חבל יוסף (חוקי העזרה) לז

ודאי כבר נעקר. וא"כ אינו שליח כלל ול"מ מה שיגיע לידה כלל. והב"מ ובתו"ג כ' דלפ"מ דכ' הרשב"א אפי' אי הולך כזכי בעי שיגיע גט לידה. א"כ הרי בזה התרצה לשליחות האשה ועי"ש. ולולי ד"ק ל"נ כלל חדא דהרי הרשב"א מסתפק בזה ועוד דאינו מיושב כלל דאפי' היא כן שהוא מתרצה עכשיו לשליחות הבעל. והוא באמת כמו שליחות האשה שמכבר כיון דגם בזכי צריך שיגיע לידה. אבל הרי מעיקרא כבר בטל השליח את השליחות האשה ולא רצה אלא שליחות קבלה. ואף שעכשיו נתרצה להבעל גם להגיע לידה. מ"מ הרי שליחות קבלה של האשה הרי כבר נתבטלי ומה שהוא נתרצה עכשיו זה ודאי אינו מועיל במפורש בש"ס דמעיקרא עקר השליח שליחותו' ע"ש. וא"כ הרי שליחות הבעל לזכה ל"מ כלל דהא קיי"ל דאפי' במקום קטטה ל"מ זכה. וא"י להיות מכח הבעל. אלא שליח הולכה וכיון יש להסתפק כאן דהבעל סובר שליחות קבלה ע"פ ציוי אשתו ל"מ כלל. ומש"כ הב"מ מדברי הריב"ש שאין השליחות מתבטל אלא משעת מסירת הגט אין זה ענין לכאן כלל דשם לא עקר השליח את שליחותו כלל אלא הבעל עוקרו בשעת מסירה דהיינו כשהשליח מקבל שליחות הבעל הוה עוקר ע"כ שליחות האשה. אבל מקודם אין הבעל יכול לעקור שליחות האשה ע"ש. אבל הכא דהשליח עצמו עוקרו ובודאי הוא נעקר תיכף באמירתו. גם מש"כ הב"מ בס"ח דע"כ השליח מתרצה על ספק פירוש דברי הבעל דאל"כ גם בהא דרב בהתקבל והתקבל והבעל אומר הולך ג"כ לא להוי גיטא אפי' מטי לידה. ואף דבאמת גם בהא דרב אין הכרח דמהני הגיע לידה להיות גירושין ודאין. מ"מ סתימת הש"ס והפו' משמע שם כן. ומ"מ אינו ראי' כלל להך דינא דהכא. דהתם כיון דהתקבל והתקבל הוא כשהגיע הגט לידה ה"ה מתגרשת ממ"נ אם היא כזכי ה"ה שליח קבלה וכמו שאמרה האשה ואם לאו כזכי ה"ה שליח הולכה מן הבעל והגיע לידה אבל הכא שלא עשאתו האשה שליח קבלה. והוא אמר להבעל קבלה ושמא הולך כזכי וכוונתו ג"כ לקבלה. וזה אינו ביד הבעל לעשותו. וא"כ ל"מ כלל גם מה שיגיע הגט לידה ג"כ. ואולי נדחוק דאפי' הולך כזכי יש בזה גם לשון שליחות הולכה וכיון שהשליח מתרצה מהני וצ"ע:

ס"י בהגה עשאתו שליח לקבלה והבעל נתן לו שטר הולכה ואח"כ נתן לו שטר קבלה אם נתן לו הגט כשמסר כו' אינה מגורשת אלא אם יחזור ויתננו לו לשם קבלת האשה בט"ז כ' דלפ"מ דמבואר בריב"ש נראה שיש כאן ט"ס וצ"ל אפי' אם יחזור כו' דהא כ' דאפי' אם רמז הבעל מחמת שליחות האשה ל"מ דכיון שקבל הגט בתורת שליחות להולכה כבר נתבטל שליחות האשה לקבלה כי האשה הי' דעתה בשליחותה שיקבלנו מיד הבעל במסירה ראשונה ע"ש. ואח"כ צידד הט"ז לומר דבאמת הרמ"א חולק עליו דלמה לנו לומר דדעתה על המסירה ראשונה דווקא והרי בלא אמר בפני נכתב קיי"ל דיטלנו ממנה ויחזור ויתנו לה ויאמר בפ"נ כו' ולא אמרינן דהי' דעת הבעל דווקא במסירה ראשונה. וכה"ג גם בטיל הימנה חפץ ע"ש. וגם התו"ג הסכים אחריו ג"כ וכ' ראי' באופן אחר דאטו אם קבל גט פסול ה"נ א"י לקבל עוד גט כשר ודמי להא דאמרינן שם גבי נפאתא אטו א"ל כתבו חספא כו'. והוכיח דהא בתחילה כ' שם הריב"ש דאם דעתו לגרשה מעתה היה צריך לטלו ממנו ויחזור ויתננו לו משמע בהדיא דמודה דמהני בזה. ע"כ כ' דאין הקפידא שם אלא דבמסירתו להשליח לא הי' שם המסירה תחילה לשם קבלה ע"ש, וכ"ז אינו לענ"ד כלל דזה ודאי כל שלא עשה השליח את השליחות כראוי צריך הוא לחזור ולעשות כראוי ועדיין שליח הוא כ"ז שלא גומר שליחותו. והיינו ההיא דלא אמר בפ"נ וכן בשליח קבלה שקיבל גט פסול בודאי חוזר ומקבל גט כשר. אבל כאן הרי ביאר הרוב"ש דבריו היטב דכ"ז שלא מסר הגט להשליח אין הבעל יכול לבטל שליחות האשה לקבלה והוא קיים ועדיין שלוחה הוא אבל כשכבר מסר לו הבעל להשליח את הגט בתורת הולכה הרי אינו יכול עוד השליח להיות שליח קבלה של האשה כמבואר בסי' הסמוך דאין השליח להולכה של הבעל רשאי להיות שליח קבלה להאשה דלא חזרה שליחות אצל בעלים. וא"כ ע"כ הרי בזה שהשליח קיבל את הגט מיד הבעל בתורת שליחו' הולכה ע"כ נעקר שליחות האשה לקבלה. והרי השליח הוא עוקרו. וא"כ פשוט דדמי להא דס"ח האשה שאמרה הביא לי גיטי והשליח אמר לבעל שאמרה התקבל והבעל אמר כמו שאמרה דאפי' הגיע אח"כ לידה א"מ דהשליח כבר עקר לשליחותי' וא"י להיות עוד שליח להבאה כ"ז שלא עשתה אותו האשה או הבעל שליח שנית. וה"נ כיון שכבר עקר השליח שליחותו אינו נעשה עוד שליח מעצמו. וזה שכ' הריב"ש דדעתה על המסירה הראשונה ופשוט דכוונתו על שליחות פ"א. ולא שכשיתבטל שיהי' שליח עוד פעם. והיינו כדאמרינן בירושלמי אפי' צווחת להתגרש שמא חזרה בה וה"נ כשנתבטל השליחות הראשון א"י להיות עוד שליח. אם לא שהאשה תעשנו שנית. ומש"כ הריב"ש דאם דעתו לגרשה מעתה צריך שיטלנו מן השליח ויחזור ויתן לו פשוט דהיינו שאפי' אם האשה תעשנו שנית שליח קבלה מ"מ ל"מ כ"ז שהגט הוא עוד ביד השליח מתורת שליחו' הולכה מן הבעל כמו בסי' הסמוך וצריך הבעל לעיל ממנו ולחזור ולתן לו בתורת שליחו' קבלה מן האשה, אבל ודאי דמלבד זה צריך גם שליחות האשה שנית וכ"ז ברור לענ"ד. והיותר תימה דהרי הט"ז בעצמו בסי' הסמיך סק"ב על הא דהאשה שאמרה לשליח הולכה של הבעל שיהי' שליח שלה לקבלה דכ' הרמב"ם דל"מ כ"ז שלא הגיע לידה ותמה דאפי' הגיע לידה ל"מ דכיון דשליחות הבעל כבר נתבטל כשקיבל עליו שליחות האשה א"כ א"י להיות עוד שליח הבעל כמו בהא דס"ח הנ"ל ע"ש. הרי שברור לו בעצמו סברא זו וכ"ש ששליחות קבלה של האשה נתבטל בכאן כשקיבל עליו שליחות ההולכה מן הבעל. ולולי ד"ק באמת שם לק"מ דכיון דקיי"ל לדינא שם דל"מ שליחות הקבלה של האשה. וא"כ בודאי י"ל דעקירתו הוא טעות דאם הי' יודע שא"י להיות לה עתה שליח קבלה לא הי' מבטל שליחות ההולכה וה"ה קיים וכעין דקיי"ל דעקירה בטעות לא הוה עקירה. אבל בהא דהכא דהשליחות של הבעל להולכה הוה כדין. והוא שליחות גמור ובזה ע"כ הוא מתבטל כבר שליחות הקבלה של האשה. ואף שעכשיו ביטל הבעל שליחות הולכה שלו הוא מעכשיו. אבל לא אדמעיקרא ולא שייך כאן טעות וכיון שנתבטל שליחות הקבלה שוב א"י להיות בלא דעת האשה. ומהתימא על הט"ז שסותר עצמו ואזיל בתר איפכא וע' מש"כ בסקמ"א ב"ש סקס"ד:

סימן קמ"א ב"ש סק"א והא דהכא הוה ספק ובסקמ"ב גבי האשה עצמה שהוביאה גיטה אינו גט. הכא בתחילה הי' ראוי לחזור אבל התם בתחילה לא הי' ראוי לחזור. כבר הוביא בספר ב"מ, דהרמב"ן כ' בהדיא דאפי' עשתה אותו תחילה ש"ק מהני. אלא דהרשב"א כ' ע"ז לולי דמסתפינא הי' אומר דבכה"ג לכו"ע ל"מ כיון דבתחילה לא הי' ראוי לחזור והיינו דפריך בפשי' בספ"ב גבי האשה עצמה שהוביאה גיטה והא לא חזרה שליחות אצל הבעל. והוא כדברי הב"ש. ובאמת לולי ד"ק של הרשב"א הי' נראה לענ"ד דאין הוכחתו נגד הרמב"ן מוכרח דהא דפריך התם בפשי' והא לא חזרה שליחות כו'. זה אינו אלא מעיקרא מקמא דאסיק אדעתי' הא דמשני דמשוה התם שליח להולכה אבל כדמסיק הכי א"כ לעולם לא שייך דמעיקרא לא הי' ראוי לחזור דהא לעולם יכולה לעשות שליח הולכה ולקבל ממנו. ואין לחלק בזה, ולעולם הוה ספק:

ס"ד דהכא אינה יכולה לקבל גט בלא דעת אבי' והיינו כהרשב"א דמדעת אבי' יכולה לקבל. וכבר כ' הב"י דהרבה חולקים ע"ז. והנה הר"ן הוביא מש"כ הרמב"ן לדחות