חבל יוסף (חוקי העזרה) מז

מסירת השליח לא שייך שהוא תנאי בגט. ולפי"ז נראה דהא שאינו יכול לומר כ' על תנאי זה דווקא שהסופר לא יכוין בהכתיבה בתנאי. אבל כשצוה להסופר לכתוב גט סתם והסופר אינו מיכוין בהכתיבה כלל לתנאי. אלא דהבעל חושב תנאי בנתינה לא איכפת לן מידי ודברי הריב"ל נכונין וישרים:

ס"ב כתב בתוך הגט קודם תורף אפי' תנאי ע"מ ה"ז ספק גט. שהרי נשאר לו זכות בהגט. וכן הוא לשון הרי"ף בתשו' הוביאו הטור. והב"מ כ' דלא הוביא הרי"ף זה בהלכות ובאמת יש להבין מניין לו זה. אבל לכאורה ה"ז פירש הרי"ף בהלכות רפ"ק גבי הא דר"א אנן משום דלאו כרות גיטא מתנינן לה. ופירש שם הרי"ף לפי שכתיב שגט זכות של האדון ובעינן בשיחרור כריתות כגט אשה. והרי דכ"ש דפסול בפה"ג בגט מיהו התו' והרא"ש וש"פ לא פירשו שם כן. וגם לשון המחבר והרמב"ם צ"ע כיון דמסיק דאפי' בע"פ אסור והיינו משום ברירה למה צריך תחילה לטעם דנשאר לו זכות בגט ת"ל משום ברירה:

ב"ש סק"ג לפי"ז אפי' לא מחקו אם בטלו לתנאי דחוץ כשר מדאו' התו"ג תמה עליו מדברי התו' גבי גט מאוחר דאינו מתגרש קודם הזמן מדאו' אף שהבעל רוצה לגרשה מעכשיו וזה לא קשה לענ"ד דהרי הב"ש כ' זה בפירוש דקאי אחוץ שלאחר התורף דכבר נכתב הגט בהכשר אבל בקודם התורף הרי מסיק דאפי' מחקו בטל מן התורה. וא"כ התם הזמן קודם התורף וכיון דלא נתכוונו לתת בו תורת כריתות אלא מאותו הזמן אין יכולין להקדים ולק"מ. אבל מ"מ הוא ודאי תמוה מאוד דכל שבגופו של גט אינו כתוב כריתות כשורה. אינו גט דהא בדיבורא לא מיגרשא. וכן מוכח בש"ס דקיי"ל כרבנן דבעינן ודין דיהי' מוכחא דבהגט מגרש, וא"כ כל שכתוב בגט כריתות פסולה לא גיטא הוא. וגדולה מזו הובאתי לעיל סקכ"ה בשם הרשב"א דגט קרוע בקרע ב"ד אינו גט כיון שהשטר נראה עליו שהוא קרוע משום פסול אין בו כריתות ע"ש. כ"ש בכה"ג שכתיבתו הוא בפסול ממש ודאי הוה פסול מדאו' וצע"ג:

וגם מש"כ עוד בשי' הרמב"ם דאפי' כתב חוץ לפני התורף דחזר ומחקו אינו בטל מדאו' אלא ספק מגורשת, ונראה שדימה זה לחוץ לאחר התורף דס"ל דבלא מחקו פסול להרמב"ם מדאו' ואפ"ה במחקו כ' ספק פסול. ה"נ בקודם התורף במחקו אח"כ אינו אלא ספק. ול"י כלל מה ראה לעשות מחלוקת בזה דודאי לאחר התורף כשנמחק אח"כ כיון דבשעת כתיבה הי' בהכשר משו"ה כל שנמחק אח"כ שפיר י"ל דהוא כשר מדאו'. אבל בלפני התורף שנכתב התורף בפסול מאי מהני מחיקה אח"כ הרי אין לך שלא לשמה גדול מזה ואין לו תקנה:

גם מש"כ דלרבנן פסול דחוץ לאחר התורף אינו מגזירה אלא מדינא דהוה כנותן בתנאי חוץ אינו מובן כלל דהא מחקו תנן. ולמה להוי כנותן בתנאי חוץ דהא מבואר בסי' קכ"ה סי"ט דאפי' פסול גמור יכול לתקן וע"כ דהכא משום גזירה:

סימן קמ"ח ס"א נתייחד עמה לא יגרשנה באותו גט. בב"ש הקשה דלמ"ל טעמא דגיטה קודם לבנה ת"ל שמא בטלו כמו בסי' קמ"ד ובתו"ג חולק דהתם משום דהתנה ע"ז ע"ש ובאמת הוזכר שם סברא זו גם בב"ש שם. אבל קושי' דהכא הוה מילתא אחריתי דמשום היחיד הו"ל למיחוש לביטול כמו בפ"ט דכ"ה ומש"כ התו"ג לחלק דהתם קודם כתיבה שאני וכ"כ הרשב"א. אבל הרמב"ם הרי ע"כ לא ס"ל סברא זו כמבואר בהדיא בפ"ח ד"ה והוא דברי המחבר בס"ב וע"ש מש"כ אבל כבר יישב זה הה"מ פ"ט דכ"ה דהכא שאני שהבעל בעצמו נותן לה. והוא כאין לומר שכ' הב"ש. וכן צריכין אנו לומר ע"כ וכאשר יתבאר בס"ב בס"ד. דאין הספק אלא דבטל הנתינה אבל הגט שבידו למה לנו לחוש שבטלו ומש"כ הב"ש דא"כ היינו הי"א אין זה ענין לזה כלל דטעם הי"א דבנתן לשליח חיישינן יותר דטעמא דגיטה קודם לבנה וסברא זו היא משום חשש ביטול ויש למצוא כמה נ"מ בין הטעמים וכגון שאמר בפירוש שאינו מבטל הגט ועוד בכ"ג:

ב"ש סק"ב דהוא הדין הלך הבעל למה"י המפרשים נתקשו בסבריו. אבל הוא פשוט דהולך לשי' בסק"א דשי' הראשוני' ס"ל דאפי' נתגרשה ע"י שליח תנשא וזהו שכ' דה"ה לא נתגרשה אלא שהלך הבעל למה"י דהוא שעת הדחק נותנין לה הגט ומותרת להנשא. וכמש"כ הג"מ בשם העיטור ואע"ג דהד"מ בסי' קמ"ט שם חולק עליו אינו אלא לענין מש"כ שם כן אפי' ביחד עמה אחר הגירושין לגמרי אבל במש"כ זה לענין חשש ג"י דבשעת הדפק הוה כדיעבד זה קיי"ל הכי בכ"ד. ומיהו לענין דינא בודאי קיי"ל כהי"א וכשהי' ביד שליח ל"מ:

שם סק"ד כ' ליישב קושי' התו' אדב"ש ס"ל אפי' בראו שנבעלה אחר גירושין ל"ח לקידושין דס"ל אדם עושה בעילתו ב"ז וביבמות ס"ל דאין אדם עושה עפ"י דברי הירו' דכ' על הך דג"י דב"ש לטעמייהו דס"ל לא יגרש אדם את אשתו אלא. א"כ מצא בה ערות דבר ע"ש והנה הירו' שם ודאי קאי אמתני' דהתם דלא איירי שם כלל בבא עלי' בודאי. דא"כ לא הוה נקטו ב"ה אוסרין לכתחי' דבבא עלי' בודאי אסורה בדיעבד וכמש"כ התו' בגיטין וביבמות הביאם הב"ש בס"ק מ"ט ס"א ורמז ע"ז בסי"ז סק"ג וע' לעיל בסקל"ב דיש פו' דאפי' נשאת תצא ע"ש. אבל הכא דאיירי בבא עלי' בודאי א"כ לכאו' לא שייך לחלק בזה אבל נראה דכוונתו למש"כ בסקמ"ט דהיכי דיש בל"ה איסור לא אמרינן אין אדם עושה כיון דודאי בל"ה עושה איסור ע"ש. וא"כ ה"נ לב"ש כיון דאסורה עליו משום איסור סוטה לא אמרינן בזה אין אדם עושה. ואפי' להחולקין לדינא שם. מ"מ י"ל דב"ש ס"ל לחלק בזה:

ס"ב כל המגרש ע"ת סו' נתייחד עמה בפני שני עדים כאחד וראו אותם הוא והיא ה"ז ספק מגורשת שמא בא עלי' ובטל הגט. הנה בגמרא מייתי הש"ס אמתני' דלא תתייחד עמו סוגי' דחשש קידושין. והתו' שם כ' דזה קאי לרבי יוסי דמגורשת למפרע. אבל רבי יודא (דסבר ה"ה כא"א עד שימות הוא חשש ג"י ונראה כוונתם דכיון דהיא אשתו עד שעת מיתה למה ניחוש לקידושין כיון דבל"ה אין כאן ב"ז וכ"כ הטור ע"ש. אבל הרמב"ם בפי' המשנה כ' בפירוש דנתן גט לאשתו בין ע"ת ובין לזמן ונתייחד עמה בפני עדים בטל הגט. והיינו דס"ל דודאי קאי הסוגי' אפי' לרבי יודא כיון דלא פירש הש"ס. וקידושין ל"ד אלא ביטל הגט. והיינו כמו דחיישינן בכ"ד וליחוש שמא פייס. והיינו דבטל הגט כמבואר בסקמ"ד. וזהו לחששא בעלמא כ"ז שלא נתייחד בפני שני עדים. אבל כשנתייחד בפני שני עדים חזקה שמבטל הגט והוה ספק מגורשת ואם נשאת תצא. והסוגי' מדמה ביטול הגט כשיש בידם לבטלו לחשש קידושין במגורשת גמורה ע"ש. ומשמע דהוה חזקה גמורה ול"מ נאמנות ע"ז. דנאמנות ל"מ אלא בחשש לעז כמש"כ התו' די"ח ע"ש. אבל כאן הרי גם עלי' יש חוקה זו דנתרצית בביטול הגט. ואינה יכולה לומר נגד חזקה. ומש"כ שני עדים כאחד משמע דלא ס"ל כמש"כ הרב לעיל ס"י דבעידי כיעור מצטרפין לאוסרה אפי' לא ראו כאחד. אלא דעידי איסור הוה כמו ד"נ דלא מצטרפין עד שיראו שניהם כאחד והנה המחבר שהוסיף בלשונו והוא שיראו הוא והיא את העדים משמע דהיינו משום חשש קידושין. וכ"ז שאין הם רואין עדים לא שייך לחוש לשם קידושין דהמקדש בלא עדים אין חוששין לקידושיו. ע"כ צ"ל כמש"כ הב"ש דהיינו במעכשיו ובתנאי שאין בידם דאין יכולין לבטל הגט תו חיישינן לחשש קידושין ובעי שיראו שניה' את העדים. ומש"כ עוד בב"ש לפרש בנתן לה נאמנות. כ"כ דל"נ דודאי לא שייך בזה נאמנות כל שהעידו שני עדים על היחוד ודאי לא מהימנה שלא בטל. כיון דחזקה שנתרצו לבטל ולא הוה בעי שהם יראו העדים דלביטול הגט אי"צ עדים כ"ז שאנו יודעים