חבל יוסף (חוקי העזרה) מ

יש לתמוה עליו דהרי לשי' הרמ"ה בהא דלא ישלחנו ביד אחר. הרי מפורש זה במתני' דבכה"ג דהתנה עליו תנאי א"י לשלוח ביד אחר שמא ישנה וכ"ה שי' הרמב"ם ורי"ף ורש"י ומבואר כן בסנ"ב בפירוש דהוה"ד בכל תנאי א"י לשלוח ביד אחר. אבל המדקדק בדברי המחבר בסנ"ב שכ' שם אם לא הרשהו הבעל נראה דס"ל דכ"ז הוא משום קפידת הבעל דבכה"ג אמדינן דעתי' דבעל שהוא מקפיד ע"ז שלא ישלח ביד אחר שמה ישנה, אבל היכי שהבעל מרשהו ע"ז אנן לא גזרינן מידי שמא ישנה ותנשא באיסור. אבל בהאי עובדא דרבא משמע לי' דאין זה משום קפידת בעל אלא אפי' הרשהו הבעל בפירוש אנן גזרינן דלא לשוי' שליח שני קודם ל"י. שמא ישנה ותנשא באיסור. זה נראה ברור בכוונת המחבר. אלא שלא מצאתי גילוי לזה בכל דברי הראשונים. וגם לא מצאתי סברא מרווחת לחלק בזה וצ"ע:

סמ"ה אל תתנהו אלא בעלי' כו' או אל תתנהו אלא בימין שי' הב"ש דדווקא בפירוש אל תתנהו כו' ובתו"ג. עליו דבהלכות עירובין מפורש דאפי' בסתם ערב לי בעלי' א"י לערוב בבית והנה הר"ן והרמ"ה בסנ"א גבי טול ממנה חפץ כ' דדווקא פירש בהדיא ואח"כ תן לה הגט. וע"כ שהוציאו זה מדקדוק לשון הש"ס שגי' שם והדר הב לה גיטא. א"כ ודאי דה"נ צריכין לדקדק לשון הש"ס דמפורש שהוא בלשון אל תתנהו דווקא. ואף דאנן קיי"ל שם כהרמב"ם דל"ד והדרי והי' לנו לומר כמו דס"ל דלאו בדווקא נקט והדר. ה"נ י"ל דל"ד אל תתנהו. וי"ל דבאמת התם בעירובין הוא הרמב"ם לשי'. וכוותי' קיי"ל [והרי הרשב"א בעבודת הקודש ש"ה סי"ז פסק באמת כר"י דבשל השליח אין קפידא בפירוש התו' ע"ש בגיטין ס"ה ובר"ן] מ"מ כאשר נדקדק בדברי הרמב"ם נראה דגם דעתו כן. דהרי העתיק דין זה ג"כ בלשון הש"ס אל תתנהו. ותיכף אח"ז הוביא הא דסמ"ח תנהו ביום פלוני כו' וחילק שם דאל תתנהו הוא חמור יותר דאינו נותן אלא באותו יום. וא"כ ודאי דהא דהכא הוא נמי דווקא באל תתנהו. ועוד נראה דגם שי' הרמב"ם בטול ממנה חפץ דהוה קפידא גם בסתמא. הנה ודאי דלפי הדין אינו קפידא מצד סדר הלשון. דהרי מבואר ברפ"ז דסנהדרין דכל מקום ששנו חכמים דרך מנין אין סדר. וכן בב"ב קל"ח תנו מאתים זוז לפלוני וג' מאות לפלוני אין אומרין כל הקודם בשטר קודם כו'. אלא דע"כ סברתו דהכא הקפידא מצד הענין בעצמו דודאי רוצה שיטול את החפץ עברו תחילה. וא"כ גבי בית ועלי' ודאי מסתברא דמצד הענין אין קפידא. וההיא דעירובין שאני דהתם ודאי שייך קפידא במקום שיקנה העירוב וכן הרשב"א שפסק שם דבשל השליח אין קפידא. מ"מ פסק. דבזה שרוצה שקנית העירוב תהי' במקום זה דווקא יש קפידא וא"כ ודאי י"ל דהכא דעל מקום שיגרש את האשה בבית או בעלי' בכה"ג לא שייך קפידא אם לא שפירש בהדיא אלא בבית. ואף דלשי' הרמב"ם גם בגרוגרות ותמרים אמרינן דקפיד ואפי' בשל שליח ע"כ יש לחלק וער"ן:

סמ"ח תנהו לה ביום פלוני ונתן לה בתוך הזמן אינו גט. אל תתנהו אלא ביום פלוני אפי' נתן לאחריו אינו גט. הה"מ כ' שהוא תוספתא ולא זכיתי למצואה. ולכאו' נראה לדקדק מקידושין ס"ב גבי הזאת ג' וז'. דאמרינן שם דהו"א ז' למעוטי שישי דקממעט ימי טהרה. אבל שמיני שפיר דמי. וכן בשבת קל"ב גבי מילה הו"א שמיני למעוטי שביעי. אבל תשיעי זמני' ע"ש. הרי דכל שאמר לעשות ופי' זמן אמרינן דאינו אלא שלא להקדים. וה"נ כאן בסתם אמרינן דאינו אלא שלא להקדים. ואע"ג דקיי"ל בנדרים דלא אזלינן בתר לשון תורה. וכן בתנאים שבין אדם לחבירו דינן כנדרים כדמשמע בנדרים ס"ג גבי אדר ובכ"ד. מ"מ הא כל מקום שאין מבורר לשון ב"א בודאי הולכין אחר לשון תורה. וע' בספרי על יו"ד סרי"ז שהארכתי בזה. וגם אין לומר דשליח צריך לדקדק טפי דהא ברפ"ז דנדרים אמרינן דלר"ע דאית לי' דמידי דמימלך עליו שליח בר מיני' הוא. הול"ל דמיתקרי נמי עשה שליח שליחותו. ולבסוף מסיק דהא מ"מ הי' צריך לאימלוכי בי' וע"ש משום דלר"ע ג"כ אינו אלא ספיקא ומשו"ה ודאי צריך לאימלוכי אבל אי הוה משמעות ברור לזה. ודאי דגם השליח הי' רשאי לעשות כפי המשמעות ואין כאן שינוי. וא"כ כיון דמסתמא אינו משמע אלא שלא יקדים. אבל לאחר אין קפידא. גם השליח יכול לאחר. אם לא שאמר אל תתנהו אלא ביום פלוני זה הוה יתר דדווקא יום זה:

סקס"ד תי' בתו' דאמר לש"ק שלה הוי שליח להולכה. עד דמטית התם. והתם שוי ש"ה אחר וקבל ממנו נ"מ למ"ש ברס"ז. כוונתו פשוט דכיון דע"כ נעשה ש"ה מהבעל וא"כ ע"כ א"א לו להיות עוד שליח קבלה שלה. דהא לא חזרה שליחות אצל הבעל. וע"כ היינו טעמא הכא דכיון דהאשה אומרת כן תחילה. ע"כ שכוונתה דלאחר שיתן הגט להאחר ויחזר משליחות הבעל יהי' שליח קבלה וא"כ שליחות הבעל קודם וא"כ למ"ד ברס"ז דאין אשה עושה שליח לקבל גט מיד שליח בעלה ל"מ גם הכא דאע"ג דלטעמא דמשום בזיון דבעל ליכא הכא כיון שהוא מתרצה אבל להטעם דמשום גזירה דחצירה הבא לאחר מכאן איכא הכא ואע"ג דהכא הוא עשתה אותו מקודם וליכא בכה"ג משום חצירה הבא לאחר מכאן. אבל כיון דע"כ אינו חל שליחות קבלה שלה עד אח"כ שבשעה שהוא שליח הבעל א"א להיות שליחה הוה ודאי כעשתה אח"כ ואיכא בזה גזירה דחצירה הבא לאחר מכאן והוא ברור. והתו"ג כ' דלא ידע כוונתו ולשי' הולך בסוס"י ק"מ וכבר השגתי עליו שם:

שם סוף סקס"ה אבל כאן אינו יכול לשלוח ביד אחר אפי' באונס. (לשי' רש"י לכתחי') א"כ י"ל נתינת רשות היינו באונס. ומיהו בתשו' ריב"ש לא משמע כן ולענ"ד הנכון כהריב"ש דבשלמא בלא אונס דיש קפידא בדיעבד דהזה שינוי בדעת המשלח והגט בטל. וכן מוכת מדברי התו' והר"ן שהקשו ע"ז מקרא ע"ש ומשו"ה צריך שטר הרשאה כדי לברר הכשירו אבל לענין אונם דליכא כאן אלא חששא דלכתחילה למ"ל שטר יאמר לו בע"פ דרשאי ואינו מקפיד ע"ז ולא חיישינן להכחשה כיון דאין בו פסול וע"כ דה"נ הוא אפי' בלא אונס וגם בלא זה נראה לענ"ד דלא הוצרכו כלל להך הוכחה דאם באונס בל"ה רשאי אלא לרווחא דמילתא. אבל באמת גם בלא זה למ"ל לומר דמה שמרשהו לעשות שליח אחר הוא דווקא באונס כיון דאמר לו בסתם דרשאי בכך היכי ניקום ונימא דבאונס קאמר ולדינא אין צריך כלל להוכחה זו. וא"כ אף שכאן אין הוכחה זו ג"כ דינא הכי. ועוד דכיון דבכל הרשאות כוונתו אפי' בלא אונס. גם בזאת בודאי ג"כ כוונתו כבכל הרשאות וכ"ז ברור:

שם סקע"ו נראה דהרי"ף והרמב"ם ס"ל דלר"ה אפי' בעיר אחרת נאמן הבעל דהא פסקו דלא כר"ה מהא דפריך ולהימני' לשליח ואי איתא דילמא בעיר אחרת הוה. כ"כ בב"י שאינו מוכרח. אבל לכאו' הוא תמוה דהיכי אפשר לומר כן כלל דא"כ תיקשי קושי' התו' והרשב"א דא"כ מה הועילו חכמים מה שתקנה בפ"נ דהבעל יאמר לפקדון ולא באר הב"ש שום תי' על קושי' זו והנראה בשי' הב"ש דס"ל בשי' הרי"ף ור"מ דס"ל כמש"כ התו' בריש מכילתא ד"ג ד"ה חד בפירוש קושי' הש"ס חד אתי בעל ומערער ופסיל לי' דהיינו כמש"כ ר"י מתחילה דהוה פסול גמור משום לעז. [והתו' נסתפקו בס"ד דהש"ס ומשו"ה לא אייתי ראי' מד"ו אי עבדת אהנת. ובדכ"ג בחו"ל אי אתי בעל מערער לא משגחינן בי' ע"ש. אבל בחידושי הרשב"א נסתפק גם במסקנא והוביא מירושלמי צ"ע שלא הוביא הש"ס בדכ"ג ע"ש] ומשני כיון דאמר מר בפני כמה נותנה לה בפני ג' מעיקרא מידק דייק ולא אתי לאורע. והיינו דסמכינן בתחילה שידקדק שלא יהי' ערעור. וכיון דמסכינן ע"ז בתחילה תו אפי' אתי בעל ומערער לא משגחינן בי'. וא"כ נראה דכ"ז שייך כשכבר אמר בפ"נ