חבל יוסף (חוקי העזרה) ד

ר"א ורבינא ח"א דווקא בעדים וח"א אפילו קרוב או אשה יפסק הש"ס והלכתא דאפי' קרוב ואשה. ואי יכול לחזור בו א"כ אין נאמנותו אלא קולא. וא"כ קשה למ"ל למפסק הכא הלכתא. הא קיי"ל בכ"ד דכל היכי דפליגי ר"א ורבינא הלכה כרבינא לקולא. וכה"ג דקדקו התו' בחולין מ"ו ד"ה והלכתא ע"ש. וע"כ דה"ק דהוה עדות גמורה. וא"י לחזור בו. ופשוט דהוה נמי חומרא ודו"ק:

וע' ב"ש ש"כ דאפי' נוגע נאמן וראי' מהא דנאמן כהן ישראל נתן לו בכור זה במומו. משום דעבידא לגלוי. ולא הבנתי דהתם הרי הכהן הוא הבע"ד. ואפ"ה המנוהו. והכא הרי ע"פ עצמו ודאי אי"נ. וע"כ שצריך לחלק ביניהן או דהא עבידא לגלוי דהני תרתי ל"ד אהדדי. או דהתם הוה חששא דרבנן בעלמא וא"כ אין כאן ראי' גם לנוגע וצ"ע:

ס"ד לכתחילה יאמר לסופר בפני עדים. וכ"ה לקמן סקל"א ס"ז וע"ש דגם הסופר צריך שיאמר לפני עדים שכותב לשמה. וכ"ז לחומרא בגיטין אבל מדינא כל שבידו נאמן בכל התורה. ול"מ הבעל שגם עכשיו בידו לגרשה כמו בעל שאמר גירשתי את אשתי. אלא אפי' הסופר כיון שבידו לכתב לשמה נאמן, ואפילו בדבר שבערווה. וראיה מריש מכילתן גבי רוב בקיאין הן ואפי' לר"מ דחייש למעוטא סתם ספרא דדיינא גמירי. הרי אע"ג דאין ראי' מהעדים סמכינן אנאמנות הסופר דאיהו גמירי. הרי דלא שייך בזה אין דבר שבערווה פחות משנים:

שם בהגה. עבר וגירשה ע"י אומר אמרו הוה ספק מגורשת. כ"נ דעת רוב ראשונים. והרא"ש אף שכאן בסו"פ התקבל הוביא דברי הרי"ף וכמש"כ הטור דדעתו כהרי"ף. בפרק המגרש גבי ח"ס ועד העתיק דברי ר"י בארוכה דהוה ספיקא. ובפ"י דקדק דהא האי דינא דאומר אמרו. ודינא דחרש שכתב. בכ"י (דס"ח) תרווי' מהך בריי' דעד שישמעו קולו. ומ"ש דהכא פסקו דהוא ספיקא. ובחרש כ' דהוא גט בטל. וכעין זה דקדק גם הב"ש בסק"ח ע"ש. ולענ"ד לאו משום הבריי' פסקי הפו' כן דהא תרויי' פלוגתא דתנאי נינהו. והא מסקינן הכא דמודה שמואל דרבי יוסי פסיל. אפי' באומר אמרו. אלא דאיהו לא פסיק כוותי' בהא וכן בהא דחרש מסקינן דהוא פלוגתא דרשב"ג ורבנן. אלא דמלשון הש"ס דאמר לאפוקי ממ"ד מודה ר"י באומר אמרו. ולאפוקי מדרב כהנא וא"כ בדר"כ לא אמר לאפוקי מדרשב"ג משמע דדר"כ גופי' מפיק מהלכתא. אבל באומר אמרו לא אמר אלא לאפוקי ממ"ד מודה ר"י וכו' ולא מדשמואל. והי' מקום לפסוק כשמואל אלא דכ' הרא"ש בפרק המגרש דדעת ר"ח מדמתרץ ר"א כר"י ש"מ הלכתא הכי וראוי לומר דהוה ספק ע"ש. ולענין מינה שליח מפ"ע ע' לשון הר"ן שהוביא דעת הרמב"ן והרא"ה. וכ' ע"ז וקושי' דידי' לא קשה לי כו' דהרא"ה הקשה על הרמב"ן שכ' דאפי' מינה בעצמו ל"מ דלא מיקרי לשמה. א"כ אין ראי' דמילי לא מימסרי לשליח. וכ' דזה לא קשה. דאי הוה מימסר לשליח בודאי הוה לן למימר דמיקרי ג"כ לשמה. דשומע מפי השליח הוה כשמוע מפיו. אלא דמ"מ מסכים לדעת הרא"ה מסברתו. דבכה"ג לא חשיב כלל דהוא נמסר לשליח. ושפיר מהנה. וישב קושי' הרמב"ן דבכה"ג לא נפיק מיני' חורבא. דבכה"ג בודאי לא ישנו דעת הבעלים, כיון דהוא פירש בשמו (ומש"ד שם מואתם חתמו לדבריו ל"ק דבכה"ג סברי דאינו קפידא ע"ש) וקושי' הרמב"ן מהא דעד שישמעו קולי לא חשו לזה. ונראה דכונתם דכמו דקולו ל"ד. דהא הרכנה ודאי מהני כדתנן במתני' אלא דהרכנה הוה כקולו. ה"נ ודאי דישמעו ל"ד. אלא דהכוונה דהציוי יהי' מפיו להם. ובזה נדחה מש"כ הב"י דהרא"ש שכ' עד שישמעו דיבור פיו ס"ל כהרמב"ן. דהא אין זה אלא לשון הש"ס וכמו שמתפרש לשון הש"ס מתפרש לשון הרא"ש אבל הרי הרא"ש כ' בסי"ט לחלק דדוקא בכתיבת הגט לא מהנה אומר אמרו. אבל באשה בקבלה מהני. ובודאי אינו חולק על שי' רוב הראשונים דגם שליח לקבלה הוה מילי אלא ע"כ דס"ל דאומר אמרו הוה כממנה מפיו. דדווקא מדעתיכם או סתם לסופר הוה מילי. ובמפרש בפירוש שפלוני יקבל. הרי ממנהו מפיו. ומשו"ה מהני. וע"כ הא דל"מ זה בכתיבה. משום דלא הוה לשמה כשי' הרמב"ן וא"כ אפי' מנוהו הוא עצמו מפיו ל"מ ג"כ וז"ב. ולזה כיון גם הטור בסקמ"א בהשגתי על הרמ"ה שם:

ס"ה כתב בכת"י כו' בתו"ג דעתו דאם כותב בפניהם גופא ל"ג מהרכנה ולכאורה אינו מוכרח דההרכנה גופא הוא מורה על הדבר כדיבור ממש. אבל מה שכותב לפניו אין גוף מעשה הכתיבה עצמה הוראה על הדבר. אלא הבנת הכתב ומאי נ"מ בין בפניו או לא בפניו:

עב"י מש"כ דבחרש לא שייך הרכנה. ודקדקו עליו דבתו' כ' דל"מ הרכנה משמע דשייך. ופשוט דכוונת הב"י היינו כלשון המתני' בשם א"ל נכתוב גט לאשתך כו'. בזה לא שייך כיון דאינו שומע ולא שייך אלא ברמיזה או כ' לו:

ח"מ סקט"ז אם כתבו ב' הגט פסול דכ' דקרא לשון יחיד. בתו"ג הקשה ע"ז. דהא לר"מ וכתב היינו וחתם. וע"כ בעי ב' עדים. ומשום הא לא אריא דעדות דאינה מתקיימת אלא בב' קרי לה קרא בכ"ד בלשון יחיד כדקיי"ל כל מקום שנאמר עד הרי כאן שנים. אבל זה קשה לי דל"מ בכתבו שנים בזה א"ז דודאי אין כאן מיעוט דהא וכתב קיי"ל דקאי על הבעל. והשליח מכוחו והיא כמותו. ושפיר הוה וכתב דהא זה חשוב ככתבו הבעל בעצמו. אלא אפי' בכתבו שנים בב"א ממש אינו נראה פסול בזה. ותדע דלפ"ד גם בנתנו שנים בב"א ג"כ פסול דהא ה"נ כתיב ונתן לשון יחיד וגם הרי הוכחתי על הכתיבה (מדלא בעינן בא מר כולכם כתובו שיכתבו כולם) ה"נ יל"ד גם על הנתינה דתני התם כולכם הוליכו (דהיינו הנתינה דעל ההולכה גופא אי"צ שליחות) אחד מוליך ע"י כולם ולא בעינן שיתנוהו כולם בב"א ולפ"ד ה"נ ש"מ דבנתנו שנים הוא פסול. ולא משמע כן בכ"ד. אלא דהכא הכל נקרא על שם הבעל הנותן והוא אחד. ועוד דבכ"ד בש"ס וגבי שנים שעשאוה בעי מעוט לב' ובלא מיעוטא דקרא הוה אמרינן דאפי' בשנים מהני. והמעיין היטב בלשון הח"מ יראה שט"ס יש בדבריו ומש"כ ואם כתבוהו ב' עד סוף הס"ק צ"ל מקודם אחר תיבות ומ"מ יש לדחות. ומש"כ דסתמא דמילתא לא כיון רק לסופר א' כנהוג העולם הוא דחי' לההוכחה מכולכם דלעולם כשר אף בב'. והא דלא בעי בכולכם. שיכתובו כולם הוא משום דמסתמא דמילתא דלא כיון אלא לדרך העולם והאחרונים לא דקדקו בדבריו:

ס"ח אמר לעשרה כתבו וחתמו כו' עב"י דכ' דמשמעות דברי הטור דבלא וחתמו אין חותמין ומתני' דקתני כולכם כתבו אחד כותב וכולן חותמין לישנא קטיעא הוא וצ"ל כתבו וחתמו והב"ש כ' ע"ז דהוא דחוק. ועוד דהא מספקא לן בש"ס אי כתבו הוה כת"י או כתב הגט. ולולי ד"ק דברי הב"י מוכרחין בש"ס דהא במתני' תני א' כותב וכולן חותמין ובבריי' בגמרא תני כולכם כתבו א' כותב במעמד כולן. ומתני' לא תני הא דצריך לכתוב במעמד כולן. ובריי' לא תני הא דכולן חותמין. והש"ס לא פריך לה כלל אלא דבריי' בכתבו לחוד ע"כ דהיינו במעמד כולן. ומתני' בכתבו וחתמו אמרינן דאין הקפידא אלא על החתימה שיחתומו כולם. ובדשמואל דמספקא לי' אי כתבו כת"י או כתב הגט פשוט דהתם בכתבו ותני ובודאי כוונתו על גט כשר בחתימה כתקנת חז"ל. אלא דמיבע"ל אי מקפיד גם על כתיבת הגט גופא שיכתבו הם עצמם דוקא ולא שייך כלל לדמתני'. ונראה דהב"י גורס במתני' אמר לעשרה כתבו גט כו' כמו בסיפא וכמו שהוא בהעתקתי. וכ"נ לכאו'