חבל יוסף (חוקי העזרה) לט

ס"ז כ' די"ל דדווקא גמר הדבר צריך עדים אבל שליחות בעלמא לא אלא שהשיג ע"ז מט"א דא"כ שליח קבלה נמי ובהדיא תנן גבי גיטין דאשה שאמרה התקבל לי גיטי דצריכה שני עדים. ולענ"ד יש סעד לדברי הרמב"ם לחלק בין שליחות הולכה לקבלה דהרי ברפ"ב דקדושין יליף שליחות האיש מחד קרא ושליחות האשה מקרא אחרינא ע"ש. ובמסקנא ילפינן שליחות כל התורה במה"צ דגירושין וקדשים. וא"כ למה צריך קרא לשליחות האשה הא בכל התורה אשה בכלל איש. וכי היכי דכולהו שליחות יליף מגירושין וקדשים. שליחות קבלה דאשה נמי נילף מנייהו. וע"כ דשליחות קבלה דאשה אלים טפי. ולא הוה גמרינן משליחות הולכה דאיש ובעי קרא אחרינא. ובכהת"י ילפינן באמת משליחות קבלה דאשה ותרומה. ואי לא הוה כתיב אלא חד ושילחה לא הוה מוקמינן לי' אלא באיש דמסתבר טפי ולא בדאשה. כ"נ לכאו' על דרך החידוד. אבל באמת נראה דשליחות הולכה דגירושין ודאי הוה ג"כ עיקר הדבר כמו הקבלה. דבשלמא בקידושין דאי"צ אלא גילוי הדעת הבעל דרוצה בכך. זה ודאי מהני. דאפי' לא ג"ד כ"א אל האשה שתקח היא עצמה מכספו לקידושין מהנה וה"ה ל"ג מה ששליח נותן לה. ובודאי מהני וע"ש ברא"ש. וא"כ עיקר הקדושין קבלת האשה. אבל בגט בעי דווקא כתיבה לשמה ואין כתיבה לשמה אלא בציוי הבעל עסק"כ. וכן נתינה בעי דווקא מכח הבעל או בשלוחו א"כ השליחות ודאי הוה עיקר. ובזה יתיישב מה שנתקשה הב"ש בסי"ב דכ' הרמב"ם דנתן לשליח גט בלא עדים. ובלא עידי חתימה. דאפי' הבעל מודה אינו אלא ספק מגורשת. דהא בקידושין סגי בהודאת הבעל דהוה קדושין גמורין אבל פשוט כמש"כ דבגירושין לא שייך לומר דהשליחות לא הוה דבר שבערוה דהרי שליחות הבעל עיקר הגט דלא סגי כאן ג"ד בעלמא אלא נתינה מכחו. ולזה ודאי בעי דווקא עדים. והא דאי"צ עדים כשנתן לשליח גט בעידי חתימה. זה פשוט להרמב"ם בפשי' דהא ס"ל דאפי' באשה עצמה כשנתן לה גט בלא עידי מסירה ואם יש עליו עידי חתימה כשר כמבואר בסקל"ג וכ"ש מה שנותן לשליח דהוה ע"ח כע"מ:

ב"ש סקט"ו ומיהו נראה דהרא"ש ור"י ס"ל דאפי' בעיר אחת אין הבעל יכול להכחיש דהא נאמן לומר בפ"נ כו' לענ"ד זה א"א כלל דהא מבואר בהדיא בריש מכילתא דנאמנות דבפני נכתב אינו אלא משום עגונא ולא שייך בעיר אחת כלל וכ"כ התו' והרשב"א וכל הפו':

סט"ו אבל אם אמר פטרוה כו' לא אמר כלום בש"ס אר"נ דפיטרוה דבריו קיימין. ואמר בש"ס דר"נ בבלאה היא ודייק בין פטרוה ביוד כו' ותמה הר"ן דלא הביאו זה הרי"ף והרמב"ם דהא אנן להא מילתא בבלאי אנן. והנה הב"י כ' דמשו"ה לא הוביאו משום דאין אנו מספרין בלשון ארמי ולא הביא דברי הר"ן. ולכאו' דבריו ברורין וכה"ג כ' הר"ן בעצמו בנדרים נ"ה גבי נודר מן התירוש דתניא בתוספתא דאסור במיני מתיקה ומותר ביין. דזה דווקא לדידהו שהי' מספרין בלה"ק אבל לדידן הולכין אחר לשון תורה ולכאו' דה"נ דכוותה. והנראה לי ע"פ דברי הרא"ש בפרק המגרש גבי ולורכי לוי"ו דתרוכין ושבוקין ולא חשוב וי"ו דפטורין וכ' משום דכותבין פיטורין ביו"ד כדאמר בש"ס לעיל גבי פיטרוה דלגט צ"ל פיטרוה ומשו"ה אי"צ לורכי' לוי"ו דפיטורין משום דפיטורין בג' יודין אין לו משמעו' כלום וא"כ כיון דגם אנו רגילין לכתוב פיטורין ואין מאריכין את הוי"ו כמו שהוא בסה"ג שלו א"כ הרי רגילין גם אנו בזה כבני בבל. וזהו לשון הר"ן דהא אנו להא מילתא בבלאי אנן והב"י כ' שפיר לפ"מ שכ' בסקכ"ו בשם הסמ"ג ור"י דהעיקר לכתוב בלא יו"ד וכן אנו נוהגין:

שם עשו לה כדת כו' לא אמר כלום כ' הב"ש דמרש"י ור"ן משמע דגם בהנהו י"ל דלשון גט הוי והוה ספק מגורשת. ולענ"ד הוא תמוה דבהדיא תנן דלא אמר כלום אבל לדעתי פשוט דכל שאינו מוכיח כלל למה כוונתו איני כלום וכדפריך בריש קידושין גבי אהא ה"ז נזיר ודילמא אהא בתענית קאמר וכה"ג בכ"ד והני בעיא דבש"ס היינו שאנו מסתפקין לדינא דדילמא משמע יותר לשון גירושין. אבל בהני דאין שום הוכחה פשוט דאינו כלום. ואע"ג דבסקכ"ה סי"ז גבי הי' בו משמעות שני ענינים כו' כ' ה"ז גט פסול ולא בטל מיושב זה ע"פ דברי הב"ש ריסקל"ו:

סי"ח ספק אם מעצמו נפל אם לאלתר נפל ה"ז גט. ואם לא נפל לאלתר כו' ובספק אם נפל לאלתר הדיוקים סותרין מרישא לסיפא וערא"ש מה שהוביא בשם הירושלמי וצ"ע:

סכ"ז על שטר שליחות קבלה כו' בתו"ג תמה דהא בעי דעת שני הצדדים כמו בשטר קידושין ובל"ה אינו שטר כלל והוא מפיהם ולא מפי כתבם. ואני תמה על תמיהתו דפשוט דדווקא מה שנוגע להשני צריך גם דעתו אבל שטר קבלה לגט דאינו נוגע כלל להבעל דמאי איכפת לו בשטר שליחות קבלה שהוא עושית אם לא ירצה לא יתן מה לנו כלל לדעתו וע' תו' ב"ב ד"מ גבי מחאה:

סל"א וי"א דאם העבד נעשה שליח להולכה כו' נראה לי בהסבר שי' הסוברים דנעשה שליח להולכה. דבאמת על הריצוי לתן הגט. ודאי סגי גם בשליחות העבד. דהא לא בעי אלא ג"ד. ואי"צ שליחות כלל. אלא דבעי נתינה מכחו וטלי גיטך מעג"ק ל"מ. ובזה צריך שליחות. וי"ל דעבד כיון שאינו בתורת גיטין אינו נעשה שליח כמו בקבלה אבל הרי מבואר בסקל"ו ס"ה דנתינה אי"צ דווקא לגירושין דאפי' א"ל בשעת נתינה כינסי ש"ח. ואח"כ א"ל הי גיטך מהני. וא"כ בשלמא להתגרש בקבלתו א"א כיון דאינו בתורת גיטין. אבל ההולכה דווקא חש"ו ועו"ג דאינו בשליחות כלל לשום נתינה בעולם. אבל עבד הרי בכל התורה הוא נעשה שליח כמו בשחי' הפסח ובכ"ד. אלא דלענין גיטין לא נעשה שליח דאינו בתורת גיטין. אבל ה"ה נעשה שליח לנתינה מכחו והרי מהנה נתינה אפי' לשם ש"ח וכה"ג. ואח"כ על הרצוי דלגירושין בזה ודאי מהני דלא בעי לזה שליחות וסגי בג"ד בעלמא. וא"כ בודאי מהנה הולכה אפי' ע"י עבד. ונראה לי סעד גדול לזה מר"פ התקבל דאמרינן איש לקבלה ואשה להולכה מאי ופשיט דאיש מהנה לקבלה. והדר בעי אשה להולכה מאי. ומאיש לקבלה ליכא למילף דכן איש מקבל גט לבתו קטנה. ופשיט מהא דהנשים שאינן נאמנין לומר מת בעלי נאמנין להביא גיטה. וע"ש בתו' דבעיא דכיון דלא שייך איש בקבלה ואשה בהולכה הוה כאינו מתורת זה ולא נעשה שליח. וא"כ לפי הפשי' בשלמא איש לקבלה א"ש. דהרי איש ישנו בתורת קבלה לקבל גט לבתו קטנה אבל הרי אשה אינה כלל בתורת הולכה ולמה נעשית שליח להולכה. וע"כ כמש"כ דלהולכה לא איכפת לן דהרי אי"צ אלא בתורת נתינה כנ"ל וה"ה עבד:

סל"ו הולך גט זה לאשתי וא"ל איני מכירה כו' ואם נתן הראשון כו' בש"ס פליגי בזה ועב"ש דכ' אין להקשות לשי' הרי"ף דפי' בבעיא דריש התקבל כתבו ותנו לשליח. דהיינו אם יכולין למסור בעצמם. דהא הכא הוה בזה פלוגתא די"ל דכיון דא"ל בפירוש שאינו מכירה שאני ע"כ. ולאידך גיסא למ"ד דיכול פשי' דל"ק דהא הכא א"ל מעיקרא בפירוש שיתן בעצמו. אבל באמר מעיקרא תנו לשליח אפשר דהוה קפידא. וכה"ג בע"ז (ט"ז) גבי שור של פטם תיבעי לריב"ב תיבעי לרבנן וכה"ג בכ"ד. ובתו"ג נדחה דא"כ הוה סברות הפוכות וע"ש מה שחידש (ולא הועיל דאכתי הוה סברות הפוכות) אבל באמת אין צורך בזה דכן דרך הש"ס בכמה מקומות:

סל"ז לא תתנהו לה עד ל"י כו' וי"א שלא ימסור מיד לשליח שני כ"כ הטור בשם הרמ"ה ועב"י שכ' שאפשר שיצא לו זה מלשון הש"ס. ולבתר תלתין יומא כו' ולכאו'