חבל יוסף (חוקי העזרה) ג

ההקדש על פמש"פ, וכי אם יתן אדם לחבירו לידו פמש"פ אינו קינה. וה"נ אמירה לגבוה כמסירה להדיוט. והנראה בהסבר הדבר. דבאמת גם בהקנאה לחבירו אם מקנה לו דבר שהוא פחות מש"פ בקנין ממש כל שאינו מוסרו לידו הרי אפי' אם נאמר דהוא ניקנה מ"מ כיון דהוא פחמש"פ, לא עדיף מהי' של הקונה מעולם דקיי"ל דאין גזל והשבה מפמש"פ ויכול זה לעכבו תח"י א"כ אפי' נתן זה מעות עבור דבר זה ע"כ אין המעות שנותן קונה לו הדבר הזה כלל אלא א"כ מוסר אותו לידו של הלוקח ממש. וה"נ בהקדש כיון דקיי"ל דאין הקדש בזה כדין הדיוט דאין מעילה בפמש"פ. ולהקדש לא שייך מסירה ליד ההקדש דאין יד להקדש. אלא מה שישראל מקדישין בפיהם. א"כ אינו חל ההקדש דאמירה זו לא עדיף מקנין גמור דהדיוט שלא חל ע"ז קנין כ"ז שהוא ביד הבעלים. ה"נ אינו הקדש. וא"כ לק"מ מה שהקשו התו' דליחשוב לי' גבי חמש פרוטות. דהא לפ"ד כל הטעם הוא לפי שאין מעילה בפמש"פ. והא כבר חשיב לי' התם במתניתין וא"ש. וא"כ ה"נ בא"ה משו"ה אינו מכור ומוקדש. דכיון דהוא אסור בהנאה אין בו ש"פ. ולא חל המכר וההקדש כנ"ל. מיהו כ"ז בקנין דעלמא שאינו מוסר גוף הדבר לידו ממש ואין זה יכול להוציא מידו כנ"ל אבל בנותן לידו של חבירו ממש ודאי הוא נקנה לו אפי' הוא פחות מש"פ. וה"נ באיסור הנאה. ומשו"ה שפיר גבי גט דבעו מסירה לידה דווקא או לרשותה או לשלוחה ודאי מהני אפי' אין בו ש"פ אי אסור בהנאה וער"ן גבי האשה כותבת גיטה אע"ג דע"כ היא צריכה להקנותו תחילה להבעל לא הוה מה שמחוסר קנין כמו שמחוסר מעשה דפסיל. דזה אינו מעשה בגוף הדבר עצמו ע"ש. ובתורת ג' כ' ליישב כיון דאפשר להיות ע"י שליח קבלה. דהוה הגירושין והקנאה כאחת לא חשיב מחוסר מעשה ע"ש. אבל דברי הראשונים מוכרחים דהא לענין מחוסר תלישה גופה כ' סברתו של התו"ג בתו' והר"ן גופי גבי כתבו על עלה של עציץ נקוב דס"ל לאביי דכשר דשקיל כולי' ויהיב לה. ורבא פסיל משום גזירה דשמא מקטום את העלה, והוה מחוסר תלישה. והנה שי' התו' והר"ן דאפי' יהיב לה כל העציץ צריך ליתן לה דווקא בפסיקת היניקה. דאי ל"ה אין גט במחובר. ובארו דהפסיקה לא הוה מחוסר מעשה כיון דבדרך נתינתה הוא נתלש אינו ניכר מעשה בפ"ע ע"ש. ולפי"ז מוכרח ע"כ דאע"ג דאפשר בלא מעשה בפ"ע וכשעושה כן כאחת ה"ה פשר. מ"מ אם הוא עושה אותה במעשה בפ"ע ה"ה פסיל. דהרי אם הוא תולש עם הנתינה ה"ה כשר. ואפ"ה אם קטם את העלה בפ"ע הוא פסול מדאו' דכיון דעשה במעשה בפ"ע מיקרי מחוסר מעשה. וא"כ גם גבי קנין אף דאפשר כאחת כדברי התו"ג מ"מ אם הי' עושה מעשה הקנאה בפ"ע שפיר הוה מחוסר מעשה. וא"כ הו"ל לאשמעינן גבי האשה כותבת גיטה דצריך דווקא ע"י שליח קבלה שיבואו כא' ולא שיקנה בפ"ע. וע"כ הוצרך הר"ן לחדש דהקנאה דאין החסרון בגוף הגט לא חשיב מחוסר מעשה. וכן יש להוכיח מהא דחמשה שכ' ג"א דכלל כשר בסי' ק"ל וינתן לכ"א ולפי דברי התו' גבי בין שי' לשי' מהו דכל שנשאר לו זכות חשיב מחוסר מעשה אלא שכ' דבשביל שאינו אלא מעט ל"ח ע"ש ובודאי אין חילוק אי נשאר להבעל או לאחר וא"כ בהני ה' ע"כ דכ"א כשמגרש מקנין לו כל הגיטין כולן דאי ל"ה הוי מחוסר מעשה. וא"כ קנות המגרש השני ע"כ אחר הכתיבה ואפ"ה מחוסר קנין ל"ח מחוסר מעשה כדברי הר"ן. ולכאורה קשה על זה מר"פ כה"ג דממעט הקדש מכה"ג דדוקא מי שאינו מחוסר אלא גזיזה ונתינה יצאה הקדש דמחוסר פדי' ע"ש הרי דמחוסר הקנאה חשוב מחוסר מעשה ולק"מ דדוקא גבי גט דקיי"ל בד"כ דונתן דכתיב גבי גט היינו נתינת הגט ולא נתינת ממון אלא דבעינן שיהי' משלו אבל בכה"ג דכל הנתינה היא מחמת מתנה לכהן וכ"ז שאין לו לעצמו לא שייך לחייבו. א"כ ע"כ הרי כאן ההקנאה היא חסרון בגוף הדבר. וכן בר"פ כה"ב גב קדשי בה"ב אין חייבין בכסוי הדם דכתיב ושפך וכסה ולא שמחוסר פדי' כיון דכ"ז שלא פדאן אין עליהם חיוב בודאי ה"ז חסרון בגוף הדבר:

ב"ש סק"ב. בביאור שי' הרמ"ה והרמב"ן. הנה מש"כ דלשי' הרמ"ה כששליח אחר (ולא הסופר) מגרש פסול פשוט דהיינו בשהאחר לוקחו בלא דעת הסופר. אבל כשהסופר נותן לו להשליח. פשוט דל"ג מנתן הסופר ביד האשה. ומש"כ בסופר שכותב בחנם להרמב"ן פסול. היינו דהרמב"ן ודאי לא ס"ל סברת הרמ"ה. מדאייתי ראי' מהא דכתבו ותנו גט לאשתו. וע"כ דס"ל להרמב"ן דכיון דלא הוזכר שצריך שיכוונו להקנות להבעל. דבודאי הא בעי מיהו דעת מקנה או דעת קונה לקנין. אלא ע"כ דלא כהרמ"ה. אלא דאי"צ קנין אחר אלא דהוא נקנה לו במעות של הבעל או האשה. ודלא כהתו"ג שכ' דגם הרמב"ן מודה לסברת הרמ"ה. ולפ"ז צ"ל להרמב"ן דההיא דכתבו ותני דווקא כשהסופר לוקח שכר. ולכאו' בודאי הוא דחוק. ולכאו' הי' מקום לומר דכמו דכ' הרמב"ן והר"ן דאף אם הי' קלף להסופר מקודם. ואין הסופר יכול להקנות ע"י עצמו ומעות הא דקיי"ל דאינן קונות אפ"ה כ' שקונן מתק"ח. וא"כ י"ל דגם בכותב בחנם כיון דנתרצה לכתוב תקנו שיקנה. אלא דא"כ קשה הא דדייק מהאשה כותבת גיטה דידעה לאקנוי וגם בעיקר הבעיא בטס של זהב. למה לא יקנה בתק"ח. וע"כ דדוקא מעות של האשה תקנו לו משום תקנת עגונות. והקלף של הסופר כיון דד"ת מעות קינות סגי הכי בגט (ואפשר דלא שייך כלל גבי גט שמא נשרפו חיטך בעלי') אבל הקלף בחנם לא תקנו כלל. כ"נ בשי' הרמב"ן. ומ"מ צ"ע בההיא דמושלך בבור לומר דווקא בשכר. ואם הי' לי רשות לומר מה שלא אמרו רבותינו, הי' נראה דטס של זהב שאני כיון דאין דרך לכתוב על זהב מילתא דלא שכיחא לא תקנו חכמים. והא דפשיט שם מהאשה כותבת גיטה משום דמשמעות המשנה דהוא מדינא דהא מסיק ע"ז שאין קיום הגט אלא בחותמיו. אבל לבתר תקנה ודאי אי"צ כלל:

ס"ב בהגה. גזל גט כגון כתב לו סופר גט וגזלו ממנו ולא פרע לו כו' בט"ז השיג ע"ז דאין עליו חיוב אלא לשלם לו שכר פעולתו ונראה בכוונתו של הט"ז דאע"ג דודאי דגם גוף הגט אינו נקנה להבעל. מ"מ ס"ל בפשיטות דודאי אין על הגט שיוי פרוטה. וכן משמע בפשיטות בש"ס גבי יכילנא למיפסל כולהו גיטא כו' דלאו מידי יהיב לה כו'. וכיון דאין בו ש"פ קיי"ל דאין בו דין השבה ונקנה לו. ושפיר יכול לגרש בו ואפי' בקידושין נראה דגזל פרוטה משני שותפין וקידש בו אשה מקודשת וע' ש"מ ב"ק (דק"ה) מש"כ משם חלוקת הרא"ש והרשב"א בנתייקר ומבואר שם דמן הדין ה"ה של גזלן אלא די"ל דאדעתא דאתייקר לא מחיל והיינו כ"ז שהיא בעין ובהגהת אשרי לא הוביא רק דברי הרשב"א ע"ש ובחו"מ סשס"ז סמ"ע סק"ח ונ"מ גם בכאן מיהו י"ל כיון דכבר הקנה לאחר כו"ע מודו ואולי דגם הפי' כוונתם דיש בגט ש"פ לצור ע"פ צליחותו וצ"ע:

וגזל דיו דעת הב"ש דהוה ג"כ שינוי שאיני חוזר וקונה וכשר לגרש בו ויש לדון לדינא דאף דמבואר בהגוזל קמא דצבע בסימנים אפסידינהו דצפון עבורי מיעבר השבה לא עבדי מ"מ דיו דיכול למחות לתוך המים ודאי דכשיצרף לו עוד דיו יחזור ג"ז לדיו. והוה שינוי החוזר ול"ק. וא"י לגרש בו ובתו"ג כ' דכל שיש היזק הניכר מבואר בגיטין דהוה שינוי. ואין פירוש לדברים אלו דמה ענין זה לחוזר הא התם לא איירי בחוזר. ואולי כונת הב"ש דודאי דהרבה דיו יולך לאיבוד וזה הוה אינו חוזר. וא"כ קונה. ואף דמ"מ הנשאר ודאי אינו קונה. וכמו דיקלא ופסקא דלא הוה שינוי. ובודאי דאפי' נאבדה חתיכה א' לגמרי דאינו קונה את השאר. וה"נ דיו הזה הנשאר אינו קונה. מ"מ ע"פ רוב שיתמעט זה מש"פ דאינו מעכב וכנ"ל:

ס"ג ואפי' אשה וקרוב בתו"ג כ' דאפי' חזרו בהם אינו חוזר ומגיד. ונראה לי ראי' נכונה דהא ביבמות ל"ט פליגי