חבל יוסף (חוקי העזרה) מט

ס"ג חוץ מא"ל הא"מ ואי את מותרת לכ"א שאע"פ שאין כאן גט כלל פסולה לכהונה הב"ש הוכיח דמשמע במגרש בתנאי דאגידא בי' כל ימי חיי' אינו פסולה אפי' לכהונה. וכ' עוד הוכחה לזה בסקמ"ז סק"ו ע"ש. והב"מ התאמץ לחלק עליו וכ' דכיון דפסולי דתרויי' שוו משום שאינו כריתות א"כ בתרויי' י"ל שפוסלין לכהונה. וכ' הגע בעצמך בע"מ לזמן הוא גט כשר. ולעולם נאמר דאפי' אינו פוסל לכהונה. ובחוץ לזמן שהוא פסול לעולם. ג"כ פוסל לכהונה. וכ"ז אינו מוכרח לענ"ד כלל. דילפותא דקרא מגרושה מאישה דאפי' לא נתגרשה אלא מאישה פסולה לכהונה. אבל הגירושין מאישה ודאי בעי' ובל"ה אינה אסורה אפי' לכהונה. וא"כ בע"מ לעולם הרי התנאי דלעולם ה"ה מבטל את כל הגירושין וגם את הגירושין שמאישה ג"כ. ואין כאן אפי' נתגרשה מאישה ובודאי שרי. אבל חוץ הרי יש כאן גירושי אישה ואסרה תורה בזה לכהונה. וא"כ ההגע בעצמך ג"כ לא קשה כלל דחוץ דהוה שיורא אין נ"מ בי' מלעולם לזמן שהשיור פוסל את הגט ואינו מבטל גירושי אישה וה"ה אסורה לכהונה. ובע"מ לזמן הוא כשר. ולעולם ה"ה מבטל גם גירושי אישה ובודאי מותרת גם לכהונה:

והנה יש עוד גיטין פסולין מן התורה שפוסלין לכהונה. כתוב לאיזה שתצא בפתח תחילה דאין קידושין תופסין בה ואפ"ה פסולה לכהונה עב"ש סקל"א סק"ד בשם היש"ש. וגט מעושה בישראל שלא כדין ובעו"ג כדין בסקל"ד. אבל הרמב"ם הוא לשי' דבכתוב לאיזה שתצא פסק דהוה ספק מגורש' מסקל"א. ובמעושה פסק דהוה גט פסול משמע דאם נשאת ל"ת ועמשכ"ש:

סימן קנ"א ס"א. שאנו תולין שנפל ממנה והוא מצאו פשוט דל"ד נפל דאפי' השובר בידה ג"כ. גם היא אינה נאמנת ותולין דהוא קנוניא כאמרינן בקידושין י"ב לאו כל כמיני' דאמך דאסרת לך עלוי וכן באמרת טמאה אני לך קיי"ל דאינה נאמנת:

סימן קנ"ב ס"א. הבעל שאמר גרשתי את אשתי אי"נ וחוששין לדבריו כ' הב"ש דמשמע אפי' אמר למפרע הוה ספק וכמ"ד פלגינן דבורי' ונראה דכוונתו משום דמשמע דהוה ספק מגורשת אף לקולא דהבנים אינן אלא ספק ממזרים אבל לענין להחמיר נראה דלא שייך כלל פלגינן דבורי'. דהא משמע בקידושין ס"ד גבי נשבית ופדיתיה. דאי הוה בידו להשיאה לחלל הוה נאמן לכו"ע ובודאי משמע שם דאפי' אמר למפרע ה"ה נאמן. ואפשר דכיון דלהחמיר אי"צ אלא להבא לא איכפת לן בלמפרע. ועתו"ג בב"ש סק"ב שכ' להגיה דאינו יכול לאוסרה על כהן. וכ' דהיינו בשמכחשת וכמו דקיי"ל ביו"ד סקכ"ז דכשהבעלים מכחישים אין ע"א נאמן אפי' כשהוא בידו ע"ש. ומסוגי' הנ"ל נראה להדיא דאפי' היא מכחשת את האב הוא נאמן וכמו בקדשתי' וגרשתי' כשהיא קטנה ע"ש. והוה"ד בכאן הבעל. והטעם נראה דהני לאו כנאמנות ע"א הן אלא הן הבעלים בעצמן והבת והאשה לא חשיבי כלל כבעלים בענין זה. דאדרבה האב והבעל הן הבעלים. ובאמת ל"י לפי דבריו למה כ' הב"ש דחולצת ולא מתייבמת דלענין יבום נמי לא להימן לאסור עליו אם היא מכחשת. וע"כ כמש"כ דל"מ הכחשת האשה כלל אלא ה"ה כאחר לגמרי והבעל הוא הבעלים:

ס"ג שנים אומרים נתגרשה וש"א ל"נ כו' אם אמרה א"י הבנים ספק ממזר. הקשה הב"ש סק"ה דלפ"מ שכ' התו' דהו"ל לאוקי בחזקת א"א אלא משום חזקה דאשה דייקא וא"כ כשאומרת א"י הו"ל למימר דהם ודאי ממזרים. ותי' דאפ"ה כיון שנשאת אח"כ אמרינן דדייקא קצת ומרע לחזקת א"א. ולפי"ז זה שייך בכה"ג שבאו תחי' האומרים ל"נ דאפי' אמרה א"י שייך דדייקא קצת כיון שיש עדים של"נ כמשכ"ש התו' אבל כשנשאת תחילה שבאו האומרים נתגרשה ולא הי' העדים של"נ כלל. וכשיש שנים שמתירין אותה מבואר שם בתו' דלא דייקא כלל כיון דבשנים ליכא חומר בסופה וא"כ הו"ל לאוקי אחזקת א"א והם ממזרים ודאים ולא משמע כן כלל. והנראה דהנה השעה"מ בפי"ב מגירושין הביא דברי הרשב"א בחידושיו קדושין ס"ו דס"ל דכשנשאת ואח"כ באו עדים שלא נתגרשה כיון דנשאת בהיתר לא מפקינן לה כלל מבעלה כיון דתרי ותרי נינהו לא מפקינן לה מס' ואפי' אינה אומרת ברי לי ואפי' שלא נשאת לאחד מעידי'. והקשה עליו מר"פ הא"ר דפריך מהא דרב שם דאיירי בנשאת. תרי ותרי הוא ע"ש. וכן מוכח לענ"ד כל הסוגי' דב"ב ל"ב שם גבי חיישינן לזילותא דב"ד דאף שנשאת תחילה ליכא מעליותא אלא משום לזילותא דב"ד וע"ש בתו' ובש"מ בשם הרי"מ וכן משמע בהדיא סתימת כל הפו' דלעולם בענין דווקא ברי לי. ומ"מ כ"ז אינו אלא להתירה בודאי אבל לענין ספק ודאי יש לנו סברת הרשב"א דכיון דנשאת כבר בהיתר ודאי אתרע חזקה א"א. ויש סעד לזה מדברי ר"י בר"ב בתו' כתובות דכ"ו ד"ה אנן אחתינן לי' ע"ש ס"ז ואם יש עדים שהי' א"א אי"נ לומר גרושה אני וכו' וחוששין לדברי' כ' הה"מ דהוא פשוט דשויא אנפשה חד"א. ומסיים ומתבאר כיו"ב ביבמות סו"פ האשה שלום. ונראה כוונתו לדברי התו' שם דמשום שויא אנפשה חד"א ל"מ אלא לאוסרה לכהן וליבם אבל ודאי לא הי' כופין אותו לחלץ כיון דהיא אסרה אנפשה מעצמה. אלא דסמכינן אסברא די"ל דמרחמה לי' ובודאי לא הי' אוסרת עצמה עליו אי לאו דקושטא הוא ומשו"ה כופין אותו. וע"ש היטב דכן מוכח שי' הסוגי' לפי דבריהם. וה"נ י"ל כאן דאיירי בכה"ג וע' סוגי' דסו"פ ב"ש נטולה אני מן היהודים ודו"ק. והנה הב"ח הקשה דא"כ אם הראשון מת יהי' אסורה לעלמא בלא גט מהשני ולמה כ' הטור דאי"צ גט משני וט"ז כ' דבשעת אמירתה גרושה אני. אז לא אסרה את עצמה לעולם עד שתתקדש. לא אמרינן בזה שויא נפשה חד"א ואין הבנה לזה דמ"מ בשעה שהיא מקבלת הקידושין מהשני בשעת מעשה ה"ה אוסרת עצמה אכו"ע וגם דברי הב"ש בסקי"ב כבר כ' הב"מ בסי' י"ז סק"ב דאין שום הבנה לדבריו. ולענ"ד נראה דלא שייך בזה שויא אנפשה חד"א בקידושי שני דהא אפי' מקבלת קידושין לפני פסולי עדות כל שהעדים נפסלו אפי' לא נודע פסולם בשעת קידושין. מ"מ לא חיישינן לקדושין כיון דהעדים הם פסולים. וא"כ הכא אף שלפי דברי' היא פנויה וקידושין תופסין בה. מ"מ כיון דלדידן מחזיקין אותה בחזקת א"א ודאי ודנין אותה בחנק. א"כ אין לה עדים על קידושי שני והוה כמתקדשת בלא עדים. דאין חוששין לקידושין ולא שייך בזה שויא אנפשה חד"א. ואפשר להעמיס זה בכוונת דברי הב"ש:

סימן קנ"ג ס"א המוציא גט כו' והבעל מכחיש לא יתן לא לו ולא לה פי' הב"ח דשמא מאחר נפל והקשה עליו הב"ש דהא מסיק ואם הבעל מודה שכתבו אם הוא באופן דליכא למיחוש שמאחר נפל עפ"מ שנתבאר בסי' קל"ב כו' ולק"מ דבאמת כדמסיק דמודה שכתבו א"כ אם ראינו בידו י"ל כיון שהוא לאלתר בודאי אין לחוש לאחר. ואם לא ראינו כמשמעות לשון מודה מ"מ בלא הוחזקו שני יב"ש ואין שיירות מצויות אין לחוש כמו שנתבאר בסי' קל"ב. אבל הכא שמכחיש שלא כתבו כלל. וא"כ לאלתר ודאי לי"ל כיין שלא ראינו בידו וכמש"כ התו' בב"מ די"ח. ולא שייך אלא שאין שיירות מצויות ולא הוחזקו. אבל פשוט דאין זה מועיל אלא אם מודה שהוא כתבו. אבל כשאומר שלא כ' ע"כ הוא מאחר:

שם ואם הוא מודה שנתגרשה והיא שואלת את הגט לגבות בו כתובה והוא אומר שכבר פרע לה מחזירו לה ואפי' לא נתנה בו ס"מ כגון שאומרת מדת ארכו ורחבו או מדת החוט שקשור בו. הקשו דבזה הרי לא מהני מה שאומרת סימנים כיון שע"כ כבר הי' בידה תחי' לגירושין. ע"כ פירשו דמש"כ דמחזיר לה הכוונה הוא בסתם ואפי' בלא סימנים כלל. ומש"כ ואפי לא נתנה ס"מ לא קאי כלל אהכא. אלא קאי ארישא שמכחיש הגירושין וס"ל דמהני אפי' סמנים שא"מ כמש"כ הרא"ש. וכ' הב"ח דיצא לו להטור דלענין גביית הכתובה מחזירין לה בלא