חבל יוסף (חוקי העזרה) מג

אבל בשתתן. על האשה הרי יש עלי' חיוב ע"כ. אבל במחילתו שפיר י"ל דמהני דזה הוה כנתינה:

ועב"ש סק"ט שכ' דא"י מי הוא החולק כוונתו המחלק בין אבד או לא. אבל החולק דל"מ מחילת התנאי בתנאי דהכא דהוה לצעורה הרי הוביא בסקי"ט דברי הר"ן שכ"כ בהדיא בסוגי' דפייס. ובסקל"א כ' זה בדעת הרא"ש ע"ש. דלא כהתו"ג שלא הבין כן:

ס"ו ויש מש"א שאם מתרצה בקבלת הדמים הוה גט הקשה בב"ש דא"כ פלוגתי' דרשב"ג ורבנן בנתינה ע"כ. וא"כ מוכח מדרבנן דדווקא משום דסברי איצטלת דווקא. הא ל"ה הוה נתינה אפי' ע"כ (פי' כגון דהתנה על מעות ונתנה לו בע"כ. דבאיצטלית גופא ודאי לא שייך שע"כ לא יהי' נתינה. כיון שהיא שלו ואינה צריכה רק להוציאו מידה) ולולי ד"ק לק"מ דא"כ יש להקשות על הש"ס גופא דר"י ס"ד התם דמחולים לגמרי ג"כ מהנה אפי' לרבנן. וא"כ ע"כ הפלוגתא ע"כ. וש"מ דס"ל דהוה נתינה ע"כ. אבל כבר מבואר שם בתו' דהב"ד ודאי יכופו אותו עד שיאמר רוצה אני. וזה ודאי כשב"ד כופין אותו להתרצות ומקבלו בדעתו. בודאי ה"ז מהני בכל התורה. ובזה פלוגתא דרבנן ורשב"ג אם הוא חשוב קיום התנאי וא"כ ב"ד כופין אותו. ולא שייך כלל לנתינה ע"כ. ובזה מיושב שם גם קושי' בדרבה שם דהכול אם הוא קיום התנאי לפי הדין ופשי' דלא שייך בדרבה נתינה ע"כ כלל דהתנאי מתקיים ממילא:

ס"ט ויש מש"א דיום אחד דווקא כלילי שבת ויומו בב"ש כ' דהרמ"ה לא כ' כן אלא במפרש. אבל בסתם ודאי ל"ד כמש"כ התו' והר"ן והרשב"א ע"ש ולולי ד"ק ל"נ כן דכולם לא כ' אלא אליבא דרבא דבסתם הוה כל הצורך וכל שהתחילה להניק מהני וסגי בהתחלה בעלמא. ואין חילוק בין יום א' שלם. או שעה אחת. וכן רש"י ע"כ ס"ל בדר"א ג"כ דאפי' מפרש סגי בשעה אחת. אבל הרמב"ם דפסק כר"א דסתם הוה כמפרש ובמפרש ס"ל להרמ"ה דדווקא יום שלם. וה"נ בסתם ג"כ כיון דהוה כמפרש ודאי נמי דווקא יום שלם:

ס"י ואין א' מהראשונים וא' מן האחרונים מצטרפין בב"מ הוקשה לו למה אין מצטרפין ובתו"ג בחידושי' בש"ס פירוש משום דהם תנאים נפרדים ואין עדות האחד מקיים את השני. ויפה כ'. אבל מ"מ צריך להבין למה לא הוה צרוף לענין זה דאינה מתגרשת עכ"פ בלא שום תנאי. וכל שלא עשתה שום תנאי ה"ה א"א. ונראה דהנה הב"י בסוף סקמ"ה הביא תשובת הרשב"א דכ' דבתנאי על הנתינה מהני עדים ולא הוה הכחשה מעדי הגט ע"ש ועכ"פ מבואר דדווקא עדים אחרים אבל הם גופיי' אין יכולין לומר תנאי. ובב"י הקשה שם דלמה העדי הגט גופי' לא יוכלו לומר שהוא ע"ת. וע' חו"מ סמ"ו סל"ז ובר"ן כתובות פ"ב בסוגי' דתנאי הי' דברינו דהוביא מחלוקת הגאונים בזה. וכ"כ שם הר"י דעדים אחרים יכולים להעד. והקיצור דודאי השטר שלא נכתב בו תנאי מעיד דאין כאן שום תנאי. והם עצמם אם יאמר תנאי הוה חוזרים ומגידים וא"נ. אבל עדים אחרים לא אלים כ"כ האי סברא לומר דודאי אין תנאי, להכחיש את עדים כשירים ודו"ק. וא"כ נראה ברור דודאי דווקא כשיש עדות מצורפת כדין והם שני עדים גמורים שחשובים כשנים שהאחד מסייע את חבירו אבל כשהם עדות מיוחדת שאין האחד מסייע את חבירו לא עדיפי מהם עצמם דאין יכולין לומר תנאי. וה"נ הני דאין אחד מסייע חבירו לא אלימי להכחיש השטר וצ"ע:

סט"ו ע"מ שתנשא לפלוני כו' נשאת לאחר קודם שתנשא לאותו לפלוני תצא כו' והולד ממנו ממזר כ' הה"מ דשי' הרמב"ם דאין לו תקנה אפי' תנשא לאותו פלוני אח"כ. דהתנאי הי' שתנשא לו תחילה דווקא. ובתו"ג הקשה עליו דהא מפורש בש"ס בס"ד דאי הוה בידה לאיגרושי ולאינסובי לפלוני הוה מהני ע"ש. ולענ"ד לק"מ דבאמת אי הוה בידה הו"א דאין קפידא. אבל כיון דמסיק דאינה בידה. ודאי קפיד הבעל דתנסוב לו תחילה דווקא. וכן בההכרח שכ' הה"מ מדאמר תצא. ולא תני תקנתא דאח"כ תנשא לאותו פלוני כדי שלא יהי' הולד ממזר ע"ש. וא"כ בס"ד דהוה גריס בבריי' לא תצא ודאי אין הכרח לזה. אבל מוכח להיפך דתנשא לאותו פלוני ותקיים התנאי. אבל לפי המסקנא ע"כ מוכח דל"מ מה שתנשא לו והטעם דכיון דאינו בידה ודאי קפיד בזה הבעל:

סט"ז ע"מ שלא תנשא לפלוני' כו' ואין תקנה להתירה לו אלא א"כ יקדשנה המגרש ויחזור ויגרשנה סתם בב"ש הקשה דהרי שי' הרא"ש דיכול למחול על התנאי ע"ש. וזה נלענ"ד ליישב בפשי' דזה ל"ד לשאר תנאי דלא שייך לעצם הגירושין כגון ע"מ שתתן מאתים זוז או שלא אבא בתוך יב"ח אבל כאן שלא תנשא לפלוני אע"ג דבלשון ע"מ. ע"כ לא מיקרי שיור בגט. דאי ל"ה לא הוה כריתות וע"כ שהגט כורת גם לו. אלא שהאיסור בדרך תנאי. אבל הרי איכא תנאי דסברי דגם בע"מ הוה שיור. דמ"מ הרי אסרה עליו אלא אנן קיי"ל דמ"מ לא מיקרי זה שיור בהגרושין. אבל מ"מ כיון דבדעת המגרש הי' בשעת הגירושין שלא תותר לאיש זה. לא שייך שימחול בדיבורא בעלמא ותתגרש לו מכח הנתינה הראשונה שלא הי' דעתו עליו אז דבדיבורא לא מתגרשא וזה נכון מאוד. אלא דמש"כ דאפי' בגט אחר א"י לגרשה דכבר אינה אשתו וא"י לגרש. לכאו' צ"ע דהא כיון דאנו רוצין להתירה לזה שישאנה וכיון שישאנה ותעבור על התנאי שהתנה בשעת הגירושין שמקודם א"כ הרי בטלו אותו הגירושין והוה אשתו לגמרי ושפיר איגלאי מילתא דהגט הזה הוה מבעל גמור. וכן מבואר לכאו' בסעיף הקודם בע"מ שתנשא לפלוני וקידשה אחר דאע"ג דאין הקידושין חלין כיון שעברה על התנאי. דמ"מ צריכה גט מהמקדש וכ' הטעם. דאם ישאנה האחר ויתקיים התנאי והגט. איגלאי מילתא למפרע דקידושין דידי' שפיר הוה קידושין ע"ש. וה"נ כיון דנתבטל הגט הראשון הרי איגלאי מילתא דבעל הוא ושפיר מגרש. ונראה דגט שאני כיון דקיי"ל דבעי כתיבה לשמה ואין לשמה אלא כשהבעל מצוה כל שלא הי' עליו שם בעל בשעת הכתיבה לא הוה לשמה ולא שייך ע"ז איגלי מילתא ולא עדיף מכתוב לאיזה שתצא בפתח דלא אמרינן איגלי מילתא דהוה לשמה, וה"נ אין ביטול התנאי שלה מגלה על הכתיבה דהוה לשמה ונכון. ומ"מ הרי הרמ"ה כ' בהדיא שם גבי ע"מ שתנשא לפלוני דמהני גט אחר והוביאו הרב בהגה סעיף הקודם ואין נראה לחלק משם דהתם לא שרי אלא לאיש זה וצע"ג ועמש"כ בס"ה:

שם ואם נשאת למי שהתנה שלא תנשא לו בטל הגט בב"ש הביא מחלוקת התו' והפו' בזה. דלשי' התו' דווקא כשנשאת לו לאחר מתתו של המגרש דבל"ה אין הנשואין חלין כלל ואין כאן ביטל התנאי. והפו' ס"ל דמ"מ כיון דבלא התנאי הוה שרי להנשא לו א"כ זה היה ביטול התנאי. והנה הרשב"ם בב"ב קל"ג גבי מעשה באחד שכתב נכסיו ליב"ע ונתן שליש לבניו דסבר שם שמאי דהוה כמתנה שלא יתן לבניו וכ' שם הרשב"ם דהמתנה בטילה. וממילא מה שנתן לבניו ג"כ בטל. ואפ"ה גם המתנה של יב"ע בטל דעבר על התנאי וכן במעשה דב"ח שנתן ע"מ שלא יקדיש כ' דההקדש בטל והמתנה בטילה ע"ש אלא דלגבי יב"ע כ' דהוה כמו שהפקיר לך נכסיו ויחזור ויזכה ע"ש דלא שייך הכא:

והנה הבה"ג הביא דעת רבנן קדמאי דסברי להיפוך דכשבטל התנאי לאחר מיתת המגרש אינו מבטל כלל את הגט. והביאו הר"ן גבי ע"מ שלא תשתה יין כל ימי חיי. והקשה עליו ע"ש. ולענ"ד לשי' הרשב"א שכ' הטור דבע"מ שתבעל לפלוני שריא לי' אע"ג דבתחילה היא עליו א"א מ"מ כיון דכשתבעל ניתרת לו שרי דכן משמע בש"ס דלא כהירו'. יש לדקדק הוכחה לשי' הני רבנן. מדר"ע בדפ"ג דהושיב לר"א הרי שהי' זה שנאסרה עליו כהן ומת המגרש לא נמצאת