חבל יוסף (חוקי העזרה) נא

לומר נסתחפה שדה שלה. והוביאו בסק"ג. א"כ אין חילוק בין נולדו או הי':

ס"ה וירא אני פן יהרגנו בכעסו אין כופין בביאורו הגר"א מפרש משום שקבלה. ולכאו' אם הי' סכנה בדבר ודאי, לא שייך קבלה. וכ"כ בפשי' בב"ש סק"ו בשם ב"ז וכן כ' עוד בסוסק"ט אלא ע"כ דהכא אין אנו תופסין טענתה שהוא סכנה ותדע שהרי הוא בר גירושין וע"כ שיש לו דעת אלא דגוזמא בעלמא אמרה וא"כ ודאי דאפי' בלא קבלתה אין כופין:

ב"ש תק"ט אע"ג דריח החוטם באיש מום ובאשה י"א דאינו מום לכאו' הרי אנו אין לנו שי' הי"א דהרי המחבר ס"ל בס"א דריח הפה והחוטם שוה וא"כ ודאי הוא מום גם באשה וע' הג"א שם:

שם סקי"א מיהו הנ"י כ' דהפו' חולקין ע"ז דבבעל שלישי אי"נ לומר שא"י כחץ ענ"י דבאר דברי ושמא ל"מ לאפוקי ממונא בחזקת גופה איתרע כיון שלא ילדה אצל ב' משמעות דבריו דהא דבראשון ושני היא נאמנת הוא משום חזקת גופה ולענ"ד צ"ע דכנגד חזקת גופה יש כנגדו חזקת גופו שהוא יורה כחץ. אבל משמעות הש"ס סוף נדרים הוא משום דסניא לה לומר בב"ד ולבזוי נפשה אי לאו דקושטא קאמרה. וא"כ ודאי אין לחלק בזה בין ראשון ושני לג' וצ"ע:

שם ולשי' הרי"ף כשהוא טוען ברי שהיא פולטת את הזרע אין לה כתובה אלא א"כ היא אומרת שאינו יורה כחץ הנה באר הדברים בסקי"ז דלפי"ז כיון דאינו יכול להוליד הרי. אין לו נ"מ מה שהיא פולטת ולא הוה מ"ט והוא מדברי הנ"י והמלחמות והובא קצת גם בתו' ונראה ברור דדווקא כאן דתק"ח הוא דכל אשה יש לה כתובה. אלא דבראוי להוליד כל שאין האשה ראוי לילד הוה מ"ט. אבל כשגם הוא אינו ראוי להוליד גם אשה זו יש לה כתובה מתק"ח שבכל הנשים אבל בעלמא במ"ט שהוא מ"ט לכל העולם אף שלגבי לוקח זה לדידי' לא הי' נ"מ מ"מ ודאי מ"ט הוא וראי' ברורה מחו"מ סרל"ד גבי מכר טריפה בחזקת כשירה. והלוקח מכרה לנכרים מנכה לו דמי טריפה והמותר מחזיר המוכר. ומשמע בהדיא דודאי לא ידע לוקח שהוא טריפה דאי לא הכי הוא כידע המום ונשתמש דהוה מחילה אלא של"י ומ"מ הי' בדעתו לתן הבשר את הזה לנכרי וא"כ כיון דאפי' היא כשירה הרי נותנה לנכרי. מאי נ"מ לי' שהיא טריפה וע"כ דאפי' בכה"ג הוה מום ומ"ט. כיון דהמוכר מ"מ אנהו וכה"ג קיי"ל בר"פ המפקיד גבי גנבה גנב ומתה כדרכה בי גנב חייב דאי שבקה מה"מ בי גנב קאי ובודאי הרי הבהמה ברשות בעלים היא ולדידי' מתה אלא כיון שכבר נתחייב בה השומר לא איכפת לן מה שמתה עכשיו. וה"נ כיון שיש מ"ט מצד המוכר לא איכפת לן מה שאינו נוגע להלוקח וצ"ע. וע' כתובות נ"ב כל שאיסור שבוי' גרם לה כו' ויש לחלק. וע' מנחות נ"ז חימצה ויצאת וחימצה כו' ויל"ד התם משום אין איסור חע"א וצ"ע:

שם ולהרא"ש גם בתוך עשרה שנים יכול להפסידה כתובתה כשאומר מינה ונראה דלא ס"ל להרא"ש הוכחת הרמב"ן דא"כ מה הועילו חכמים בתקנתן דכ"א יפסיד את אשתו כתובתה בטענת מינה כיון דרוב נשים הן מתעברות ויולדת לא חששו למיעוט שאינה יולדת. ועוי"ל דבעי לטעון דווקא תיכף בביאה הראשונה וע"ז יש חזקה דאינו טורח בסעודה:

שם סקי"ד היכי דיש לו בנים מאשה אחרת אפי' לשי' הרמב"ם דלא זכה להבנות ממנה היינו דאינו יורה אצלה כחץ. מ"מ כשיש לו בנים מאחרת לא שייך זה ותלינן דהמניעה ממנה והב"מ הקשה עליו דהא לפי שי' הרמב"ם היינו דינא דמתני' בשהה עשר שנה יוציא ומחויב לשא אחרת ואמרינן דאצל השני יהי' יורה כחץ ותלינן שלא זכה להבנות ממנה ויהי' י"כ באחרת ולענ"ד פשוט כיון דמה שיורה כחץ ודאי דהוא בטבע האיש כפי כחו ובודאי לא שייך לדין ד"מ ע"פ טענת נס וכן הוכחתי בארוכה במ"א מסוגי' דב"מ דק"ו גבי מכת מדינה אלא אמרינן דאצל השני' תתחזק טבעו. אבל כשיש לו אשה בשעת מעשה גופא לא שייך לומר דאצל זו יש לו כח להיות י"כ ואצל זו לא. דזה מעשה ניסים ואין שייך לדון בזה ד"ת:

ס"ו ובכל גוונא כשהוא עקור והיא באה מחמת טענה יוציא מיד. והרא"ש סבור דגם בזה בעי דווקא י"כ ולולי שאינו כדאי נראה להכריע כדבריו דמתני' דנדרים לא מיתרצא אלא בהכי דתני שם דלמשנה אחרונה אי"נ לומר השמים ביני לבינך דמפרש בגמרא דהיינו שאינו י"כ ופירושו הרי"ף וכל הפו' דהתם היינו לפני עשר שנים ודר"א דהכא דנאמנת היינו בלאחר עשרה שנים והנה ודאי דלא איירי מפני' שם מדין כפי' על פו"ר דהא בזה אין העשר שנה משום דאי"כ אלא מדינא דקרא דאברהם. וע"כ דמתני' היינו כפשטי' דמתני' טענתה והנה כ' הה"מ דגם בבאה מחמת טענתה לא שייך לכופו קידם י' שנים דודאי לא עדיפא דין טענתה מדין מצות פו"ר דבעי עשרה שנים ועדיין תקשי דלמ"ל משום נאמנת ואפי' למ"ר שהאמינוה למה אמרו יוציא וע"כ צ"ל דהיינו בידוע שהוא עקור דלא שייך להמתין כיון שהוא עקור וא"כ ע"כ מוכח דגם בעקור קודם ע"ש לא האמינוה וזהו דין מ"א ועב"ש סקי"ב מש"כ בשי' הרי"ף דסוגי' דבאה מחמת טענה משמע דל"ד מש"כ הרי"ף דאנו כייפינן לי' אלא דאפי' היא טענות מ"מ לאחר י"ש תו מהימנן לה ולכאו' י"ל דהתם בידוע שהוא עקור ולפ"ד הנ"ל א"ש דגם בעקור צריך י"ש ושפיר יש הוכחה:

ס"ז אם טוענת שאין לו גבורת אנשים כו' יוציא ולא יתן כתובה כ"כ עפ"י תשו' הרא"ש וכל הפי' חולקין ע"ז. וביותר תמוה לי דהרא"ש בפסקיו יבמות פט"ו ס"ו הקשה אהא דהכותב מגו דיכול לומר לא גרשתיך. והא איהי מהמינא מדרב המנונא ותי' דהתם שתובעת כתובה אי"נ מוכח בהדיא דס"ל דאי לא הויא תובעת כתובתה הי' גובה גם כתובתה ומהני הך חזקה דאינה מעיזה אפי' לגבות כתובה דלא כמש"כ בתשו':

ועב"ש שהביא מחלוקת הפו' לענין התוספות כתובה וכגון שמודה אי שייך לומר אדעתא דלמשקל ולמיפיק לא יהיב לך. ולכאו' יש ללמוד זה מדין פועל דקיי"ל דהשובר את הפועל להביא כרוב ודרומסקינן לחולה והלך ומצא שמת או שהבריא נותן לו שברו משלם. וע' תו' ב"ק קט"ז דאפי' פסק לו שכר הרבה ומבואר שם דאע"ג דבכל אונס קיי"ל דמפסידא דפועלים היינו כ"ז שלא עשה הפועל פעולתו אבל כשהשלים כבר פעולתו תו ודאי יש לו שכרו. וא"כ ה"נ אע"ג דבמת הבעל קידם שנבעלה קיי"ל דאין לה תוספות י"ל דדווקא שם דלא נשלם פעולתה עדיין. אבל כל שהיא השלימה שמסרה עצמה אליו תו אין לה להפסיד וע' חו"מ סוסשל"ה וצ"ע:

סי"ב הפילה ג"פ הוחזקה ויוציא ויתן כתובה בב"ש דקדק לשי' הרמב"ם דבשהה י"ש ולא ילדה צריך דיוקא בטענת ברי שאיני יורה כחץ. וא"כ הכא בהפילה מנא ידעינן שאין המניעה ממנה ומה שיישב בזה אין כוונתו מבוארת ולכאו' הי' מקום לומר כיון דלדברי הרמב"ם הפירוש דלא זכה להבנות ממנה היינו שהזכות הוא שיהי' י"כ ואין לו זכות. היינו שמשו"ה אינו י"כ. ומשמע בה בהדיא דליכא דבר אחר בהבעל שיהי' מונע את ההולדה אלא זה. וא"כ כיון דקיי"ל דאיהי קים לה די"כ א"כ משו"ה כשא"י. ודאי י"ל דמהסתם אין המניעה אלא ממנה דאי משום דאי"כ הרי הי' יודעת ומשו"ה צריך דווקא ברי. אבל במפלת גם מסתמא תלינן בדידי' אבל לשון הרמב"ם שם לא משמע כן אלא דמספק אינה יכולה להוציא ממון ונראה לי דהטעם דכאן דתלינן דהפלה הוא ממנו עפי"מ דקיי"ל בנדה כ"ט דבהוחזקה עוברה רוב נשים יולדת דבר של קיימא אבל כשלא הוחזקה עוברה ל"א רוב יולדת דבר קיימא. וחזינן כל שהעובר מתגדל אינו עשוי להתקלקל אבל בקטנותו בתחילה הוא אפשר להתקלקל וא"כ ה"נ יש לנו לתלות קלקול הולד ממנו שהוא בכחו שעדיין