חבל יוסף (חוקי העזרה) לג

לאוין אלמנה לכה"ג ממזרת ונתינה לישראל הוה שיור. הא באלמנה קיי"ל לכו"ע דבעל ולא קידש לוקה. ולשי' רו"פ גם כל ח"ל לוקה בלא קידושין ואין כאן היתר ביאה ולהיפוך בנכרי ועבד תני התם דלא הוה שיור. והרי בביאת נכרי ודאי אינה אלא משום גזירת ב"ד של שם. וכן עבד לשי' הרמב"ם אין בה איסור דאו' והביאה הוא ביאת היתר מן התורה. ואפ"ה לא הוה שיור וע"כ דהכי דרשינן לקרא דדווקא למי שהוא בר הוי' לקידושין יש בו משום שיור. אבל לאינש דאין בו תורת הוי' שיורא דלגבי' לא חשיב שיור. אע"ג דבאמת הוה שיור. מ"מ לגבי' לא פסלה תורה השיור ולהיפוך לח"ל כיון דבר הוי' הוא אע"ג דבל"ה אסירא לי' מ"מ מה שנשאר עליו זיקת אישות הוה שיור. וכיון דלפ"ז ע"כ גם בס"ד בפשיטות דזנות. הוה ס"ל דאע"ג דאיכא שיור. למי שאין עליו קידושין הוה גט. א"כ גם במסקנא דכל שיור הוה שיור. לגבי הני דאין עליו קידושין אינו מעכב. ומלבד זאת נראה ברור דהא התו' כ' בר"פ דחוץ ואלא משמע בהדיא דבין בנשואין ובין בבעילה ע"ש. וא"כ מתני' דתני' חוץ מאבא כו' ודאי נמי משמע בין בנשואין ובין בביאה ואפ"ה תני דה"ז גט:

ס"ה למחר את אשתי כו' נראה דהתנה בדרך תנאי ע"מ שתתקדש לי לאח"ז מהני וכמו בע"מ שתנשא לפלוני בסקמ"ג. והכא ודאי אפי' גזירה דרבנן דלא יאמרו נשותיהן נותנין זה לזה במתנה ודאי לא שייך וליכא למימר דחשיב הכא אגידא בי' כל ימי חי' דהרי ע"כ לא תצא ממנו אלא בגט אחר. דא"כ גם שתנשא לפלוני נמי להוי כלא תשתי יין כל חייכי. וכ"ש לשי' הרמב"ם דאפי' יין זה ל"מ. וע"כ דזה לא חשיב אגידא בי' דזה הגט שנותן עכשיו ה"ה נגמר תיכף כשמייקמת תנאי הנשואין. וה"נ שתנשא לעצמו. ואין להקשות בקידושין ס"ב דהנותן לאשתו פרוטה שתתקדש לי לאחר שאגרשך דאמרינן דהוה דבר שלא בא לעולם דאע"ג דבידו לגרשה אין בידו לקדשה ע"ש. והרי יכול לגרשה בתנאי שתתקדש לו דפשוט דמ"מ לענין קידושין זה ל"ח בידו. דהרי בידה שלא לקבל הקידושין. ואף שיתבטל גם הגט ממילא. מאי נ"מ בזה מ"מ קידושין אלו אינן קידושין. ולפ"ז נראה לפ"מ דקיי"ל ביו"ד סרל"ח דהנשבע ליתן מתנה לחבירו יכול ליתן מתנה ע"מ להחזיר דקיי"ל דשמה מתנה. ה"נ בנשבע לגרש אשתו דמחייב לקיים שבועתו עסקל"ד. יכול לגרשה ע"מ שתתקדש לו אח"כ תיכף. ומיהו הנ"מ בנשבע לעצמו. אבל בנשבע לאשתו כבר מבואר בחו"מ סרמ"א דנשבע לחבירו שיתן לו מתנה א"י במעמ"ל ע"ש בסמ"ע. וגם בנשבע לעצמו אם היא לא תרצה אח"כ להתקדש. א"כ נתבטלו הגירושין ולא קיים את השבועה. אם לא שיתנה שלא תהי' עוברת ע"ת עד זמן גדול. וכיון דע"כ אסורה להנשא לכ"א כדלקמן שם גבי שתנשא לפלוני. לא תרצה להתעגן וע"כ תתרצה לו:

סימן קל"ח ס"א. טלי גיטך מע"ג קרקע לא אמר כלום הנה דברי הב"ש בסי' זה אינן מתוקנין בכ"ד לענ"ד. ע"כ ראיתי להקדים ביאור עיקר ההלכה בתחילה ואח"כ נבוא על סדר דברי הב"ש והנה מבואר מדברי הטור דטלי גיטך מע"ג קרקע הטעם דבעינן ונתן ומשמע לכאו' שצריך שיעשה הוא דווקא המעשה של הנתינה או ע"י עצמו או ע"י שלוחו, ולפי"ז לכאו' יש לדון בזה כמו בשבת דפשט בעה"ב ידו לחוץ ונטל העני מתוכה שניהם פטורין. אף שהוא קירב את ידו אליו כיון דהעני קיבל לא חשיב מעשה בעה"ב. וה"נ לא הוה גט בכה"ג. והרי היש מש"א בסמוך ס"ל דזה מהני והוא יותר מבואר ברא"ש וטור דקירב אליו ידו פתוחה ס"ל דשפיר הוה נתינה. ואין לומר דבשבת שאני דאיכא מעוטא לזה עוקר וזה מניח. דפשוט דהא דצריך מעוט הוא דלא נימא. דהעקירה לחודה הוה ג"כ מלאכה אבל כאן הרי כתיב ונתן והרי אין זה נתינה וכן בשחיטה בחולין ל"א מבואר בנפלה סכין מידו לא הוה שחיטה ומבואר ברא"ש שם דכיון דכתיב וזבחת אף דלא בעי כוונת שחי' מעשה מיהו בעי ע"ש. וכי נימא דקירב ידו פתוחה ונפל מעצמו ושחט כשר בודאי אין זה מעשה. ולכאו' דה"נ ל"ש. והנראה ע"פ דברי התו' ר"פ הזורק גבי תיזל ותפתח דל"ח טלי גיטך מעג"ק. דכיון דהגט בא מרשותו לרשותה שפיר מיקרי נתינה פי' דבריהם כמו דאמרינן גבי כתבו על א"ה אע"ג דבעלמא אינה נתינה דאינו שוה כלום. הכא הוא נתינת הגט ע"ש. וי"ל דלענין המעשה נמי אין הקפידא על גוף המעשה ממש של נתינה. ולא ממעט אלא טלי גיטך מעג"ק שאין הנתינה מכחו כלל אלא היא הניטלת ע"פ דבריו וצריך שיהי' הנתינה מכחו. אבל היכי שהוא זוכה בהרשות אף שזכיית הרשות ע"י מעשה שלה זהו בקנין הרשות. אבל הגט ה"ה בא מרשות שלו לרשותה וזה חשיב שפיר נתינה מכחו דאין הקפידא כאן על גוף המעשה עצמה כמו בשחיטה והוצאת שבת אלא שיבוא הגט לידה ע"י כחו. ובזה יתבאר יפה שני המחלוקת שהוביא הרא"ש והטור והמחבר בס"א וס"ב אחת מחלוקת ר"ח ורש"י ואחת מחלוקת ר"ת ור"י ומדברי הב"ש כ"פ בסי"ז נראה שהוא מחלוקת אחת. והרי הביאום בשני דברים נפרדים. וכך הוא הענין דילפינן מקרא שיהי' נתינת הגט ע"י כחו. וצריך גדר במה יתחשב כחו. והנה רש"י והרמב"ם פירשו בהא דשלפתו מאחוריו. דמוקי הש"ס דעדיק לה ארצי' ופירשו הם שקרב לה מתניו ומוכח מדבריהם דהי' ידו פתוחה וקירב אלי' זה חשיב לי' נתינה מכחו. והר"ח פירש שהי' מהודק במתני' וצמצם מתניו. והנה פשי' לי' להרא"ש דזה ודאי בלא קירב ל"מ זה. והי' ידו סגורה ופתח ידו פשי' דאין זה נתינה. וע"כ דגם הוא כוונתו שקירב ג"כ את מתניו. והא דפירש דצמצם כו' ע"כ דס"ל דתרתי בעי שיפתח וגם יקרב. ובחדא ל"מ. זה מחלוקת רש"י ור"ח. ור"ת ור"י פליגי בנתן הוא לה את הגט בידה. אלא שהיא מסייעתו בקפיצת ידי' ג"כ, דר"ת ס"ל דקודם שגמר את הנתינה אסור לה לסייע כלום אלא שיהא ידה פתוחה לגמרי. וכן הוא לשון הרא"ש בסדר הגט בשילהו מסכת. ור"י ס"ל דיכולה לסייעו ג"כ. ודקדק זה משלפתו מאחוריו דמשמע דהיא מסייעת ויתבאר יותר בסמוך בפי' דברי הב"ש:

והנה בסק"ב דקדק דהמחבר כ' דידו פתוחה והיא קרובה אליו ל"מ. משמע דקורבה מהני ומשמע לי' דאפי' לר"ח הוא מהני. והקשה דהרא"ש כ' בפרוש דל"מ. וכ' דגם בהטור משמע כן כהמחבר. וברא"ש הוא ט"ס וצ"ל סגורה והוכיח זה דמנ"ל להרא"ש בר"ח דסובר כן דילמא הר"ח קאי דבקירב כשהוא בדוחק הוא דל"מ אבל בפתיחה שפיר מהניה ע"ש ואין דבריו מובנים לי כלל דהא בהדיא מסיק הרא"ש דצריך תרתי שיסייענה בנטילתה וגם יקרב כו' הרי דצריך דווקא סייע בנטילה ומה שהקשה דמנ"ל לי' להרא"ש דילמא דווקא בקירב כשהוא בדוחק ל"מ. פשוט שהרי הקדים דגם לפירושו של ר"ח צ"ל דווקא בשקירב ג"כ דאי ל"ה פתח ידו לחוד ודאי ל"מ ולמה לו להר"ח לפרש ג"כ כשצמצם מתני'. ש"מ דס"ל דבל"ה קירב לחוד אפי' הי' ביד פתוחה ל"מ. אלא בעי שיהי' תרתי פסח וקורבי ובל"ה הוא מוכח ברא"ש שהרי גם לפירושו הראשון לא כ' אלא קירב ידו פתוחה מהני. וע"ז כ' דלהר"ח ל"מ זה. ובסמוך יתבאר דהכא ע"כ גם לכו"ע בפתוחה איירי. וגם לרש"י לא הי' מהני אלא שהי' הגט במתני' כעין ביד פתוחי ומש"כ הטו"מ דהי' קרובה ל"מ. ומשמע דבקירב מהני. פשוט דבתחילה כ' דל"מ לכו"ע. ואח"כ מסיק דבקירב הוה מחלוקת:

קס"ג כ' דרש"י והרמב"ם ס"ל להו ע"כ כר"י וא"כ הרא"ש דדחה דברי ר"י ע"כ ס"ל כהר"ח. ובזה מיושב קושי' הב"י דמנלי' להטור דהרא"ש ס"ל כר"ח ע"ש. ובאמת הי' נראה כדבריו מדלא הוביא הרא"ש ראיית ר"י בתו' ורשב"א דזה לא גרע משלפתי דהכא. וע"כ דהרא"ש ס"ל כהר"ח ומשו"ה אין ראי' מכאן. אבל כ"ז לשי' בסק"ב דרש"י ור"ח חולקין ביד סגורה והוא ממש מחלוקת ר"ת ור"י וכ"כ דזה