חבל יוסף (חוקי העזרה) לח

הוכחת התו' מדר"נ דפשיט מהא דקטנה שאמרה התקבל לי גיטי א"מ עד שיגיע לידה דהא נערה ה"ז גט. וס"ל בפשי' דביש לה אב איירי התם. וא"כ מוכרח דהא הגיע לידה מיהו מהני גם בקטנה ואפי' יש לה אב דבאמת לר"נ דס"ל דנערה יכולה לעשות שליח ולפי"ז ע"כ דקבלתה הוא העיקר י"ל דגם קטנה שפיר מהנה. אבל לפי מה דדחי הש"ס דבאין לה אב דווקא וגם נערה א"י לעשות שליח דהעיקר הוא קבלת האב. ואיהי אינה אלא מתורת שליחות ממנו. א"כ בקטנה ודאי ל"מ דאין שליחות לקטן ע"ש. לפי"ז הי' נראה בפשי' דאפי' מדעת אבי' א"י לקבל דהא לעולם אין קטן נעשה שליח. ומיהו בר"ן קידושין גבי אומר אדם לבתו הקטנה צאי וקבלי קדושין כ' שם דאע"ג דאין שליחות לקטן. מ"מ הוא מהני בזה משום דעיקר הזכי' הוא לעצמה ע"ש ולכאו' כ"ש דבגירושין עיקר הזכי' הוא לעצמה ולא שייך בזה אין שליחות לקטן. ושפיר מהנה אפי' בקטנה. ומיהו דווקא מדעת האב כמו בקידושין שם וכ"ה ברשב"א דיש לדמות לקידושין וצ"ע:

בתו"ג כ' גבי ספק קטנה דצריך ליתן תחילה ליד אבי' דאם יתן לידה קטן לא מצי להקנות. ואינו מובן דהא אינו מקנה לה אלא אם היא גדולה ואם היא קטנה אינו נותן לה כלל:

ב"ש סק"ז לדיעה קמייתא דגט שעורא בצרור וזורקו ולענין קידושין למיאון דווקא עונת הפעוטות. משום דבקידושין איכא קידושי כסף דבעי שמירה טפי כ"כ הר"ן. ואינו מדוקדק דמ"מ בשאר קידושין למה צריך דווקא כפעוטות אלא דבאמת דלעיקר חילוק הדין בזה אין צריך כלל לטעם הזה. דהחילוק פשוט דקידושין דבעינן דעתה דווקא ומדאוריי' בעי דווקא גדולה. גם לקידושין דרבנן בעי שיעור גדול. אבל בגט דלא בעי דעתה ומהני מדאו' בקטנה סגי בצרור וזורקו. אלא הר"ן כ' כן ליישב מה שהקשה דהא במתני' תני בהדיא בתרויי' בגיטין וקידושין חד שיעורא שיודעת לשמור קידושי' ולשמור גיטה. ולמה מחלקינן בינייהו. ותי' לשי' רש"י דגיטין הוה להקל בשל תורה בעי שיעור גדול. פי' דבאמת מספקא לי' לרבא שיעורא דיודעת והחמיר בגט דאו' להצריך שיעור גדול כפעוטות. ובקידושין למיאון החומרא להיפוך לאוסרה ביותר מקודם. ולשי' הרי"ף דהדין להיפוך. פירש דבקידושין איכא קידושי כסף דצריך שימור טפי. ופירוש דברי' רק לענין לשון יודעת לשמור. דשמירת כסף ודאי צריך שמירה מעולה וצריך דעת יותר ובזה ודאי הוה לישנא דיודעת לשמור קידושי' דווקא כפעוטות. אבל לענין עיקר הטעם הוא כמש"כ:

ס"ח בהגה ולכתחי' לא ימסור הבעל הגט ליד שליח עד שיברר שנעשה שליח קבלה בעדים. עב"ש דבודאי גם בדיעבד אסורה להנשא עד שיברר בעדים. אלא ה"ק דכיון דאסורה להנשא עד שיברר לכן לכתחי' אסור לבעל למסור לשליח עד שיברר קודם מסירתו שנעשה בעדים. והיינו כמבואר ביו"ד ס"ב דאסיר לתן למומר לשחוט בלא בדיקת סכין תחילה על סמך שיבדקנו אח"כ. דכיון דאם ישכח לבדוק יהי' אסיר חיישינן שמא ישכח וכה"ג בכ"ד שם. וה"נ חיישינן שמא תנשא בלא בירור ושמא לא נעשה באמת בעדים והוא איסור. ולענ"ד יש כאן חשש בפשי'. דהא אם ימסור השליח את הגט להאשה שוב בודאי תנשא בדיבורה לחוד. ולא תהא צריכה כלל עדים ע"ז דהא היא נאמנת שעשאתו שליח בעדים במגו דלדידי יהיב לי' בעל כמבואר בסנ"ו לענין שליח הולכה. וא"כ עכשיו ודאי אסור לו להבעל לכתחילה להאמין את השליח. דעכשיו אין הדין להאמינו לזה. ואח"כ יהי' לו נאמנות ע"כ:

ס"ט אבל אם הוא כשר מצטרף עם עד אחד כן הוכיח הטור מהא דהן הן שלוחיו והן הן עדיו. ובאמת קשה להבין טעם החולקין בזה ובב"ש בשם האחרונים נראה בטעם החולקין דס"ל דדווקא בשנים נעשין עדים ולא באחד ואין הבנה לסברא זו. ועוד דבהדיא כ' הרא"ש גופא ברפ"ב דלרבא אם יש אחד עם השליח שמסר לו הגט בפניו אי"צ קיום ע"ש. וכן סתם בזה המחבר בסי' הסמוך סי"ח ע"ש ובמשכ"ש. ובתו"ג נדחק דבשעת המסירה הוה כבע"ד ולאח"כ שפיר הוה עד. ואין הבנה גם לזה דא"כ הוא תחילתו בפסלות וצ"ע. ס"י אם הגט יוצא מיד שליח אי"צ עידי קבלה עב"ש שהאריך דבעיר אחת כ' בסנ"ה מחלוקת בזה, דיש פו' דהבעל נאמן להכחישו. ובסנ"ז מבואר דחיישינן שמא יכחיש וכ' דיש להוכיח שיש לחוש להכחשה משי' הרי"ף דמוכיח דקיי"ל כר"ח מדפריך וליהמני' לשליש. ולא ס"ל דחיית הרא"ש דהתם אין הבעל מכחיש. וע"כ משום דס"ל דלר"ה גם בסתם יש לחוש שמא יכחיש. וזה ודאי ליתא. דהא ע"כ אין ראי' לפסוק כר"ח מדאקשי' עליו ממתני' וע"כ דכוונת הרי"ף אהא דבעל אומר לגירושין ושלש או' לגירושין והיא אומרת נתן לי ואבד דפריך שם בסוגי' ולהמני' לשליש ע"ש. וא"כ שם הרי כבר הודה הבעל. ובודאי דנאמן בזה גם לר"ה. ואין שום הוכחה לפסוק כר"ח. וראי' הרי"ף באמת ע"כ צ"ע. וא"כ אין לנו שום הוכחה לחוש שמא יכחיש. ומסברא בודאי אי"צ לחוש כלל דכמו בעיר אחרת סמכינן על נאמנותו. ה"נ בעיר אחת כ"ז שאין הבעל מכחיש למה לנו למרע נאמנתו לחוש שמא יכחיש. ובאמת מדברי ה"ה והמחבר סנ"ז אינו מוכח כלל דחוששין לדינא לאוסרה. אלא שכ' דלשי' זו יש כאן חששא ולא הויא עדיין מגורשת גמורה כמש"כ בלשון הרמב"ם. וכן מוכח בהדיא דברי ה"ה ע"ש. אלא דיש לחוש בזה לומר דיש לחוש לכתחי' ללעז שמא יערער הבעל. ומ"מ הרי שי' הרמב"ם בסקמ"ב ובסקנ"ב דהיא נשאת ע"פ גט שאינו מקוים. וכשיערער אינה מגורשת ע"ש. וכן שי' רוב הגאונים בסקכ"ו סכ"ב בלא האריך הווי"ן דכ"ז שלא ערער תנשא. ואם יערער תצא ע"ש ומש"כ שם:

ועב"ש דהא עידי אמירה שעשתה אותו שליח צריך ומשמע אפי' האשה והשליח לפנינו דאיכא מגו דמסר לה מעיקרא והי' נאמנת בודאי מ"מ ל"מ. וראיתי בתו"ג בחידושיו להש"ס דכ' דהטעם דכמו דל"מ מגו להוציא ממון ה"נ להוציא מחזקת אשת איש. ונתלה בדברי הרשב"א בחידושי קידושין גבי מוחזק לן באחי דל"מ מה לי לשקר לאפוקי מחזקה ע"ש. ולענ"ד אני נבוך בזה דהתם משמעות כל הסוגא דהוא אומר בפירוש להיפך נגד החזקה. דהיינו שאומר שלא הי' אחין מעולם. אבל הכא אינו אלא נגד חזקה דמעיקרא ואין כאן חזקה המנגדת, וע"ש ברשב"א שהביא שם הא דהחזיקה היא מלחמה בעולם ולא נקט שם הרשב"א אלא משום חזקה דאמרה בדדמי. ולא הזכיר כלל משום חזקת א"א דמעיקרא וכן בגיטין כ"ז גבי מצאו בחפיסה כ' בתו' דהיינו בעצמו ומכירה ונאמן במגו דלא אבדתי. הרי דמהני מגו נגד חזקת א"א דמעיקרא. ומיהו בזה י"ל דבשעת המציאה של הגט אכתי אינו עוקר את החזקה. וכעין זה כ' התו' בחולין צ"ו דל"מ סימנים מובהקים להוציא מיד המוחזק. ואפ"ה מחזירים ש"ח בסימנים דבשעת המציאה אינו נגד החזקה. אמנם ביבמות קט"ז ד"ה באותה שעה הקשו התו' דלמ"ד דנאמנת לומר גרשתני אפי' שלא בפני בעלה. למה הוצרכו לתקן דמת בעלי נאמנת ת"ל דנאמנת במגו דגרשתני ע"ש. הרי בהדיא דס"ל דמהני מגו להוציא מחזקת א"א. ואע"ג די"ל דאינו צריך כלל למגו אלא דכיון דאינה מעיזה לומר גרשתני כ"ש דאינה מעיזה לומר מת. וכדמוכח בכתובות כ"ב דמת הוה העזה יותר דגירושין יכולה להכחישו מתה א"י להכחישתו. אבל התו' כ' לשון מגו. וכן בתו' כ' דאין זה מגו טוב ע"ש משמע דס"ל בפשי' דמהני מגו נגד חזקת א"א. וכ"ש בסוגי' דגיטין שם. דקאי אליבא דר"ח דס"ל בב"ב ל"ג דמהני מגו במקום עדים. וחשוב כעדים דלדידי' ודאי מהני מגו להוציא. וה"נ רבה ס"ל בב"ב שם דמהני מב"ע וכן בב"מ פ"א וס"ל בב"ב שם גבי שטרא זייפא דמהני מגו להוציא וצ"ע. סי"א אין שליח הולכה צריך עדים הראב"ד השיג ע"ז דאין דבר שבערוה פחות משנים. והרא"ש פ"ב דקדושין