. והיא תמוה דבתחיל' כ' דמסתברא דמגורשת ואח"כ כ' דמסתברא להחמיר בשל תורה וגם מאי של תורה שייך הכא דהא אינו מגרש אלא בכנסה כשהוא חרש דאינו אלא קידושין דרבנן. אבל ראיתי בס' העיטור והוא שם לנכון דמיהו מסתבר הראשון הוא צ"ל אח"כ דבתחילה כ' להחמיר כהר"ח ובשל תורה ל"ד אלא כלומר חשש איסור. ואח"כ מסיק מיהו מסתבר דבדיעבד מגורשת בקפיצה וחסר בב"י תיבת בדיעבד והיינו דבדיעבד ודאי יש להקל דהא אינו אלא איסור דרבנן לכאורה הוא הכרעה נכונה לדינא ס"ז בהגה. וי"א דגוסס שאינו מדבר לא עב"ש דאפי' בדיקה ל"מ וס"ל דגוסס מתוך חליו גרע מגוסס שנשחט שהוא מבריא ותו דמתוך חליו חשוב כמת ולפי"ז צ"ל בב"ב קל"ז דמוכח דעם גמר מתה אכתי יכול לגרש היינו גמר הגסיסה קרי לי' ג"מ. אבל צ"ע שם גם דלא מסתבר דהאחריך יקנה מקודם שנגמר הגסיסה. אלא נראה פשוט דל"ד כמת גמור דהרי בסתם אמרו דגוסס כחי לכ"ד. אלא דס"ל כשי' הפי' דההיא דווקא לש"ד דממילא כגון לפטור מן היבום ולזקוק ליבום ואינך מילי דשם. אלא דהר"י הוביא ראיה דהא בעירוכין איתא דנודר ומעריך. ע"ז ס"ל לחלק דבזה דווקא כשהוא מדבר כדהתם ובשאינו מדבר הוה דווקא למילי דממילא. וא"כ לשי' האחרונים. בכשצוה כשהוא בריא מה"ת כותבין אפי' נשתטה. א"כ הוה"ד דודאי כותבין אפי' כשיעשה גוסס דהא אשתו ודאי לא נפקעת ממנו כמו שזוקק את א"א אלא דלענין הקנאה ס"ל דאינו בר הקנאה ובכה"ג הא ס"ל דמהני אפי' אין הבעל בר הקנאה. כיון שכבר מסר לשליח. וה"נ מהני בכאן. ולפי"ז א"ש מה דמשמע לקמן סקמ"א סס"ח בב"ש גבי שליח שהניחו גוסס דלא חשש אלא לתירוף הדעת. והא הכא חשש שהוא כבר מת. דלפ"ד הנ"ל כשהוא כבר ביד השליח אין לחוש לזה אלא לתירוף הדעת ומדרבנן ודו"ק:

סימן קכ"ב ס"א ונמצא פסול יכולין לכתב אחר עב"י דמשמע אפי' פסול דרבנן שכשר מדאו' לא עשו שליחותן. ולכאו' י"ל הטעם בפשיטות לפמש"כ הרא"ש והר"ן בפ"ב דהא דעשו שליחותן דהכא ל"ד, דאין צריך שליחות לכתיבה אלא דכ"ז שאינו בשליחות הבעל לא מיקרי אלא סתמא ולא הוה לשמה ע"ש וא"כ לפמש"כ הב"ש בסק"כ סק"ז דמסתמא אינו אלא מדרבנן, וא"כ מדאו' בל"ה אין חשש דודאי כשר הוא אפי' כבר עשו שליחותן, אלא דיש לחוש לדרבנן, וא"כ כיון דהראשון פסול מדרבנן ודאי מיקרי לא עשו שליחותן, אבל אחר העיון ז"א דאע"ג דעל הכתיבה אין כאן אלא פסול דרבנן אבל על הנתינה הא ודאי פסול דאו' כיון דלא עשאן שלוחין אלא על הראשון. והא דהוצרכו הרא"ש והר"ן לדחוק משום לשמה ע"כ משום דמשמע להו דאף הכתיבה לחוד וליתן