חבל יוסף (חוקי העזרה) מו

להחזיקו בת"כ. אבל כל שהמעשה חל מעכשיו והתנאי חל עמו ג"כ מעכשיו כאחד. א"כ בודאי אינו חל אלא כדבריו וא"כ נראה פשוט דזה דווקא בכל התנאים דאי"צ לברירה. והוא חל מעכשיו ממש והתנאי חל עמו אבל בתנאי דאם מתי אע"ג דאומר מעכשיו הרי ע"כ אינו חל מעכשיו צריך ע"כ לברירה כנ"ל בר"פ כל הגט. א"כ לא עדיף בזה מכל תנאי דאם. דצריך ת"כ דהא ה"נ ע"כ לא חשיב כחל מעכשיו כיון דצריך ע"כ לברירה:

ס"ו אבל אם אמר אם לא אעמוד מחולי זה ונפל עליו הבית כו' ה"ז ספק מגורשת בב"ש הקשה דהא קיי"ל דאונס דלא סליק אדעתא בודאי לא הוה גט. ולמה כ' כאן דהוה ספק ע"ש ולק"מ לענ"ד דהא דקיי"ל בכאן דהוי ספק מבואר ברמב"ן כאן ובפו' דחיישינן לשי' הירו' דלא אעמיד משמע אפי' מסבה ואונס אחר והוה כקיבל עליו אונסין ול"ק בריי' מרישא לסיפא וכיון שכן מתרצתא היא ולמידין אנו שפיר מבריי' זו דאם קיבל עליו אונסין הוה קבלה אפי' אאונסא דלא סליק אדעתא ואע"ג דבש"ע דילן לא ס"ל הכי וסברי דהוה ג"כ משמעותו כמו אם מתי דדווקא מחמת החולי וס"ל דבריי' משבשתא היא ולא מותבינן מינה וס"ל לחלק דאפי' קיבל עליו אונסין באונסא דלא סליק אדעתא לא קיבל עליו וקיי"ל הכי לדינא. מ"מ משום חומר ערוה חיישינן בזה להירו' והוה ספיקא. ומ"מ יפה דקדקו הפו' מסוגי' זו מדפריך מינה דבריי' דהוה בגיטין. לדינא דממונא ולישני דבגיטין בל"ה ליכא טענת אונס משום צנועות ופרוצות וע"כ דבאונסא דלא סליק אדעתא לא שייך הך סברא דצנועות ופרוצות וכיון שכן בכל התנאים דגיטין כגון אם לא באתי בתוך יב"ח קיי"ל דמדינא לא קיבל עליו אונס אלא דתיקנו בזה משום צנועות ופרוצות דאין אונס וכיון דמוכח בש"ם דבזה דאונסא דלא שכיח לא שייך תקנת צו"פ. א"כ יש לנו להעמיד אדינא דיש אונס ובטל הגט. ובזה לא שייך לחוש להירו' דהוא לא קאי אלא באם לא אעמוד וס"ל דהוה כקיבל עליו אונסין. ובזה חיישינן דגם אונסא דל"ש קבל עליו. אבל בכל התנאין אע"ג דבכל אונס אמרינן מתקנה דאין אונס בל"ש ליתא משום תקנה כדמוכח בהדיא בש"ס כנ"ל ואין בזה שום סתירה מהירו':

ס"ז עמד והלך בשוק וחלה ומת אומדין אותו כו' ניתק מחולי לחולי ולא עמד בשוק ה"ז גט. כ' בב"ש דלא כהרשב"א ועב"י דהיינו דהרשב"א פירש אידך לא בעי אומד היינו הלך בשוק בלא משענת בודאי אינו גט. וא"כ אין ראי' מש"כ רש"י והתו' דבלא הלך כלל אי"צ אומד והוה גט בודאי ע"ש. ובאמת לפ"מ דפסקו המחבר והרמב"ם והרי"ף ברישא דאפי' בעמד והלך בשוק צריך אומד. והיינו דס"ל דרבה ורבא פליגי אר"ה אפי' באם מתי. וא"כ לכאו' אפי' לפ"מ שפירשו רש"י ותו' אידך לא בעי אומד דהיינו דלא הלך כלל מ"מ הא פירשו רש"י ותו' והר"ן לשנא דהש"ס שם והא קמ"ל הלך על משענתו הוא דבעי אומד דהיינו דלר"ה כיון דמוקי בהלך על משענתו הוא פשי'. וע"כ דהא קמ"ל דבלא הלך כלל לא בעי אומד ע"ש. וא"כ לפ"מ דפסקו כר"ה דאפי' בלא משענת דהוה רבותא דבעי אומד א"כ אין ראי' לדקדק דבלא הלך הוה גט אפי' בלא אומד. וא"כ יש להבין אליבא דכו"ע מנ"ל הך דינא. אבל באמת הרי"ף והרמב"ם לשי' דס"ל דאפי' במתנה דווקא בלא נתרפא לגמרי מהחולי אבל בנתרפא לגמרי המתנה בטילה ע"ש בר"ן ואע"ג דהקשה מתחילה ממתני' נראה דלפ"מ דמסיק שם ומ"מ מוכח מדשמואל דסתם אם מתי היינו נמי דווקא מאותו חולי נראה דחוזר ומקיים דעתם. וכ"נ לכאו' פשטות הש"ס בדר"ה גיטו כמתנתו מה מתנתו אם עמד חוזר. ומוכח שם בסוגי' דאם נתרפא לגמרי ודאי הוה כעמד. ול"פ אר"ה אלא בגט משום גזירה. אבל במתנה מודו כו"ע דבנתרפא לגמרי בטילה המתנה. וא"כ הא דאמר ר"א שכ"מ שניתק מחולי לחולי מתנתו קיימת היינו ע"כ משום דתלינן דודאי הוא מחולי הראשון, וא"כ פשוט דהוה"ד בגט הוה גט. וא"כ אף דלדידן דלא קיי"ל כר"ה ולא שמעינן לא ממתני' מדיוקא דהא קמ"ל כו'. מ"מ שמעינן לה ממימרא דר"א. וא"כ גם הרשב"א אינו סותר זה כלל כיון דלדידן אין זה מהאי דיוקא כלל ודו"ק:

סימן קמ"ו ס"ג הנותן גט ואמר לה אם לא תתני מאתים זוז אין זה גט. ה"ז לא גירש כלל. אמר לה הרי את מגורשת ואם לא תתני מאתים לא תהי' מגורשת ה"ו מגורשת אע"פ שלא נתנה. כ"ז כר"מ דבעינן תנאי כפול וא"כ נראה דלפ"מ דהוביא בסל"ח ס"ג דלחומרא חיישינן לדרבנן דלא בעינן ת"כ. א"כ גם ברישא חיישינן לדרבנן דמכלל לאו אתה שומע הן. וחוששין לקידושי שני וגם נאסרת בזה לכהן:

ס"ד נתגרשה ע"ת וקידשה אחר כו' לא נתקיים התנאי אינה צריכה גט נשאת צריכה גט הראב"ד השיג ע"ז ולולי שאיני כדאי נראה דאין לחדש גזירות בזה דהרי בא"א שנתקדשה שלא בפני בעלה קיי"ל דאינה צריכה גט והא דבנשאת פסק דצריכה גט. אינו מסברא בעלמא. אלא דלשי' הרמב"ם בסקמ"ג סט"ו גבי ע"מ שתנשא לפלוני דאם נשאת לאחר תצא מבואר שם דס"ל דזה הוה כבר כבטל התנאי כמש"כ הה"מ שם ועמש"כ שם. ואפ"ה תני תצא דמשמע בהדיא דצריכה גט וכן משמעות כל הסוגי' שם הרי בהדיא דצריכה גט. ומ"מ אין לנו אלא דווקא נשאת כמו בהלך בעלה למה"י ונכון:

עפ"ת בשם תשו' מהרי"מ בהתנה בלשון ולא תנשא עד ארבע שנים וכ' דזה הוה כקביעות זמן דבזנות גירשה תיכף. ולנשואין קבע זמן ד' שנים ע"ש ומשמעות דבריו דלפ"ז מהני אפי' לא כפל תנאי. אבל לענ"ד צ"ע דא"כ לא הוה גט כלל דהוה כשיור בגט דקיי"ל אפי' שייר חוץ מפלוני לזמן ג"כ לא הוה גט כמו שהוכיח הב"ש בסי' קמ"ג סקכ"ח וכ"ש כששייר נשואי כ"א לזמן ד' שנה ואם לא הי' מתחיל הגט כלל כל הד' שנה לא איכפת לן דהוה הגט לאחר ד' שנה אבל כל שהתחיל לענין זנות משעת נתינה. ובנשואין שייר עד ד' שנה זה הוה גיטה דמשייר בו וכן באר בהדיא הרשב"א בחידושי בר"פ המגרש והובאתי קצת מזה בסקל"ז ע"ש ובמש"כ שם בשם הרמב"ן לענין הרי את מותרת לכ"א וצ"ע:

סימן קמ"ז ס"א. לא יאמר כתבו ותנו גט לאשתי על תנאי כו' בב"ש סק"א בשם מהריב"ל דאם אינו יכול להמתין יאמר לשליח בפני עדים אחרי' שיתן לה ע"ת זה. והפ"ת היבא דברי מהרי"ט שפקפק בזה דמאי מהני עדים אחרים כיון דדעתו של הבעל ע"ת. וכ' הוא או"א דיעשה השליחות ע"ת והגט ימסור להאשה בלא תנאי אלא שיגלה לה בפני ב"ד שאינו שליח אלא ע"ת זה. ובאמת כ"כ הרמב"ן הוביאו בחידושי הרשב"א אהא דכתבו בתוך יב"ח ותנו לאחר יב"ח דאינו תנאי בגט אלא בשליחות ע"ש. אבל זה א"ש בתנאי שקודם הנתינה את הגט אבל בתנאי שתעשה האשה לאחר קבלת הגט כדמוכח מדברי המהרי"ט שכ' דיגלה לה שאינו שליח אלא בתנאי זה. א"כ הרי כל החשש שלנו בתנאי שבכתיבת הגט מטעם ברירה בגט כמש"כ הה"מ בפירוש דברי הרמב"ם. והרי גם בזה עדיין יש חשש ברירה בהשליחת דהא זה הוה כמו התקדשי לי ע"מ שירצה אבא וה"נ תולה השליחות בתנאי שתרצה האשה. וצריכין אנו לברירה, ומיהו אפשר דבזה קיי"ל לדידן ג"כ דיש ברירה כמש"כ בסקמ"ה ע"ש. אבל יש לפקפק בזה דכמו דאמרינן דאע"ג דיכול לתן הגט על תנאי ולא חשיבה נתינה זו שהוא בספק ברירה. מ"מ בכתיבות הגט חשיב לה לספק ברירה. וע"כ משום דזה מילתא אחריתא לברורי אדמעיקרא. ה"נ י"ל דעל השליחות ג"כ חשיב תנאי האשה לספק ברירה דה"נ הוה גלוי על השליחות דמעיקרא, אבל לכאו' דברי הרמב"ן מוקשין דהרי לכאו' דברי הרא"ש בטור ברורין דשהיית הזמן לא שייך לתנאי. וא"כ בההיא דכתבו בתוך יב"ח ותנו לאחר יב"ח בל"ה לא שייך כלל לתנאי, אלא נראה דבאמת חד בדחברי' מישך שייכי וחדא מילתא הוא דכמו דעל שהיית הזמן לא שייך שהוא תנאי בגט. ה"נ