חבל יוסף (חוקי העזרה) לה

שלא תקבלנו ע"ש. ולכאו' פשוט דגם לטעם זה שייך לומר דהרי חזינן שלא ירא תחילה לומר לה שהוא גט. ושפיר יש להסתפק בזה דהוא ביטול להגט:

סימן קל"ט ס"ב עד שתטלנו משם. או שיטלנו ע' פרי'. והוא לשון הרמ"ה בטור. ונראה דגם הרמ"ה מסתפק במחלוקת הרמב"ם והרשב"א והר"ן בב"ש ס"ק כ"ט לענין נתן ביד עבדו וקנתה את העבד כשהוא מהלך אם מהנה כשהגיע אח"כ לידה ע"ש. דלשי' הרמ"ה כאן דבנתן לה בחצירה כשאינה סמוכה ל"מ אפי' א"ל ה"ז גיטך אח"כ כשהיא סמוכה. ומ"מ בבא אח"כ לידה ודאי דל"מ משהגיע לידה מיד העבד שהי' ניעור דמהנה להרמב"ם וזה ודאי דל"ג גם כאן בחצר זה. דהרי רשותה היא. ולהרשב"א ור"ן שם ל"מ עד שיתן לה הוא:

שם וכן בגיטה וחצירה באין כאחד בעינן שעומדת בצד החצר בעת נתינה אין הכוונה בשעה שנתן הגט בחצר כמו שהבינו האחרונים. דל"מ כלל מה שעומדת אז שם כיון שאין החצר שלה כלל. וגם כבר כ' הב"ש בסקכ"ח דגם הרמ"ה מודה דלא בעינן עומדת בזה. כיון דאח"כ בשעה שהוא נותן לה החצר אז היא הנתינה לרשותה. ואם הי' אמר לה אז ה"ז גיטך ועמדה בחצירה ודאי מהני גם להרמ"ה. אלא דכוונתו כשבתחילה נתן לה את החצר ולא אמר לה ה"ז גיטך. וס"ל דבעינן בזה שבעת נתינת החצר תעמוד בחצר (ולא שתקנה את החצר בחליפין ברחוק מקום) דא"כ הוה כנתן ברשותה ולא עמדה שם דס"ל דל"מ. וה"נ הרי בשעת קנייתה את החצר הוה כנתן אז את הגט לרשותה כנ"ל. וכן בשעה שאומר לה ה"ז גיטך בעי שתעמוד בחצירה וזהו תחילה וסוף שבדברי הרמ"ה:

שם וי"ח ע' תו"ג שהאריך בטעם דבריהם וחידש דבהי' לה חצר שאין לבעל פירות ונתן שם הגט כשלא הי' סמיכה ל"מ גם לשי'. ואין דבריו נכונין בזה דהרי הב"י הוציא החולקין מדברי הר"ן גבי אמרה תזכה לי חצרי הרחוק ממנה דמהני כשאמר ה"ז גיטך. וכ' שם דדווקא כשאמרה תחילה תזכה חצירי ואח"כ אמר ה"ז גיטך. אבל באמר הוא תחי' ל"מ דהרי כשאינה סמוכה אינו שלוחה ולא שלוחו. ולא הוה אלא כנתן לה לשם פקדון דבעי לומר אח"כ ה"ז גיטך. ועכ"פ חזינן בשי' דהוה כפקדון. וא"כ הוה"ד כשבאה אח"כ בסמוכה וא"ל ה"ז גיטך אז. דמהני לשי'. ובודאי לא שייך לחלק בזה בין יש לה פירות או לאו דכשהפירות שלה כ"ש דהוה כפקדון ושפיר מהני אם עומדת אח"כ בשעה שא"ל ה"ז גיטך:

ב"ש סק"א הביא דהרשב"א מסופק בהי' עומדת בחצירה וזרק לה גט שלא מדעתה. ואמר לעדים ראו גט זה שאני נותן לאשתי אי מהני כמו בידה. והנה באמת אף שנסתפק בזה בסוגי' דעומדת בצד ביתה אבל מסיים ולקמן נדקדק בזה. ושם בסוגי' דנתן לידה כשהיא ישינה כ' בהדיא דלר"א דלא בעי עומדת בחצירה בנתן לה גט בחצירה שבטבריא והיא בציפורי. ונתקרע הגט אפי' קודם שידעה משמע בהדיא דמהני כיון דאמר לעדים ראו גט שאני נותן לה. וה"נ לעולא בסמוכה מהני אפי' לא ידעה וכמו בנתן לידה דמהני בכה"ג ע"ש. וכן הר"ן כ' שם בפשי' דמהני בכה"ג ע"ש. ומיהו לפ"מ דא"ר אשי בריש ב"מ דטעמא דבעינן בגט עומד בתוכה משום דחוב הוא לה ואין חבין לאדם אלא בפניו. והעתיק זה הרמב"ם בפ"ה מגירושין לענ"ד אפשר לומר דכשאינה יודעת לא מיקרי בפניו. ול"מ בחצר אע"ג דבידה מהני אפי' כשלא ידעה וצ"ע:

ס"ח זרק גט לרשותה ועבר כל רשותה ויצא חוץ לרשותה אינה מגורשת. עב"ש שהקשו ע"ז דהא הוה בעיא דלא אפשטא בריש ב"מ זרק ארנקי בפתח זה ויצא בפתח אחר. ומה שתי' הב"ש דאפשטא בזבחים גבי דם דלאו כמונח. הוא תמוה דע"כ התם שאני דהרי אפי' בסופו לנוח הוה בעיא התם אי הוה כמונח דהתם בעי דייקא שיהי' מונח בתוכו כדרכו ואפי' הניחו בדפנו הוה בעיא דלא מיפשטא במנחות וע"ש. ולענ"ד נראה בפשי' דגבי גט ודאי לא הוה כמונח. דהרי בעי למפשט בב"מ שם מהא דצבי שבור דבעי רץ אחריהן ומגיען ובמתנה אמרינן אפי' אינו מגיען. וע"ש בתו' דהקשו לפי' רש"י דאיירי בעיא בהפקר דהיכי פשיט ממתנה דאיכא דעת אחרת מקנה ובארו האחרונים דשי' רש"י דגם הפקר הוה ד"א מקנה. אבל עכ"פ בליכא דא"מ ודאי לא מהני ואפי' במתגלגל כצבי רץ כדרכו דעדיף מאויר כדמסיק התם ואפ"ה ל"מ וכ"ש דל"מ בזה אויר שאין סופו לנוח. וא"כ פשוט דלא שייך דא"מ אלא בזכות דמהני גם דעת המקנה אבל בגט דחוב הוא לה ודאי לאו כל כמיני' לאקנוי לה אלא היכי דהוא קונה גם בלא צירוף דעת המקנה ול"מ אפי' מתגלגל וכן הוביא הב"ש בסק"י בשם הרשב"א וא"כ בגט ודאי ל"מ ואין כאן ספק:

ב"ש סקי"ג ולכל הפו' איירי הא (דשתי קופות) כו' וע"כ בקרקע שלה עומדים כמש"כ הר"ן דאי ל"ה קיי"ל דכלי אינו קונה בסימטא. ונשמע מינה דכלי של לוקח בכלי של מוכר ברשות לוקח אינו קונה דאיל"ה למ"ל לאוקמי באין לה שולים. לכאו' מש"כ דקיי"ל דכלי אינו קונה בסימטא הוא תמוה מאוד דאדרבה עיקר קנין כלי בסימטא וכן תמה בתו"ג. אבל פשוט כוונתו בכלי כזה דאין לה שולים ואינו מונח בתוך הכלי אלא ע"ג הסימטא. דזה ודאי ל"מ. והכא מסתמא כמו דהחיצונה אין לה שולים ה"נ הפנימית ואפשר שצריך להגי' כלי זה וע' קצה"ח ס"ר שדחה דברי הב"ש דהא הני תרתי כליו של לוקח ברשות מוכר. וכליו של מוכר ברשות לוקח סתרי אהדדי וחד מינייהו ודאי קנה. וא"כ הכא מתגרשת ממ"נ. ובספרי שם כ' שאין זה מוכרח די"ל דאפי' כליו של לוקח ברשות מוכר קנה. כליו של לוקח בכליו של מוכר ל"ק. דהכלי הפנימית היא בטילה להחיצונה. ועתה הנני מוסיף לבאר דבגט ודאי י"ל דלא מהני דהרי הר"ן ר"פ הזורק כ' דבגט ל"מ שום קנין דווקא שיבוא לרשותה וע"כ הא דבעי למימר דקונה לה כליו ברשותו של הבעל. צ"ל דהכלי מפסיק הרשות וא"כ ודאי דזה שייך בכלי ע"ג קרקע. אבל כלי בתוך כלי ודאי ל"ח להפסיק הרשות וא"י להתגרש כשהגט ברשות הבעל. ואני מסתפק קצת אפי' נתן גט ליד האשה גופא והוא בכלי שאינו מקנה לה את הכלי. י"ל דאינה מתגרשת דאינו כריתות ואינו דומה לגט בידה ומשיחה בידו. דאם אינו יכול לנתקו ולהביאו אצלו דמגורשת. דהתם הגט בעצמי הוא בתוך ידה בלי הפסק. אלא שמחובר להמשיחה. אבל הכא הרי הגט כולו ברשותו של הבעל וצ"ע:

שם סקי"ח בח"ר דאם השאיל מקום בחצר י"ל דהשאיל לה מקום בגג כיון דאין מקפיד עליו. בתו"ג תמה ע"ז דהרי לא כ' אלא דכן מסתבר. אבל הרי מבואר שם בש"ס דאינו כן. דאר"ח דמתני' דאושלה מקום. והשאיל לה החצר לא השאיל הגג. ובסקי"ט כ' הב"ש דאפי' לפי שי' זו דבגג לא קפיד. מ"מ באויר א"מ. דאל"כ מאי מקשה שם אי בחצר דידי' וגג דידי' כי הגיע לאויר גג מאי הוה. וג"ז תמוה דבס"ד שם דלא איירי כלל בהשאיל המקום בזה ודאי דלא שייך לא קפדי דלא שייך זה אלא בשיש לה מקום באותה שכונה וכן תמה שם בתו"ג. ולכאו' נראה פשוט דבט"ס נחלקו דברי הב"ש לשני דיבורים בפ"ע. והוא ענין אחד וגם צרי להגי' קצת. וכוונתו דכיון דכ' הרשב"א דלפ"מ דקיי"ל דל קפדי מסתבר דמהני בכה"ג. בודאי יש לפסוק כן אלא דקשה הא דר"ח דא"כ כיון דהשאיל בחצר להני אף בגג. ע"ז כ' דמיהו באויר ל"מ. ומשו"ה שפיר אוקי ר"ח בהשאיל לה את החצר ולא השאיל לה את הגג. דהא מתני' תני כיון שהגיע לאויר גג. ובאויר ודאי ל"מ אלא בהשאיל לה את הגג ולא כשהשאיל לה אלא את החצר. זה נראה ברור בכוונתו אלא שצ"ע להבין סברתו בזה דמאי עדיפותא דאויר. ואולי דמש"כ אויר כוונתו הוא אאוקימתא דבגג שיש לו מעקה עסקינן.