חבל יוסף (חוקי העזרה) מה

גופא. ול"מ לשון השטר כלל. וכן יש לדקדק מדברי הר"ן בסוגי' דלכשתצא חמה מנרתיקה במש"כ בהא דמיומא דנן ע"ש:

ס"ד לכשתצא חמה הוה ספק. בטור כ' דאינו גט והב"י כ' דהתו' והפו' חולקין דלדידן דזש"ש מוכיח הוה ספיקא הוה כמהיום ולאח"מ דהוא ספק. ולולי שאיני כדאי, נראה לי דכוונת הטור דאפי' הוה אמר מפורש מהיום לכשתצא חמה אינו גט כלל. דהא כ' הר"ן הובא בב"ש סק"ו דאע"ג דבעלמא אמר מהיום ומת בו ביום הוה ספק בכאן לכשתצא לא מסתפקין כלל דילמא בסוף היום קאמר כיון דפירש בהדיא לכשתצא ע"ש. וא"כ ודאי דה"נ יש לומר בזה להיפוך דהא דמסתפקינן אי בתנאי או בחורה זה דווקא בתנאי דעלמא שהוא לאחר אותו היום דיש סתירה בלשון. אבל בכאן באותו היום גופי' דאין שום סתירה כלל. ודאי אמרינן דכוונתו באותו היום לכשתצא החמה. ומקודם בודאי לא הוה גיטא. ובזה יתיישב שפיר הא דפירש אביי שם פלוגתיי' דזש"ש בהך גוונא דלבכשתצא. ולא נקט לי' ביב"ח כדתניא בבריי' משום דבעי לפרושי' כולהו גוונא דודאי גט. ובודאי אינו גט. ופלוגתא דר"י ורבנן. נקט בכה"ג דלכשתצא חמה דבזה לא שייך פלוגתא דזש"ש מוכיח עליו דאפי' מהיום ל"מ:

שם וי"א בע"מ נקטינן לחומרא אלא א"כ אמר מעכשיו בהדיא בב"ש ובהגר"א תמהו דלא נמצא דיעה זו. וע' חו"מ סקצ"ה הביא הב"י דברי התו' בקידו' אליבא דר"י דמעכשיו שיורא הוה דבע"מ מעכשיו מודא ולכך צ"ל ע"מ מעכשיו. וכ' הב"י דאע"ג דבע"מ לחוד קיי"ל דהוה כמעכשיו כ' ע"מ מעכשיו לשופרא דמילתא ע"ש. ואפשר דמשום חומרא דא"א חשש הב"י דדווקא כ' ע"מ מעכשיו וס"ל דע"מ לחודא ל"מ ואע"ג דהש"ס מסיק דלכו"ע ע"מ מעכשיו ומייתי והתניא מהיום ולאח"מ כו' הא שני שם ר"י דהוה"ד ע"מ. והר"ן בסוגי' דוליחוש לשמא פייס כ' דבריי' דע"מ שתשמשי אבא שתי שנים וחזר ואמר ע"מ שתתני מאתים זוז ס"ל דעל מנת לאו כאומר מעכשיו ע"ש. ומש"כ הגר"א דבהדיא פסקינן כר"א בקידושין אינו מוכרח דהא התם לא אמר גם ע"מ אלא מאומדנא וי"ל גם דהאומדינא גם כפי' בהדי' מעכשיו והא דאמר אביי בסו"פ מש"א הכ"מ בע"מ ג"כ אין הכרח דאינו אלא לפרושי פלוגתיי' וכמש"כ בסמוך:

ב"ש סקי"ד ונגד עד אחד תלוי אי סתם נאמנות מהני נגד ע"א כמבואר בחו"מ והשיג עליו התו"ג דע"א בעריות לאו כלום היא ואינו מוכרח דאי"צ כאן לנאמנות העד. דהא א"י לאו הנאמנות במקום שנתן לה הוה לן למיחוש מעצמינו לשמא פייס. אלא דבשביל שנתן לה נאמנות ל"ח. וכיון דל"מ נאמנות במקום שע"א מכחיש תו חיישינן מעצמינו לשמא פייס:

שם סקט"ו ולפ"ז י"ל דהרא"ש לא פליג הרמ"ה דס"ל דאפי' בריצוי שניהם א"י לבטל הגט כו' ואין מוכרח מש"כ הטור דהרא"ש חולק כו' ומיהו קשה מש"כ הרא"ש בתשובה דיכול להוסיף על תנאי או לגרוע כו' דבריו תמוהין מאוד דרמי דיקלא וזקפי'. ולכאו' פשוט דהיינו שכ' הטור דהרא"ש חולק על הרמ"ה דהוא משום שכ' בתשובה זו בריצוי שניהם יכול לגרוע דהיינו דמבטל הקידושין הרי דבריצוי שניהם ודאי מהני. ובאמת משמע דכמו דכ' דבגט דתלי הכול בדעתו. יכול לבטל התנאי ול"א דכבר נתגרשה בתנאי. (אלא דלבטל הגט א"י דכבר זכתה בהגט) א"כ ה"נ דבדעת שניהם שפיר יכולין לבטלו אפילו לגמרי בגט וגם בקידושין וכן משמע לענ"ד בר"ן בסוגי' דפייס דהני תרתי שוו אהדדי ודברי הטור נכונין:

ס"ז ואם תלי בעדים שיעידו עדים שבא ואין עדים אי"צ להאמינה זהו סברת הרא"ש בתשו' וע"ש שסמוך על שי' ר"י דאינו אלא חשש לעז בעלמא ואפי' היכי שיכול הבעל לבטל הגט לבדו כגון בכ"ז שאעבור מכנגד פניך מ"מ אין זה אלא חשש לעז בעלמא וכשנתן לה נאמנות ל"ח לזה ששוב אינו עשוי להוציא לעז וכמבואר כ"ז בתו' די"ח ד"ה שמא פייס ע"ש היטב וס"ל להרא"ש מסברת עצמו דכ"ש כשהתנה בעדים ואין לו עדים ע"ש. ובתו"ג ומקשה בזה בחנם. ומש"כ שם הרא"ש דבמעכשיו א"י לבטל דזהו גרם להתו"ג להתקשות. פשוט דכ' שם הכול לשי' הר"י שם והוא רק לרווחא דמילתא לשי' ר"י והיקר דבזה אין לחוש כלל ללעז. ומיהו בסה"ג סצ"ט גם בעדים להצריך נאמנות ונראה שלא רוצה לסמוך בזה על סברת הרא"ש להקל בסברת בעלמא דגם בעדים אין חשש לעז ודו"ק:

סימן קמ"ה ב"ש סק"ג ול"ח שמא נתרצו שניהם לבטל כיון דהתנאי מתקיים ע"כ. פשוט דדברי מכ"ש קיימו על שי' הרי"ף והרמב"ם דס"ל דהגט חל מיד משעת נתינה אבל להתו' והרא"ש דאינו חל עד שעת הסמוכה למתה בודאי הרי יכולין לבטל מקודם שחל ועב"ש סוס בתו"ג כ' דשייך בזה גזירה דשמא יאמרו דיש גט לאח"מ ואין דבריו מוכרחין וצ"ע:

שם סק"ה הקשה לפ"מ דקיי"ל דמהיום הוה ספק שמא מסוף היום למה בכתבו לאחר שבוע, כותבין תיכף מאחר השבוע עד סוף שנה שמינית. דילמא בסוף קאמר. ואני תמה עליו דאין בזה שום דמיון. והנה הרא"ש שם סו"פ מש"א הקשה באמת על הרמב"ם בזה דודאי אם אמר לאחר השבוע משמעותו תיכף. ולענין איחור כ' שם דאין קפידא כלל והנה דבריו מפורשין ברפ"ג דקידושין גבי התקדשי לאחר ל"מ דאמרי' שם לא בא אחר וקידשו בתוך ל"י הרי מפרש בש"ס דאין בזה שום זמן אלא דווקא בתוך ל' ותיכף לאחר ל"י חלין הקידושין תיכף וה"נ הגירושין בודאי. אלא דבאומר כתבו ודאי אין לומר בזה דווקא הרגע שאחר השבוע תיכף דמי יוכל לכוין זה וע"כ אמרו דיש בזה זמן שנה אחת (ויפה כ' שם התו"ג דכיון דיש שם זמן מקובץ אין לאחר ג"כ) וכ"ז לא שייך כאן למהיום ואינו ענין כלל ללשון לאחר דמשמע תיכף וכאן בודאי יש להסתפק אי מכיון לתחילת שעת הנתינה או לבסוף היום. ועוד יש להסתפק משום דלא אמר מעכשיו:

שם סק"ו כשמסר בו ביום (שמת) צריכים ע"מ שבא לידה מחייב בתו"ג האריך דלמה לא נוקי אחזקה שנמסר לידה כדין כמו דסמכינן בכ"ד דכשהגט בידה בודאי נתגרשה כדין ע"ש ולענ"ד פשוט דבזה לא שייך חזקה שנתגרשה כדין כיון דקיי"ל דשלח ביד שליח נותן לה בחזקה שהוא קיים. ואי"צ לחוש לכתחי' שמא מת וא"כ י"ל דניתן לה ע"י שליח. (ובשעת הדחק בודאי נותנין ע"י שליח אפי' בעיר אחת). כיון דמת בו ביום בודאי צריך לידע שלא מת קודם וכמו באם לא באתי עד יב"ח כתבו ותנו גט לאשתי דיתנו לה לאחר יב"ח ובמת וספק איזה קודם דהוה ספק מגורשת בסקמ"ד ס"ה וכן בכ"ד:

ס"ה שכ"מ שרוצה לגרש ע"ת כו' אם מת יהי' גט מעכשיו ואם לא מת כו' הנה הראשונים הקשו על שי' הגאונים דבמעכשיו אי"צ תנאי כפול מהא דאתקין שמואל בגיטא דשכ"מ אם מת כו' דצריך ת"כ והא התם ע"כ מעכשיו דאי ל"ה הוה גט לאח"מ. ואפ"ה בעי ת"כ. והנה הב"ש הוביא דברי הה"מ בשם העיטור דבכתיב בי' מיומא דנן אי"צ מעכשיו וחשב שיתיישב הקושי' בזה. והוא תמוה דבאמת לא קיי"ל כהעיטור כמש"כ בסקמ"ד. ועוד דאפי' לדידי' מה מהני דא"כ ה"ה כמעכשיו ולמה צריך תנאי כפול. וגם דברי הה"מ דחוקים מאוד בסוגי' ע"ש. ולולי שאיני כדאי נראה לענ"ד בפשוט דהנה בר"פ כל הגט מוכיח הש"ס דר"י אית לי' ברירה מהא דמהיום אם מתי. וע"כ ברש"י דאינו דומה לכל התנאים שבדעתי לקיימם. אבל כאן הדבר תלוי במי שחייו ומותו תלוין בידו. וע"ש בתו' ובר"ן דגם לדידן אף דקיי"ל דאין ברירה מ"מ ברירה זו גם לדידן יש ברירה. וכ' התו' נחלק משום דכאן צד אחד ע"כ יתברר. ובר"ן כ' באופן אחר ע"ש. והנה כ' הראב"ד בסברת הגאונים דבמעכשיו אי"צ ת"כ שהוא משום דדווקא במעשה שנעשה עכשיו והתנאי הוא לאח"ז. והוא עוקר את המעשה שנעשה, מתחילה צריך