חבל יוסף (חוקי העזרה) נ

סימנים מדברי רש"י בגיטין דכ' אבריי' דאין הבעל מודה לא יחזיר לא לו ולא לה דאינו מחזר לו שמא יטעון שפרע לה כתובה וקשה וב דאין מחזירין לה ג"כ א"כ מאי מהני שאינו מחזיר לו ג"כ מ"מ במה תוכל לתבוע כתובתה וע"כ דבלא הגט נמי גובה כתובה בעידי גירושין פ"ש וצ"ל לדבריו דס"ל דמ"מ כשיהי' הגט בידו לא תוכל לתבעו ומש"ה א"מ לו אבל קשה להבין זה כיון דמן הדין היא גובה בעידי גירושין לחוד מה איכפת לן מה שהגט בידו ואין לדחוק דזה הוה כנפילה דיחיד דאין חוששין ואע"ג דלנפילה דרבים חוששין דלענ"ד לא שייך זה כאן כל דלא שייך אלא בשטר חוב דזהיר בי' אבל כאן בגט דשי' דאינו מן הדין לגבות בו כלל ולא זהיר בי' אין לחלק. והב"ש סק"א כ' דמשו"ה גובה כתובתה בכאן דכיון דאמר לא גרשתיך הוה כלא לויתי דכאומר לא פרעתי דמי ובודאי דגם זה דחוק דא"כ עיקר הדין הוא משום שהודה א"כ אפי' הוא בידו ודאי הוה מהני הודאתו בב"ד ולא תלוי כלל במה שאין מחזירין. ובאמת דברי רש"י הנ"ל שהוצריך לפרש משום כתובה אינו אלא לשי' דס"ל דכל אשה הטורפת פירות בגט צריכה להביא עדים אימת. מטי גיטא לידה כמש"כ בסוגי' דזמן בגיטין. [ומה שהקשו עליו התו' מסוגי' דב"מ אהך בריי' דמצא גט דפריך וניחוש דילמא כ' לתן בניסן כו' כ' הש"מ שם בב"מ דלפירש"י לפי המסקנא הוא באמת בכל הגיטין ע"ש] אבל לפ"מ דקיי"ל כשי' התו' דבכולהו גיטא טורפת בגט ודווקא הכא בגט הנמצא דאיתרע לא סמכינן על זמן הגט ומשני דכי איתא למיטרף אמרינן לה אייתי ראי'. ופירשו דבודאי יהי' יודעים לקוחות לומר אייתי ראי' דקלא אית לי' וא"כ באמת אפי' מודה אין מחזירין לידו אלא מגרש אותה בב"ד דיהי' לו קול כמש"כ שם התו' (ודברי הב"ש סק"ב שנסתפק בזה צ"ע) וא"כ כשאינו מודה ודאי לא נוכל להחזיר לידו דגבי כותבין גט לאיש תי' בש"ס דל"ח שיאחר לתן לה ויהי' מוקדם דלא מקדים אינש פרעונתא לנפשי'. ומסתמא יגרש תיכף כמש"כ שם התו'. אבל כשאומר בפירוש שהיא נמלך מלגרש. בודאי הרי א"א להחזיר לו ואי"צ כלל לומר משום הכתובה. ולענין דין הכתובה הנה כ' הר"ן דאפי' למאי דקיי"ל כר"י דהטוען אחר מעשה ב"ד אי"נ מ"מ שי' הרי"ף דהא דווקא במקום שאין כותבין וכ' בפירוש דה"נ כ"ז שאין גט בידה אינה גובה והוביאו בב"ש סי' ק' סקמ"ב וכ"כ בשי' הטור שם וכ"כ בכאן סק"א. וא"כ ודאי אין מחזירין לה את הגט בלא סמנים. ולא זכיתי להבין היאך הסכים בסק"ד לפירוש הב"ח ודבריו סותרים זא"ז בתוכ"ד. גם מה שפירשו דמש"כ אפי' בלא ס"מ הוא קאי ארישא לענין איסור כשהבעל מכחיש והוה כשי' הרא"ש. הוא תימא גדולה שיסתום הטור כנגד הרי"ף והרמב"ם ולא יזכירום כלל. וביותר דלענ"ד שי' הרא"ש ודאי קשה טובה בזה דהא תני בבריי' דמצא גט דבזמן שאין הבעל מודה ל"מ ולא סמכינן על מה שאין אשה מעיזה והטעם כ' התו' שהוא לפי שהגט מסייע לה מעיזה ומש"כ הרא"ש דמ"מ מהני בצירוף הסימנים אפי' אינן מובהקין. לענ"ד לולי ד"ק הסברא כאן להיפוך דאם יש לה לסיוע גם סימנים אפי' א"מ לא שייך כלל סברא דאינה מעיזה כיון דהסימנים מסייעים לה וא"כ אין כאן אלא כח הסימנים לבד. וע"ז לחוד הא לא נוכל לסמוך בודאי כמפורש בסוגי' דסימנים דדווקא נקב בצד אות פלוני'. ועוד נלענ"ד דכיון דר"ש ס"ל דאין לבעל פירות משעת כתיבה וסמכינן עליו בשעה"ד וכן קיי"ל דמונין ג"ח משעת כתיבה א"כ לכאו' לא עדיף זה מקטטה דקיי"ל דמעיזה ויש סעד לזה מדברי הר"ן בסוף נדרים דכ' גבי הוא אמר מינה והיא אמרה מיני' דלא שייך אינה מעיזה. כיון דהוא רוצה לגרשה כבר היא מעיזה ע"ש. והעיקר מה שדחקו להרא"ש לחדש שי' הוא משום הא דאמר שם דמידע ידעה כל מה דאית לי' בחפיסה מנח לי' משמע דהא ל"ה הוה חפוסה סימן לדידה. אע"ג דודאי אינו סימן מ בהק. ע"כ נראה ברור כמש"כ הגר"א דהטור פי' באמת גוף הסוגי' לענין כתובה והוה משום הך קושי' גופא דלענין איסור למה ליהני סימן שא"מ. ע"כ פירשם לענין גב"ת כתובה וע"ז הא שכ' דאפי' סימן שא"מ דלגביית כתובה ודאי מהני אפי' סימן בינוני שא"מ וכמו שלש שטרות כרוכין. ומה שהקשו דלא שייך סימנים בזה כיין שכבר הי' גט בידה פשוט דע"כ לפרש כאן בגוונא דידעינן דלא הי' כן בשעת נתינת הגט. אלא דנעשה אח"כ. וכגון שיש חתך גדול בגליון הגט בהקלף שנשאר עדיין מחובר עמו במקצת שניכר שנחתך עתה ממנו או שנעשה ע"י זה גם נקב בצד אות אחת. וכן החוט שקשור בו. היינו שכרוך עליו בשעת קפולו ולא כדרך שניתן בשעת נתינה וכ"ז הוה סימן לנפילה. וגם אין כ"ז אלא לענין גביית הכתובה דמהני אפי' סשא"מ כדאיירי שם בסוגי'. ונראה דכוונו לזה תו' בגיטין כ"ח שהרגישו בזה וכ' דהא דמהני התם משום דאיירי בלא הוחזק שני יב"ש כו' אלא שאינו נודע אם מן הבעל או מן האשה. ולא פירשו כלל דבהאי גוונא למה הוה מהני אי לאו האי סברא דמידע ידעה דכל דאית לי' כו' כיון דאינו ס"מ אלא דכוונתם כשי' הטור דהיינו לענין גביית הכתובה דזה ודאי מהני וכמש"כ שם מקודם גבי מצא ש"ח ע"ש וכ"ז לענין הכתובה אבל לענין האיסור ודאי ל"מ סשא"מ אלא דאיירו כשמודה ושאין חשש שנפל מאחר כמו בלא הוחזקו ול"ש שיירות וכמש"כ הב"ש. ועוד נראה לי דצ"ל דמודה ל"ד שמודה רק ע"פ עצמו אלא שמודה שיש לה עדים דלי"ל מגו דלא גרשתיך דאי הו"ל מגו נראה דהמגו הוה חשיב כס"מ (כדמשמע דבמקו' מגו מהדרינן לי' אפי' בחשש איסור דבעי ס"מ) וא"כ הוי אמרינן גם לענין הכתיבה דינתן לו כיון שהוא חשובי כיש לו ס"מ והיא אין לה רק סשא"מ אלא דיש להם עדים ותו לא הוה מגו. ולענין איסור שלא יהי' צריך להמתין על העדים צריך במודה וליכא חשש מאחר. אבל מגו לא הוה. ומשו"ה הוי סמכינן גם אסימנים בינונים שלה. להחזיר לה אי לאו טעמא דמידע ידעה כו' וכ"ז להחזיר לה את הגט כדי לגבות את כתובתה וכשי' בס"ק דבלא הגט אינה גובה וזה נכון וברור. והא שלא הובי' פירוש אביו משום דל"נ כלל ולא רצה לחלק עליו וכן דרכו בכ"מ. ולשי' הרי"ף דמפרש כל הסוגי' ב לענין איסור צ"ל דאורך החוט הוה ס"מ אע"ג דאורך ש לא הוה מובהק. והטעם כמש"כ התו' בב"מ כ"ג לענין משקל דבטלית שאין דרך לשקול עדיף משקל טפי וה"נ בחוט דאין דרך לידע מדת ארכו הוה ס"מ:

סימן קנ"ד ס"א. בהגה ואם ידעה קודם שנשאת אין כופין. ובב"ש כ' דיש פוסקים דכופין וא"כ יכולה לומר קים לי ולא הוה מורדת וכה"ג כתב בסק"ה גבי איני זן ואינו מפרנס ובס' ב"מ הקשה עליו דהא הא דהיא מורדת היינו להפסיד כתובתה א"כ אדרבה הוא המוחזק. ובפשוט י"ל היכי דהיתר תפוסה שיעור כתובתה מעיקרא. אבל אי"צ לזה לענ"ד כיון דקיי"ל בפשי' בש"ס ופו' דמורדת אינה מפסדת כתובתה בלא התראה וא"כ כיון שהיא יכולה לומר קים לי א"כ פשיטא דלא שייכא התראה כיון דלדעתה אינה עוברת אין זו התראה וע"כ לא תוכל להפסיד כתובתה:

ס"ג בהגה וכן מי שרגיל לכעוס כו' בתשו' הרשב"א דברגיל גם שמואל מודה ע"ש. והנה זה ודאי דבלא התראה לכו"ע אין כופין להוציא וכמו שמבואר בהגה בסמוך ובלבד שמתרין בו ובארו דל"ג מעוברת על דת. וא"כ לכאו' לפ"מ דמבואר:

ביו"ד סי' י' דבשני פעמים מיקרי רגיל א"כ צ"ע במאי פליגי רב ושמואל דבפעם א' הא לכו"ע אין כופין דהא אכתי לא הוה התראה ובפעם שני הרי כבר מיקרי רגיל ולכו"ע כופין וא"כ במה פליגי. ואולי דלענין התראה פליגי דלרק מתרין בו בפעם א' ולשמואל אין מתרין בו עד פעם. שני והא דפריך בדס"ג גבי מורד אדרב התם בס"ד לא הוה ידע מסברא דהתראה עד דמסיק ולאו לאימלוכי בעי ע"ש:

ס"ד האיש שנולדו בו מומים כו' בב"ש סק"ב האריך להסתפק בהי' בו ולא ידעה י"ל דכופין, ולולי ד"ק אינו יודע מקום ספק בזה דכ"כ התו' דהאיש אינו שדה האשה ולא שייך