חבל יוסף (חוקי העזרה) מא

ניתן הגט וכבר הימני'. אבל כשבא קודם שניתן וערער הרי חזינן בתחילה דלא דייק ואורע נפשי' שוב מעיקרא בטל הימנותי' ואי"נ כלל ונאמן הבעל. והתו' מפרשים פלוגתא דר"ה ור"ח אפי' כשכבר ניתן הגט ומשו"ה הוצרכו לחלק דבעיר אחת ל"מ. אבל לפי שי' הרי"ף והרמב"ם נראה דמפרשים הסוגי' דווקא קודם שניתן הגט. אבל לאחר שניתן הגט באמת לכו"ע תו אי"נ הבעל לערער כלל בשום טענה. שוב ראיתי שזה בל"ה מוכרח לומר כן וכמש"כ הב"ש בסקמ"ב סק"ב דמוכרח מכ"ד דשי' המחבר והפו' דביש עירעור הקיום הוא מדאו'. ובודאי אין ע"א נאמן. אלא דכשהמונוהו בתחי' שוב א"י לערער אבל אם מערער קודם הנתינה ודאי אין השליח נאמן כלל וא"כ בודאי ניחא לפרש סוגי' דרפ"ק הנ"ל כמש"כ וקו' התו' מיושב היטב:

ס"ס בהגה בטל בפני שנים זה שלא בפני זה ל"מ. בספר ב"מ תמה דיש לחוש לדעת התו' בר"פ דל"ב ד"ה מהד"ת דשמא ביטול שלא בפני ב"ד אינו מועיל להקל אבל מועיל להחמיר. וא"כ אסורה להנשא בגט זה. ולק"מ דהרי בע"ב שם ד"ה ור"נ כ' אפלוגתא דבפני כמה מבטלי דנ"מ אפי' לדידן דא"י לבטל שלא בפניה. דמ"מ בדיעבד קיי"ל כרבי דבטלי מבוטל. אבל בפחות מב' גם רבי מודה לרשב"ג דאמרינן בזה מה כח ב"ד יפה. והביטול לאו כלום הוא. הרי דהיינו אפי' להנשא בגט זה כמפורש בש"ס שם. והוה"ד לזה שלא בפני זה דהוה כמי שלא בב"ד. כמבואר שם בדל"ג תוד"ה רבי ע"ש. והא דנסתפקו בד"ה מהד"ת פשוט דהיינו מן עיקר הדין קודם תקנת ר"ג אי הוה נמי אמרינן נמי הכא שביטל שלא בב"ד אינו מועיל כלום אפי' שתהי' רשאי להנשא בו. ונסתפק דמן הדין שמא אין זה אלא להחמיר ולא להקל. אבל לדידן לאחר תקנת ר"ג ודאי מהני בזה אפי' להקל לכו"ע:

סס"ח בהגה הוכה ונעשה טריפה דינו בגוסס נראה דיצא להם זה מהא דסנהדרין ע"ח דהורג את הטריפה פטור וגוסס חייב. וע"ש בתו' דאפי' למ"ד טריפה חיה סופו למות ממכה זו הרי דסופו למות יותר מגוסס ושם בהגא"ל כ' אפי' ס"ט ודעת הרב נראה דבס"ט מוקמינן לי' אחזקה בזה גופא דאינו טריפה. וגם יש לו חזקת חיים וצ"ע:

סימן קמב ב"ש סק"ב ולשי' הרמב"ם דעדות בשטר אינו כשר מדאו' קשה ליישב סוגי' זו ע"ש. וכבר הקשה זה הרמב"ן הוביאו בארוכה בש"ך חו"מ סכ"ח סקי"ד ע"ש. וכבר האריכו האחרונים שם ליישב זה. ולולי שאינו כדאי הי' נראה לי' דבאמת אין תורת עדות עליהם. ומ"מ שרינן לה שפיר להנשא כמו דסמכינן אחזקה דאין אשה. מעיזה בפני בעלה לומר גרשתני ושרינן לה. ה"נ חזקה שאינה מזויפת חתימת עדים. וחזקה שאין עדים חותמין שקר ושפיר יכולין לסמוך ע"ז. ומ"מ אינו מתורת עדות אלא מתורת חזקה. וכ"ה לשון הש"ס בכ"ד באידך דר"ל חזקה על השטר שנעשה בגדול. דחד טעמא נינהו. והיינו מדין חזקה. ונ"מ דאי אתי סהדי ואכחשי הוה א"א גמורה. ולא כתרי והרי דקיי"ל אם נשאת לא תצא באומרת ברי לי הוא והבעל שנשאת לו:

ס"א אפי' ערער הבעל בטור הוסיף אפי' הוביא ע"א ובב"י כ' משום דהאמינהו לשליח כשנים. ויותר יש להביא מהא דד"ט אילימא ערעור חד האר"י ד"ה אין ערעור פחות משנים ואפי' בא"י ע"ש:

ב"ש סק"ו משמע דווקא בחו"ל שאומר בפני נכתב אבל לא בא"י ובס"י בהגה לא משמע כן עתו"ג ובאמת במקום שאין מכחיש פשי' דגם בא"י נאמן דהא ר"י מוקי מתני' בסופ"ב דנשים שאינן נאמנות לומר מת בעלי נאמנית להביא גט בא"י ופשי' דשם דהוא בשליחות הולכה דהנאמנות הוא אפי' בלא עדי שליחות דבעדי שליחות מאי למימרא ואביי לא פליג אלא באותן נשים אבל שליח כשר ודאי דהוא נאמן אפי' בלא עדים. אבל פשוט דכוונת הב"ש בהא דהתם אפי' אם הבעל מכחיש אח"כ דס"ל להרמ"ה דאפ"ה השליח נאמן וכמו שבאר באורך בסקמ"א סקט"ו ע"ש. ובהגה דס"י משמע לי' דאם הוא מקוים ג"כ ל"ג מאמר בפ"נ דקיי"ל שם דאין הבעל יכול להכחיש:

ס"ז בהגה וי"א דצריך לאומרו בלה"ק ע' ביאורי הגר"א ולכאו' יש לדקדק קצת מלשון הש"ס אי אמר לשמה מפשית לי' דיבורא ואתי למגזיי'. ונראה קצת דלשון זה הוא תיקון חכמים ואין לשנות. ומ"מ אין הכרח כ"כ די"ל דאין הכוונה אלא דלא חייבו יותר וצ"ע:

ב"ש סקכ"ה ואם מסרה ליד ש"ה ולא אמרה בפ"נ ל"מ כי כבר עשתה שליחותה כ"כ בת"ה ומיהו בריב"ש מבואר דשליח שעשה שליח אחר ול"א בפ"נ יש תקנה לטלו ממנו כו' וכן משמע בש"ס. וכבר הוביא בסקמ"א סקנ"ח גם בשם חידושי הרשב"א והקשה עליו כן. ול"ז להבין קושי' כלל. דודאי בשליח דעלמא למה יבטל שליחותו לגמרי. ואם לא יעשה שלוחו בודאי יעשה בעצמו ולא סלק עצמו מהשליחות כלל. ומשו"ה יכול לטלו ג"כ ממנו ולחזור ולומר בפ"נ. אבל הכא בהאשה שצריכה לקבל הגט וצריכה ע"כ לחזור שליחות שלה אצל הבעל ומשו"ה צריכה ליתן לשליח כדי לחזור שליחותה אצל בעלה א"כ ע"כ הרי היא מסתלקת עצמה עכשיו מהשליחות לגמרי ושוב אינה שליח של הבעל להולכה כלל:

שם סקכ"ז ורמ"א ס"ל דמש"כ דאין אנו בני תורה היינו דמשו"ה ראוי לגזור אטו שליח אחר ואין נ"ל דא"כ בשנים נמי יש לחוש (אבל על הא"ח לפ"מ שפי' הב"ש בטעמו כדרבה י"ל דאין ה"נ אפי' בשנים. אלא דעל הרב מקשה דהו"ל לפרש גם בשנים דלא כהתו"ג). ובתו"ג כ' דשנים הוה מילתא דל"ש. ואין זה כדאי לדחות קושי' הב"ש. דהא מדינא גם בבעל לא גזרינן אלא דמחמירין לדידן וס"ל להב"ש דגם בשנים הו"ל להחמיר לדידן אבל אני תמה על עיקר קושי' דבשלמא בש"ס אליבא דרבה שייך שפיר גזירה גם בשנים משום לשמה אבל לדידן דקיי"ל כרבא דאינו אלא משום קיום. מאי שייך גזירה בשנים דהא הוא מקוים מדאוריי' ומה יש להצריך יותר:

סט"ו ואפי' שמע קול קולמוס כותב וחתמו העדים לפניו בב"ש מקשה דמשמע דבחתימה ל"מ קול קולמוס. וא"כ מה הקשו בתו' גבי סומא למה א"י לומר בפ"נ. ולולי ד"ק אין שום טעם לחלק בין הכתיבה לחתימה בזה. ובודאי יכול לקיים גם העדות שראה לפניו קול קולמוס מחתימת העדים. והי' נראה יותר לפרש בכוונת המחבר דה"ק דעל הכתיבה מהני קול קולמוס מהשיטה ראשונה על כל הגט. ועל החתימה ל"מ קול קולמוס מגוף הגט. אלא צריך הק"ק מהחתימה גופא. כיון דגברא אחרינא הוא. וכן מש"כ בסוה"ס מתחילה ועד סוף היינו לכל עד בפ"ע. וא"כ שפיר מהנה זה גם בסומא. כיון דידע להעדים בטביעת דקלא ידע גם בק"ק שלהם וצ"ע:

סט"ז ואם העיד הוא ואחר עמו על חתימת העד השני שלא חתם בפניו ש"ד. נראה פשוט דהיינו דווקא בשאין השליח עצמו חתום על הגט בעד אלא דהאחד חתמו לפניו והשני לא ראהו כשחותם אלא שהוא ואחר מכירין חתימתו בזה ודאי מהני דל"ג מהי' מקיימו בראוהו חותם דמהימן אפי' הוא לבדו. אבל אם הוא בעצמו העד השני ל"מ בזה דא"כ אינו קיום המועיל דנפיק כולו נכי ריבעא אפומא דחד ולא עדיף כלל מאמר לבדו בפ"נ על חתימת השני דל"מ וצ"ע:

סי"ח וי"א שאפי' לא עשה שליח אלא אחד והשני מנייד שבפניו נתן לו הגט. עב"ש שכ' דלכאו' אין חילוק בזה. ולענ"ד התו' בדף ה' ד"ה בי תרי, כו' שכ' דלפי המסקנא דלרבה ג"כ בי תרי דמייתי גיטא ל"ש ול"ג בה רבנן. א"כ ליתא הא דאמרינן לעיל א"ב דאתוי' בי תרי ע"ש.